ניצחון ודיכאון: כשספורטאים מדברים על הקושי הנפשי

הספורטאי המקצוען נתפס כאחד מסמלי המאצ'ו המובהקים, ככזה שאסור לו להראות חולשה וחייב להיראות חזק תמיד. אבל יש גם ספורטאים שמוכיחים שזה לא חייב להיות ככה

לפני כחודש, ב-17 בפברואר, דמאר דרוזן, שחקן קבוצת האן.בי.איי טורונטו ראפטורס, הפיל פצצה בטוויטר, עם הציוץ הבא:

This depression get the best of me - או בעברית: הדיכאון הזה ניצח אותי. ככה, בלי שום התראה מקדימה, בלי להכביר במילים, בלי הסברים מיותרים – הכוכב של אחת מהקבוצות הבולטות והחזקות בליגת הכדורסל הטובה בעולם, החליט לבשר לציבור הרחב שהוא סובל מדיכאון. אחרי הציוץ, הגיע ראיון בעיתון טורונטו סטאר "עכשיו, בגילי (28) אני מבין כמה אנשים מתמודדים עם זה (דיכאון), אז גם אם רק מישהו אחד ראה את הציוץ וחשב 'הוא מתמודד עם זה, והוא עדיין עולה למגרש ומצליח' – זה מספיק בשבילי".

הציוץ של דמאר דרוזן

המילים של דרוזן פתחו צוהר לעוד שחקנים באן.בי.איי, הבולט שבהם היה קווין לאב שפרסם מאמר במגזין פלייר'ס טריביון שכותרתו Everyone Is Going Through Something, או בעברית: "כולם עוברים משהו".

חייהם של שחקני אן.בי.איי, ושל ספורטאי עילית בכלל, עשויים להיראות מסודרים למדי. הם מרוויחים מיליונים, הקבוצה דואגת לכל מחסורם ואולי חשוב מכל – הם מגשימים את חלום הילדות שלהם בכל פעם שהם עולים למגרש, והמקצוע שלהם הוא מה שהיה פסגת שאיפותיהם. מה יכול להשתבש בסיטואציה כזאת? ובכן, כנראה שלא מעט. במילותיו של לאב:

"במבט לאחור, אני מבין כמה יכולתי להרוויח אם היה לי מישהו לדבר על זה איתו לאורך השנים. אבל לא שיתפתי, לא את המשפחה שלי, לא את החברים הטובים שלי, לא את הציבור. היום אני מבין שאני צריך לשנות את זה. אני רוצה לשתף בתחושות שלי בקשר להתקפי חרדה שעברתי, ובמה שעברתי אחריהם. אם סבלתם את זה בשקט, כמוני, אז אתם יודעים איך זה כשאף אחד לא מבין. אני עושה את זה באופן חלקי בשבילי, אבל בעיקר בגלל שאנשים לא מדברים מספיק על בריאות נפשית, וגברים ונערים ככל הנראה נמצאים במקום הכי רחוק מאחור".

לאב ממשיך ומתאר כיצד התנהג כל חייו בהתאם למה שהוא מכנה "ספר הכללים" של הגבריות – הוא היה חזק, הוא לא דיבר על הרגשות שלו, והוא התמודד עם הכל לבד. "אני בטח לא מחדש לכם כלום, הכללים האלו הם כל כך רגילים עד שהם בכל מקום והם שקופים באותו הזמן, מקיפים אותנו כמו אוויר או מים. במובן הזה, הם מאוד דומים לדיכאון או לחרדה".

צילום: Keith Allison

התקף חרדה. קווין לאב צילום: Keith Allison

קריאת ההשכמה של לאב הייתה התקף חרדה שחווה במהלך משחק בליגה. זה קרה בנובמבר האחרון, במהלך משחק ביתי של קבוצתו קליבלנד קאבלירס. השילוב בין לחצים משפחתיים, חוסר שינה והציפיות הכבדות מהקבוצה – היה יותר מדי בשבילו. לאב לא הצליח להביא את עצמו למשחק, הוא מתאר פעימות לב מואצות, קשיי נשימה וסחרחורת.

באמצע פסק זמן, לאב אמר למאמן שהוא יחזור עוד מעט ורץ למלתחות. הוא חושב שהוא חיפש משהו אבל הוא לא יודע מה זה היה. הוא בעיקר קיווה שהלב שלו יחזור לפעום בקצב רגיל ופחד שהוא עומד למות. לבסוף הוא נשכב עם הגב על הרצפה. את מה שקרה אחר כך הוא לא ממש זוכר.

