על פי פרסום ברשת 13 השבוע, לוחם מעוטר בשירות הביטחון הכללי, שנטל חלק פעיל ב"מבצע ארנון" — מבצע חילוץ החטופים נועה ארגמני, אלמוג מאיר, אנדריי קוזלוב ושלומי זיו ביוני 2024 — נמצא במעצר כבר למעלה מארבעה חודשים. רוב הזמן גם קרוביו היו ממודרים מסיבות העלמותו ומדבר החשדות נגדו. עד לפני ימים ספורים, שנחשף הסיפור לראשונה, גם לתקשורת לא דווח דבר על מעצרו או על החקירה ופרטיה. החשד: מעורבות בפרשת הברחה לרצועת עזה בשווי מיליוני שקלים.

בני משפחתו טוענים לאכיפה בררנית ולתנאי החזקה חריגים בחומרתם. אבל מעבר לסיפור האישי, שהוא כשלעצמו דרמטי, הבעיה היא שמדובר בדפוס: השב"כ, גוף שנועד לסכל איומים ביטחוניים חמורים, חוקר יותר ויותר עבירות פליליות בכלים שנועדו למלחמה בטרור, רק בלי הפיקוח שחל על המשטרה. בנוסף השב"כ הוא הארגון היחיד בישראל שחוקר, עוצר ומחזיק חשודים — בלי שגוף חיצוני עצמאי מפקח על מה שקורה בתוך המתקנים. לא מבקר המדינה, לא הסנגוריה הציבורית, לא פרקליט המדינה בזמן אמת. כשמישהו נכנס למרתפי השב"כ, הוא נעלם מהרדאר — בין אם הוא חשוד בטרור מובהק, בין אם הוא חשוד בעבירה שנופלת ל"תחום האפור" שבין הביטחוני לפלילי, ובין אם הוא פלסטיני שנעצר בלי ראיות ברורות להתארגנות טרור.

הלוחם, שזהותו חסויה, הוא דמות מוכרת במערך המבצעי של השב"כ. ב-8 ביוני 2024 הוא היה חלק מהכוח שפרץ לדירה בנוסייראת וחילץ את ארבעת החטופים בלב רצועת עזה – מבצע שבמהלכו נפל ארנון זמורה. כעת, אותו לוחם שבידיו חילץ את ארגמני מוחזק במעצר שב"כ — לא משטרתי, לא צבאי – שב"כ, בחשד להברחת סחורות לעזה. ארבעה חודשים הלוחם נחקר, וטרם הוגש נגדו כתב אישום.

הפרשה משתלבת בגל כתבי אישום בשבוע שעבר נגד ארבעה חיילים — בהם שני מפקדי פלוגה — על הברחת סחורות לרצועה בשווי כולל של למעלה מ-7 מיליון שקלים. הנאשמים הבריחו סיגריות, מיכלי ניקוטין, אופנוע ומכשירים סלולריים. כתבי האישום מייחסים להם עבירות של עזרה לאויב בצוותא, לקיחת שוחד, הברחת טובין בנסיבות מחמירות, עבירות מס – ובאחד המקרים אף עבירות של מרמה והפרת אמונים. בפברואר נחשף כי כתב אישום הוגש גם נגד איש שב"כ מכהן שהשתתף בהברחות — ברשותו נמצאו כחמישה מיליון שקלים, על פי דיווח חדשות 12. באותו חודש הותר לפרסום כי גם אחיו של ראש השב"כ דוד זיני, בצלאל זיני, הואשם בפרשת הברחות נפרדת לרצועה.

ד״ש מהאסיר איקס

הברחת סחורות, גם כשהיא לרצועת עזה, היא עבירה פלילית. זו עבירה שבסמכות המשטרה, מצ"ח, רשות המסים. אז למה חוקר אותה השב"כ? עתירה שהגישה האגודה לזכויות האזרח ב-23 במאי 2023 חשפה תמונה מדאיגה: מאז אירועי שומר חומות, גובר הלחץ הפוליטי על השב"כ להתערב בחקירת עבירות בהקשרים שמתרחקים מתפקידו המקורי — הפרות סדר, עבירות שנאה, עבירות אמל"ח — "והכול תוך אימוץ פרשנות מרחיבה לתפקיד השב"כ", כתבה האגודה.

