מתקן חולות – הסוף

בתום ארבע שנות פעילות ואחרי שאלפי מבקשי מקלט נכלאו בו לאורך השנים, מתקן חולות נסגר סופית. לינור אללוף הייתה שם בשעות האחרונות לקיומו

מתקן חולות, 14.3.2018

בין מבקשי המקלט האחרונים שעדיין נותרו מחוץ למתקן חולות בשעות האחרונות עד לסגירתו המוחלטת אי אפשר היה לפספס את בלסה מארג’. הוא ישב לבד באחת התחנות, מרוחק מהשאר, מהדק את השקית הכחולה שלו, משלב את כפות הידיים, רוכן קדימה ומדי פעם מעיף מבט לכיוון השער שנפתח ונסגר בחריקה שוב ושוב, פעם בשביל המשאיות הענקיות שהוציאו חלק מהציוד שכבר לא צריך כאן, פעם בשביל ההסעה של הסוהרים שסיימו את תפקידם במקום, נפתח ונסגר בצלילים צורמים שהשתלטו בקלות על המוזיקה מהרמקול הנייד שאחד הצעירים החזיק.

מספיק להסתכל על שיערו המאפיר כדי להעריך את הסיכויים שלו להתחיל מחדש, איפה שזה לא יהיה. “אם היו מקבלים אותנו כמו פליטים לא היה לי ממה לדאוג”, הוא מבקש שמישהו יתרגם, “לא הייתי מפחד בגלל הגיל שלי, עכשיו אני בסכנת חיים”

הוא בן 59. הגיע מאריתריאה לישראל לפני שמונה שנים. עד שגורש לחולות עבד בבניין. היום הוא יצא מכאן עם ויזה לחודשיים, כשהוא לא יודע לאן ילך מכאן, אבל בדבר אחד הוא בטוח – לאריתריאה הוא לא חוזר, ואם לא יקבל אשרת שהייה יבקש להישאר אפילו בכלא סהרונים.



“גם אני לא… גם אני לא רוצה שיגרשו אותי”, מוסיף המתרגם. “קוראים לי אפרים”, אומר המתרגם בחיוך, ומוסיף מיד “כן ככה קוראים לי. אפרים תקליימנט. אני שש שנים וחצי בישראל ושנה בחולות. משם הגעתי”, הוא אומר כשהוא מצביע לעבר גבול מצרים.

גם השם הכל כך ישראלי לא עזר לו. שלושה ימים הוא חיכה והיום הוא יוצא מכאן עם ויזה לחודשיים. “כל יום אמרו לי היום אתה משתחרר מחר אתה משתחרר, נשארנו 53 בסוף. גם היום החליפו עוד פעם את החוק. לפני יומיים כשיצאו אנשים לא היו מצלמים אותם והיום צילמו אותנו ולכולם אמרו תחתמו שאתם לא נכנסים לשבעה המקומות (שבע הערים האסורות בכניסה למבקשי המקלט – ל”א). רק ויזה נתנו לנו, יש כאלה של שבוע יש כאלה של חודש ויש כאלה של חודשיים, אני קיבלתי של חודשיים”.

את חולות לפחות, הוא שמח לעזוב “זהו, עכשיו הם לא אחראים עליי אני אחראי לעצמי”, הוא אומר, “אבל פה זה כלא וגם בחוץ זה כלא כי אמרו לי שאני לא חופשי, אסור לי להיכנס לשבע ערים. זאת לא המדינה שלי ומה שאמרו לי צריך לעשות. אני לא רוצה שיגרשו אותי ומעדיף להישאר בסהרונים. אם אני חוזר לאפריקה לרואנדה, זאת לא המדינה שלי. אני אמות שם”.

חצי שעה לאוטובוס, קו 142 לתחנה המרכזית בבאר שבע. בינתיים מעבירים את הזמן כמו שהתרגלו לעשות כאן כל יום, הולכים לכיוון הלולים וחוזרים בחזרה. זוגות אופניים שהשאירו מי שכבר עזבו מחוברים לגדר במנעולים. מה שהצליחו הנשארים לשחרר עובר בדיקה יסודית ונסיעת מבחן מסביב לכיכר. כמה מהנותרים החליטו להזמין הסעה לתל אביב ויש קצת מקום להעמיס.

אדנו מנצל את הזמן לעוד סלפי על השלט הענק בכניסה. את חולות הוא שמח לעזוב כמו רובם, אבל מבין שזה לא באמת שחרור “בשבילי זה אותו דבר, אם אני יוצא מפה אני לא הולך לשבעה מקומות, אז אני לא יכול ללכת לבקר את המשפחה שלי בתל אביב? יש לי משפחה גם בנתניה ואשקלון, אני לא יודע… קיבלתי ויזה לחודש, זה לא הרבה”.

האוטובוס מגיע. הציוד נדחק לתא המטען, והם עולים בשתיקה. כמו שייחלו לעזוב את חולות, כך גם קיוו לצאת מכאן חופשיים. כתב עם מבטא צרפתי עומד ליד הצלם שמצלם שוטים אחרונים. על האוטובוס מופיעה בענק ברכת נסיעה נעימה בכל השפות. “תצלם תצלם לי שוט של זה!”, אומר הכתב לצלם בהתרגשות, “תראה, איזה יפה שככה הם עולים וברקע כתוב נסיעה נעימה באתיופית!”.

מתקן חולות נסגר, באופן סופי.

תגובות

|

Send this to a friend