מאז אותו אירוע, התעוררה בלאב חרדה חדשה – הוא פחד שמישהו יגלה מה באמת קרה לו באותו משחק. קשה לו להסביר מדוע, אבל הוא פחד נורא מהאפשרות שיצטרך להסביר את זה, לתאר את מה שהוא באמת הרגיש באותו הערב. להפתעתו, התקשורת לא כתבה על זה, ואף אחד לא שאל אותו על ההתמוטטות ההיא. הכל המשיך כרגיל. הקבוצה ארגנה לו מפגשים קבועים עם פסיכולוג, ולראשונה בחייו, הוא התחיל לדבר על הרגשות שלו.



כללי המשחק מובנים מאליהם

לאב מתאר את חווית הטיפול כמאירת עיניים. הוא מספר כיצד בשנתו השישית בליגה, סבתו תכננה לנסוע לבקר אותו במינסוטה (שבה שיחק באותה התקופה) לרגל חג ההודיה. כמה ימים לפני הנסיעה היא התאשפזה, מצבה הדרדר במהירות והיא נכנסה לתרדמת. כמה ימים לאחר מכן היא מתה. המוות שלה שבר אותו, אבל לדבריו הוא לא שוחח על כך עם אף אחד "קברתי את הרגשות האלו ואמרתי לעצמי שאני צריך להתרכז בכדורסל". כוחן של מילים שנאמרות בקול רם, היה תגלית חדשה עבורו.

הדברים של לאב אכן לא מפתיעים, כפי שהוא מעיד – כי "כללי המשחק" מובנים מאליהם. הציפיות שלנו מספורטאים מקצוענים הן מאוד ברורות: עליהם לעמוד בלחץ, לשמור על קור רוח, לתת את הכל על המגרש – ואם אפשר גם להשאיר את זה שם. התדמית הקשוחה היא גם חלק מהמשחק הפסיכולוגי מול הקבוצה היריבה, ואפילו בתוך הקבוצה עצמה – לאב מספר שפחד לחשוף את החרדות שלו, שמא יתפס כחבר קבוצה לא אמין, שאולי אי אפשר לסמוך עליו ברגעי האמת.

בינתיים שחקן נוסף מהליגה, קלי אוברה ג'וניור המשחק בוושינגטון ויזארדס, אמר גם הוא בראיון לרשת אן.בי.סי כי הוא מזדהה לגמרי עם הדברים של דרוזן ולאב "אני ממש טוב בשמירה על פרצוף פוקר, בגלל שכשגדלתי אבא שלי תמיד אמר לי: 'אל תתן לאף אחד לראות אותך חלש'. אף אחד לא רואה אותי חלש, אבל עמוק בפנים אני עובר גיהנום". אוברה גדל בניו-אורלינס, משפחתו עברה ליוסטון בעקבות הוריקן קתרינה, והוא נושא עמו את הזיכרונות מהאירועים שהתרחשו בעקבות ההוריקן הקשה כשהיה בן עשר.

מבין השורות, נראה שבזמן שלאב ואוברה מדברים על התמודדות נפש, הם בעצם מדברים על סוגיה שקופה עוד יותר: גבריות, או יותר נכון – מה קורה כשהציפיות ממנה מתרסקות על סלע המציאות. אוברה הזכיר מפורשות את המילים של אביו שעיצבו אותו, ולאב כתב על כללי המשחק הבלתי כתובים אך ידועים לכל. במידה רבה, משתמע שחלק מהכאב והסבל שלהם נבע מחוסר היכולת שלהם לעמוד בציפיות הבלתי אפשריות מאחד הארכיטיפים של דמות המאצ'ו המושלם – הספורטאי. גילוי הלב שלהם הוא פורץ דרך בשדה שכל כולו מושתת על קודים של כוח ותחרותיות.

צילום: Keith Allison

"אל תתן לאף אחד לראות אותך חלש" אוברה ג'וניור צילום: Keith Allison

החשיפות של דרוזן, לאב ואוברה פורצות דרך בין היתר בגלל המסגרת שבה הם מתחרים – ליגת הכדורסל הטובה בעולם ואחת מהליגות הפופולריות והחשובות בספורט העולמי בכלל. אם נתרחק טיפה מאור הזרקורים, נגלה עוד ספורטאים שחשפו התמודדויות נפשיות. הסיפור של השחיין האמריקאי אנתוני ארווין, הוא ככל הנראה אחד המפתיעים והמרגשים שבהם.

האולימפיאדה הראשונה של ארווין הייתה סידני 2000. בגיל 19 הוא לקח את מדליית הזהב במשחה ל-50 מטרים חופשי, והיה שותף למדליית הכסף של נבחרת ארצות הברית במשחה השליחים 4 X 100 מטרים חופשי. האולימפיאדה הבאה שהשתתף בה הייתה לונדון 2012, שבה הגיע למקום החמישי במשחה ל-50 מטרים חופשי. לפני שנתיים, במשחקים האולימפיים ריו 2016, לקח שוב את מדליית הזהב במשחה ל-50 מטרים חופשי, ובגיל 35 ארווין הפך השחיין המבוגר ביותר בהיסטוריה שלקח מדליית זהב אולימפית. זה קרה 16 שנים בדיוק אחרי הפעם הקודמת בה עמד על הפודיום, אבל הסיפור האמיתי הוא מה שקרה ב-16 השנים באמצע.