האגודה הצביעה על הפער העצום בין כלי החקירה של השב"כ לאלה של המשטרה: סמכויות מעקב, האזנה, מעצר ושיטות חקירה שאינן עומדות לביקורת שיפוטית רגילה — כלים שניתנו לצורך סיכול טרור, אבל זולגים לתחום הפלילי.

במהלך הדיונים התברר שלשב"כ יש נוהל חסוי בעניין מעורבותו בחקירות "התחום האפור". ביולי 2024 הורה בג"ץ להגיש לו נוהל מעודכן, שהוגש בנובמבר 2024 ונדון עם בית המשפט במעמד צד אחד. ב-5 במאי 2025 דחה בג"ץ את העתירה. הנשיא יצחק עמית כתב כי "פתיחה בחקירה על-ידי השירות כרוכה בפגיעה בחירויות יסוד, ומשום שיש בה כדי להשפיע על חייהם של אנשים באופן משמעותי, ראוי כי הפעלת שיקול דעת השירות בעניין חקירת אירועים הנופלים 'לתחום האפור' תיעשה לפי אמות מידה סדורות". עמית קבע שהנוהל המעודכן "מבטא איזון סביר" אבל לא הורה לפרסמו. חובת ההיוועצות שנקבעה היא עם היועץ המשפטי של השב"כ עצמו ולא עם פרקליט המדינה, כפי שדרשה האגודה. במילים אחרות: השב"כ בודק את עצמו.

אי אפשר לדבר על מעצרי שב"כ בלי להזכיר את סרן תומר אייגס. בפברואר 2026 הותר סוף סוף לפרסם את שמו — כמעט חמש שנים אחרי מותו. אייגס, קצין מודיעין מיחידת 8200 שזכה בפרס ביטחון ישראל, נעצר בספטמבר 2020 בחשד לפגיעה בביטחון המדינה. אייגס הוחזק בחשאיות מוחלטת בכלא הצבאי "נווה צדק". שמו לא נודע אפילו לסוהרים.  לימים הובהר כי המעשים שביצע לא כללו ריגול או קשר עם גורם זר. ב-16 במאי 2021 — בדיוק לפני חמש שנים — נמצא בתאו ללא רוח חיים. סיבת המוות הרשמית נותרה עמומה במשך כמעט ארבע שנים, ובפברואר 2025 קבעה הפצ"רית דאז יפעת תומר-ירושלמי שמותו נגרם מ"בעיה רפואית שלא קיבלה מענה" — תוצאה של רצף כשלים ורשלנות מערכתית. הפרקליטות הצבאית קבעה שאין מקום להעמדה לדין על מותו. פרשת אייגס היא הקצה הקיצוני של אותו דפוס — אדם שנבלע במערכת החקירה הביטחונית, הוחזק בסודיות, ומת בנסיבות שלא הובהרו.

ולא רק אייגס. במאי 2022 נעצר אורי אלמקייס, אז קטין בן 17, על ידי השב"כ. הוא נחקר במשך 44 ימים בחשד לעבירות ביטחוניות חמורות, כשהוא טוען לאורך החקירה שהופעל על ידי קציני אמ"ן באוגדה 210 — בפיקודו של רומן גופמן — לצורך מבצע השפעה נגד חיזבאללה ואיראן. טענותיו נדחו, הוגש נגדו כתב אישום חמור, והוא הוחזק במעצר בית בתנאים מגבילים כשנה וחצי. רק בדצמבר 2023 הצליחו עורכי דינו להוכיח שהופעל בשליחות גורמי מודיעין ישראליים — והאישומים נמשכו. גם כאן: אדם נחקר על ידי השב"כ בכלים של ארגון ביטחוני, ללא פיקוח חיצוני אמיתי, על בסיס מידע שהתברר כשגוי.

