הנערה הענייה שניצחה את הנסיכות המושלמות – והפסידה את הכל

טוניה הארדינג זכורה בתור מי שהייתה מעורבת (או לא) בתקיפתה של המחליקה ננסי קריגן. מגיע לה להיזכר בתור מי ששברה את ההסללה והגיעה לשיאים מדהימים בניגוד לכל התוכניות של החברה האמריקנית

אליפות ארצות הברית בהחלקה אומנותית על הקרח של שנת 1991 הייתה היסטורית: טוניה הארדינג בת ה-21 ניסתה והצליחה לעשות את מה שעד היום נחשב לכמעט בלתי אפשרי בהחלקה אומנותית לנשים – קפיצה הנקרא "טריפל אקסל". מדובר בשלושה וחצי סיבובים באוויר, שמתגרים במופגן בחוקי הפיזיקה. התנופה שצריך לצבור, הגובה אליו צריך לנתר והמהירות שבה המחליקה צריכה להסתובב באוויר כדי להשלים את הקפיצה ולנחות כראוי הם עצומים. בניגוד לכמעט כל שאר הקפיצות בהחלקה על הקרח, לאקסל צריך לגשת מקדימה, לא בהחלקה לאחור. טוניה הארדינג הייתה האישה השניה בהיסטוריה שהצליחה לעשות זאת בתחרות רשמית, והאמריקנית הראשונה אי פעם. כמו כדי לקדם את עלייתו של הסרט "אני טוניה" לאקרנים - המחליקה האמריקנית מיראי נגסו עשתה זאת ממש השבוע באולימפיאדת החורף בדרום קוריאה. היא האמריקנית השנייה והיחידה מאז הארדינג, והראשונה לעשות זאת במשחקים האולימפיים.

מיראי נגסו מצליחה בקפיצת הטריפל אקסל, השבוע

בפרק אודותיה בסדרה הדוקומנטרית "Anything To Win" הארדינג, שבאותו הזמן הייתה מתאגרפת מקצועית (גם לזה נגיע) סיפרה על הקפיצה ההיסטורית: "אני לא מסוגלת לתאר את ההרגשה הזאת בכלל. לפני שסיימתי את התרגיל, בקפיצה האחרונה שלי, אנשים נעמדו ומחאו לי כפיים בקהל. בפעם הראשונה בחיים שלי פשוט ידעתי שאני הכי טובה". הקול שלה נשבר מהתרגשות, היא עוצרת לרגע ודומעת "אף פעם לא מדברים איתי על זה".

הארדינג עשתה את הקפיצה הווירטואוזית בעוד תחרויות בשנת 1991, ולרגע אחד בהיסטוריה – היא באמת הייתה המחליקה האומנותית הטובה ביותר בעולם. אבל זאת לא הסיבה שאנחנו מדברים עליה עכשיו. למעשה, כפי שהיא אמרה בראיון ההוא – כמעט אף אחד כבר לא טורח לשאול אותה על הקפיצה ההיסטורית ההיא.

כשצופים בסרטונים מהשנה הגדולה של הארדינג, 1991, ומאזינים לדברי הפרשנות – מבינים את גודל האירוע. "היסטוריה!" "יפיפה" "תראו לאיזה גובה היא הגיעה!". ההתפעלות ממה שעד לאותו הרגע רק אישה אחת בהיסטוריה הצליחה לעשות, לא מפסיקה. תיאור נוסף החוזר על עצמו כמעט בכל פרשנות הקשורה להארדינג הוא העוצמה שלה, "היא כל כך חזקה", "הקפיצות שלה מהירות וגבוהות יותר משל המתחרות,  "תראו אותה מסתערת" – הדברים האלו נאמרו שוב ושוב בכל תחרות שבה השתתפה. השדרנים התפעלו מהתלבושות של הארדינג, אותן אמה עיצבה ותפרה בעצמה – לא משום שזה היה העיסוק שלה, אלא מטעמים כלכליים. הם מתארים אותה כטום בוי, מזכירים שוב ושוב את עיר הולדתה ומגוריה, פורטלנד שבמדינת אורגון, ומתלהבים מסיפור הסינדרלה שקרם עור וגידים אל מול העיניים שלהם, בשידור חי. עד לאירוע אחד ששינה את החיים של הארדינג לנצח.