בשנות העשרים שלו, שהיו אמורות להיות השנים המשמעותיות בקריירה הספורטיבית, ארווין לא רצה לשחות. למעשה, הוא פרש משחייה בגיל 22 בלבד. מדליית הזהב שלו נחשבה בעיניו לנטל – והוא מכר אותה במכירה פומבית ותרם את הכסף לנפגעי הצונאמי ב-2004. "רציתי להתנקות, לוותר על משהו מעצמי", הסביר.

בשנים הבאות הוא התרחק ככל הניתן מהשחייה "רכבתי שעות על גבי שעות – ימים וחודשים על האופנוע בלי סוף. כשהחלטתי שאני רוצה לעשות מוזיקה – ניגנתי כל הזמן. כל הזמן חיפשתי משהו". החיפוש של ארווין כלל גם סמי הזיות, התמכרות לאלכוהול ודיכאון עמוק. הוא מספר שהתעורר יום אחד בתא מעצר, מבלי לזכור איך הגיע לשם. הוא פרק את הכתף בזמן שניסה לברוח עם האופנוע שלו מהמשטרה. ב-2012 ארווין סיפר לעיתון גארדיאן כי בימים ההם הוא ראה בנשים "אובייקטים שניתן להרוס אם מתחשק" ומסביר כי מה שנתפס בעיניו אז כמין מזדמן, מעורר בו חלחלה במבט לאחור.

החיפוש של ארווין הוביל גם לניסיון התאבדות "התעוררתי למחרת רק כדי לגלות שנכשלתי אפילו בלהרוג את עצמי". ואז התחילה הבניה מחדש – ארווין התחיל לאסוף קעקועים "לקחתי בעלות מחודשת על הגוף שלי עם הקעקועים, הענקתי לעצמי עור חדש. רציתי ליצור את עצמי מחדש". ואז הוא מצא גם את הסופיזם והבודהיזם. היום, ארווין שנולד לאם יהודיה ואב אפרו-אמריקני נוצרי, מגדיר את עצמו בודהיסט-זן. הוא התחיל ללמד שחייה, פשוט כי הוא היה צריך את הכסף, והתאהב מחדש במים.

ב-2010 ארווין חזר לשחות באופן מקצועני ובהמשך השיג את הקריטריון האולימפי ללונדון 2012. באולימפיאדת לונדון אמר שהוא עדיין מתמודד עם הדיכאון, והוסיף שהפעם הבריכה הפכה עבורו למקלט – אחרי שבמשך שנות נעוריו היא הייתה עבורו כלא. ב-2016 כאמור – הוא עשה היסטוריה עם מדליית זהב שנייה, בגיל 35.

ארווין זוכה במדליית הזהב, אולימפיאדת ריו 2016

בדרכו, גם ארווין עוסק בדימויים של גבריות, בנעורים והתבגרות בלחץ הדרישות הבלתי מתפשרות של הספורט המקצועני. המקרה שלו קשה בהרבה מאלו של דרוזן, לאב ואוברה, אבל הוא אולי גם האופטימי מביניהם. בספורט, אולי יותר מבכל שדה אחר, נדירים המקרים בהם ניתנת לאדם הזדמנות שנייה, סיבוב נוסף להוכיח את היכולת והכישרון שלו. הטרגדיה המובנית של התחרות היא הממד החד פעמי שלה. יש לך הזדמנות אחת, ודי. ארווין ויתר על ההזדמנות שלו ובילה למעלה מעשור מחוץ למשחק, פוגע בעצמו, בגוף שלו, ולפי הדברים שלו – גם באנשים אחרים. אבל הוא גם ההוכחה שאפשר לתקן.

גל הפתיחות שדמאר דרוזן החל באן.בי.איי מראה אולי שאנחנו בשלב התיקון. זה הזמן שלהם, של אלו שנראים הכי חזקים, הכי בשליטה, הכי "גברים" לעמוד מול המראה ומול הציבור ולהודות בחולשה. קווין לאב ביקש מכל מי שמעוניינים לשתף אותו בסיפורים שלהם על חרדות ושאר התמודדויות נפשיות, והוסיף "כן, אני קורא את כל מה שאתם שולחים". המושג "מודל לחיקוי" מקבל משמעות חדשה עבור אינספור אוהדים, נערים וגברים (וגם נערות ונשים) – וכמה טוב שכך.

תגובות

|

Send this to a friend