מגמה רחבה

המקרה של לוחם מבצע ארנון איננו בבחינת אנומליה אלא הוא חלק ממגמה רחבה, שבה כלים ביטחוניים חריגים בהיקף הפגיעה שלהם בזכויות אזרח בסיסיות הופכות לנגישות יותר ויותר לגופי הביטחון ולמשטרה — תוך עקיפת ההגנות שנועדו לשמור על אזרחים מפני שרירות שלטונית.

בנובמבר 2024 חשפנו כי הממשלה קידמה שינויים בחוק האזנות סתר שיאפשרו למשטרה להתקין תוכנות רוגלה על מכשירים של אזרחים, ולהפעיל מצלמות ומיקרופונים מרחוק. הצעת החוק נוסחה כ"מלחמה בטרור" — אבל הסניגוריה הציבורית ציינה מפורשות: "יש פה ניסיון לקשור את הצעת החוק בחסות האווירה המלחמתית, ולהכניס סמכויות מרחיקות לכת לתחום החקירות הפליליות הרגילות." שנה לאחר מכן, בנובמבר 2025, הממשלה אישרה לשב"כ ולצה"ל חדירה למצלמות אזרחים ללא ידיעת הבעלים — ללא פיקוח שיפוטי, ללא סנקציות פליליות על שימוש לרעה. עוד פרסמנו שמספר החדירות שמבצעת המשטרה לטלפונים סלולרים של אזרחים הוכפל בשנים האחרונות, ושהמשטרה שומרת מידע אינטימי שנאסף גם כשהחקירה מסתיימת. הדפוס זהה בכולם: כלי שנולד כ"ביטחוני" ו"זמני" — הופך לקבוע, מתרחב לפלילי, ומאבד את הפיקוח השיפוטי שנועד ללוות אותו. 

ראש השב"כ לשעבר רונן בר בתצהירו לבג"ץ במסגרת העתירות נגד הדחתו חשף כי נתניהו ביקש שהשב"כ יפעיל את יכולותיו נגד פעילי מחאה נגד הממשלה, דרש ממנו לעקוב אחר "מממני מחאה", הורה לו לציית לרה״מ ולא לבג"ץ במקרה של משבר חוקתי, ואף לחץ עליו לספק חוות דעת שתמנע את המשך משפטו הפלילי. בר סירב — ופוטר. מי שמונה במקומו הוא דוד זיני – שנתניהו פסל מתפקיד מזכירו הצבאי בטענה שהוא "משיחי מדי". אחיו של זיני, בצלאל, הואשם בעצמו בפרשת הברחות לרצועה.

כמובן, כשאנשי שב"כ או חיילים מבריחים סחורות לעזה, יש ממד ביטחוני של "סיוע לאויב" ושימוש לרעה בתפקיד. אבל ההיגיון הזה מייצר מעגל סגור: השב"כ חוקר את אנשיו שלו, בכלים שלו, בחשאיות מוחלטת ללא פיקוח ציבורי או שיפוטי, אלא תחת ה״פיקוח״ שלו. אין סנגור שיכול לבחון את חומרי החקירה. "היחס כלפיו חמור יותר מחשודים בעבירות דומות", אמרה משפחת הלוחם לדרוקר. 

כל עוד הנוהל חסוי, הפיקוח פנימי, ובית המשפט מסרב לדרוש שקיפות — אין לנו שום דרך לדעת מה קורה שם בפנים. בין לוחם מבצע ארנון העצור היום לבין סרן תומר אייגס שמת בתאו לפני חמש שנים, בין אורי אלמקייס שנחקר כנער בן 17 לבין פלסטינים אלמוניים שנבלעים באותה מערכת עומד גוף אחד, עם סמכויות עצומות, כלים מפליגים ופיקוח מינימלי.