הסרט "אני טוניה" שמוקרן כעת בבתי הקולנוע, הוא לא רק הזדמנות לחזור לאחד מהסיפורים הכי מסעירים ושערורייתיים אי פעם בהחלקה האומנותית (אם לא בספורט המקצועני בכלל), הוא גם הזדמנות לתיקון, למבט חדש, חומל ומפוכח יותר על האירועים ההיסטוריים שיצרו את הדרמה שאמריקה אהבה כל כך לתדלק – התקיפה של המחליקה האומנותית ננסי קריגן.

הפרק על הארדינג בסדרה Anything to win

שלוש שנים אחרי הקפיצה ההיא של הארדינג, ב-6 בינואר 1994, בזמן שהתכוננה לאליפות ארצות הברית בהחלקה אומנותית ולאולימפיאדת החורף שנערכה באותה השנה, ננסי קריגן הותקפה באולם בו התאמנה בדטריוט. התוקף חבט ברגלה עם אלה והצליח להמלט מהמקום. התגובה של ננסי, שאחזה ברגלה ובכתה "למה? למה?" תועדה ושודרה כמעט בשידור חי ברחבי ארצות הברית בצורה לא מאוד אופיינית לאותם ימים (נזכיר שמדובר בשנות ה-90 ולא בימינו אנו). מהר מאוד, הסימנים הובילו למזמין ההתקפה – הגרוש של טוניה הארדינג, ג'ף גלולי. המטרה הייתה לוודא שהארדינג תיכנס לנבחרת האולימפית האמריקנית לאולימפיאדת החורף של 1994 שנערכה בלילהאמר, על ידי ניטרול המתחרה הבולטת שלה.

למזלה של קריגן (וכנראה למזלם של כל המעורבים), התוקף פספס את הברך שלה בכמה סנטימטרים, והיא הצליחה להתגבר על הפציעה תוך כמה שבועות, ולהשתתף באולימפיאדה. לצדה בנבחרת האמריקנית הייתה טוניה הארדינג, שבכל זאת, למרות התחרות – הצליחה להעפיל לאולימפיאדה.

התדמית הבעייתית שדבקה בהארדינג עוד שנים לפני כן, היא ככל הנראה מה שהפך אותה לאשמה מידית ברגע שהתפוצצה הפרשה. למעשה, שאלת השאלות – האם הארדינג ידעה על התקיפה המתכוננת? והאם היה לה חלק בתכנונה? נראתה לא רלוונטית מהרגע הראשון. מבחינת הציבור האמריקני, הארדינג הייתה אשמה, וכך היא מתויגת עד היום. השערורייה יוצאת הדופן הזאת הפכה לברכה ולקללה של ההחלקה האומנותית – ברכה משום הרייטינג האסטרונומי שהענף לא חלם עליו לפני אותה אולימפידה ב-1994, וקללה משום שהשערורייה הזאת, כמו הארדינג עצמה, היא ההפך המוחלט ממה שההחלקה האומנותית מייצגת. מיותר לציין כי גם מחוץ לגבולות הענף, תקיפה של ספורטאית מתחרה היא אולי המעשה הכי פחות ספורטיבי שאפשר להעלות על הדעת.

קפיצת הטריפל אקסל הראשונה של טוניה הארדינג

עד כמה שזה עלול להישמע מוזר – גמר ההחלקה האומנותית לנשים באולימפיאדת לילהאמר הוא אחד השידורים החיים הנצפים ביותר בארצות הבית עד היום. אמריקה חגגה את הדרמה: טוניה הארדינג, התוקפת, הרד-נקית, משתתפת באולמפיאדה תוך כדי שמתנהל נגדה משפט - מול ננסי קריגן, הנסיכה הכל-אמריקנית המושלמת. אלו כמובן קלישאות, שכמו תמיד חלקן אמת וחלקן הגזמה, אבל כך מוסגר הסיפור המסעיר הזה.

לבסוף, קריגן קטפה את מדליית הכסף האולימפית, בעוד הארדינג סיימה במקום השמיני. במשפט שהסתיים אחרי האולימפיאדה, היא הודתה בשיבוש הליכי חקירה, אך טוענת עד היום כי לא ידעה על התקיפה מראש ולא הייתה שותפה לתכנונה. נגזרו עליה שלוש שנות מאסר על תנאי, עבודות שירות וקנס כספי. את העונש החמור ביותר מבחינתה נתן לה איגוד ההחלקה האמריקני: הרחקה לצמיתות. נאסר עליה להתחרות, להשתתף באירועים רשמיים של האיגוד ולאמן. עבור הארדינג שלא השלימה את לימודי התיכון שלה כדי להתרכז בהחלקה – היה מדובר בעונש כבד מנשוא.

צריך ללכת קצת אחורה כדי להבין את הסיפור הזה באמת. טוניה הארדינג גדלה בעוני בפורטלנד שבמדינת אורגון. בקניון הקרוב לביתה הייתה זירת החלקה, ויום אחד היא עברה שם עם אמה והתחננה בפניה לגלוש. לבסוף האם התרצתה, ומהרגע הראשון – הקסם היה שם. בגיל 3 היא כבר התאמנה בצורה מסודרת ובגיל 4 ניצחה בתחרות הראשונה שלה. היא גדלה בבית צנוע, לאם שהתעללה בה רגשית והכתה אותה, במשפחה שצדה כדי שיהיה בשר בארוחת הערב, שתופרת לעצמה בגדים ומתמודדת עם אלכוהוליזם. הארדינג לא הייתה המחליקה הראשונה שהגיעה ממעמד הפועלים, אבל עולם ההחלקה לא ראה לפניה מישהי שהגיעה ממקום עד כדי כך עני.

היא עבדה בחנות בקניון והלכה להחליק בהפסקות מהעבודה. בגיל 19 היא התחתנה ויצאה מבית אמה כדי לחיות עם בן זוג שגם הוא התעלל בה. כל פרט בחיים שלה היה ההפך המוחלט ממה שהחלקה אומנותית על הקרח מייצגת, הכי רחוק שיש מהבלט הנוצץ על הקרח, מאשליית השלמות שכמו נלקחה מסיפור אגדה. הארדינג הביאה לזירה את החצר האחורית של אמריקה, לא רק בביוגרפיה שלה – אלא גם בסגנון שהיא סירבה לשנות ו-"להתאים" לכללי המשחק.

טוניה הארדינג

התאמנה בהחלקה בהפסקות מהעבודה בקניון. טוניה הארדינג

ככל שהיא צברה הצלחה בתחרויות, אמריקה, ובעיקר עיר הולדתה פורטלנד, החלו לחבב את סיפור הסינדרלה. שופטי ההחלקה לעומת זאת, לא ששו להפוך את הארדינג לנערת הפוסטר של הענף. התלבושות הביתיות שאמה תפרה לה בתחילת הדרך, ובהמשך היא תפרה בעצמה, לא עמדו בסטנדרט שלהם. המוזיקה שהיא בחרה להופיע לצליליה – בין היתר frankie goes to Hollywood ו-z. z. top – לא התאימה לאווירה הקלאסית המאופקת שרווחה בענף. השיער והאיפור שלה לא עמדו בתקן. בקיצור – היא הייתה ונשארה רד-נקית, והיא לא הסכימה להשתנות. למען האמת, עד היום הארדינג לא מתאימה לשבלונה – היא אישה שמרנית, (אין לה זכות הצבעה בגלל עברה הפלילי, אך היא תמכה בטראמפ), היא צדה לעצמה אוכל (אסור לה להשתמש בנשק חם – שוב בגלל עברה הפלילי – אז היא משתמשת בחץ וקשת), היא דגה, בשנים שאחרי הקריירה הספורטיבית היא עבדה בין היתר בתור רתכת, ובתור מוכרת בחנות לחומרי בניין. מבחינתה של הארדינג, הרקע שלה הכתיב את הסיפור עוד לפני התקיפה: "התקשורת ציירה אותי בתור הנבל מאז שהייתי ילדה, וזה רק בגלל שגדלתי בצד הלא נכון של העיר. אנשים לא מבינים שזאת פשוט מי שאני".

אנחנו מדברים היום על הארדינג בגלל התקיפה, ואנחנו שוכחים שלפני הכל, הארדינג הייתה מחליקה פנומנלית. היא גרמה לקפיצות הווירטואוזיות ביותר להיראות קלות ויותר חשוב מכך - עשתה היסטוריה עוד לפני התקרית ששינתה את חיה לנצח. יתכן שהרקע יוצא הדופן שלה היה חלק מהמניע שלה "להוכיח", להראות לכולם שהיא יכולה, ולהעז לנסות ולהצליח את הקפיצה שעד היום מעניקה את הדירוג הכי גבוה בענף.

הארדינג אולי פחדה מאמה, היא אולי פחדה מבן הזוג שלה, אבל על הקרח היא הייתה נטולת פחד. הטרגדיה  הגדולה בסיפור היא העובדה שהארדינג כבר החזיקה בידה את כרטיס היציאה מהחיים האומללים שהיא נולדה אליהם, רק כדי להיזרק היישר לנקודת ההתחלה. טוניה הארדינג חיה היום חיים מאוד דומים לאנשים שהיא גדלה בסביבתם: היא ייצגה את ארצות הברית בשתי אולימפיאדות, והייתה סגנית אלופת העולם בהחלקה על הקרח, ואלופת ארצות הברית – ואת הבגדים שלה היא קונה בוולמארט, והיא עדיין מודאגת משכר הדירה.

הטריילר לסרט I Tonya

אבל עוד לא סיפרנו איך מחליקה אומנותית כמו הארדינג הגיעה לאגרוף. ובכן, הוצע לה להשתתף ב-סלבריטי בוקסינג ברשת פוקס. היא חשבה בהתחלה שזאת הצעה משונה, אבל במחשבה שניה – היא עדיין הייתה צריכה לשלם את שכר הדירה. ההופעה שלה בתוכנית הייתה כל כך מסעירה – שהיא מיד קיבלה הצעות להפוך למקצוענית. "בסופו של דבר אני עדיין אתלטית, ואנשים עדיין באים לראות אותי – אם הם שונאים אותי, או אוהבים אותי – הם באים לראות אותי מופיעה".

אנחנו נוטים לחשוב על ספורט כעל זירה דמוקרטית, בה הדברים היחידים שמשנים הם הכישרון והתוצאות. המציאות היא שהנהלות של ליגות ואיגודים ענפיים משקיעים את מיטב זמנם בניסיון לייצר רווחים שישאירו את העסק באוויר, מרדף אחר חסויות, מכירת זכויות שידור, מכירת כרטיסים – וכל אלו מתקיימים בתיאטרון של דימויים. בתיאטרון הזה הספורטאים הם פני הענף ובזמן שגם ננסי קריגן לא באמת הייתה בת השכן האמריקנית המושלמת – היא הייתה מספיק קרובה לכך כדי שכולם יוכלו לשתף פעולה עם ההצגה.

ספורטאים כמו טוניה הארדינג קרעו את המסיכה, ועצם הנוכחות שלהם כפי שהם – הבגדים שהם לבשו, התסרוקות שלהם, וכל מאפיין תרבותי-זהותי אחר שהם נשאו עמם – נחשבה להתרסה. אנחנו אוהבים סיפורי סינדרלה בספורט, אבל אנחנו לא רוצים לראות את האשליה מתפוגגת ואת הכרכרה הופכת בחזרה לדלעת – אנחנו אוהבים את האנדרדוגים שלנו כשהם יוצאים מהשכונה ומגיעים לקדמת הבמה, לא כשהם מביאים את השכונה ביחד איתם. המזל והגדולה הבלתי נתפסת של הארדינג הוא שלמרות המסגור השלילי שעדיין אופף אותה בזיכרון הקולקטיבי האמריקני ועדיין הולך איתה לכל מקום, היא תמיד תישאר ספורטאית ענקית.

תגובות

|
X
X

Send this to a friend