"החבלנים שראו את המטח שנחת אצלי אמרו שהם לא ראו דבר כזה", מספר עמית אבוטבול, חקלאי בן 48 מהמושב תלמי אליהו המרוחק כשבעה קילומטרים מגבול רצועת עזה, "זו הפעם הראשונה שהשתמשו בפצצות בקוטר כזה – 155 מ"מ". זו לא הפעם הראשונה שבה המשק של אבוטבול נפגע. בתחילת החודש נפצעה קשה סאיג'ו פאגיו, עובדת תאילנדית המועסקת אצלו, מפגיעת רקטה שנחתה בשדה שבו עבדה.
"מצאתי חתיכה של הפצצה וביקשתי מפועל שלי לתרגם מערבית", הוא ממשיך לתאר, "כתוב עליה 'מיוצר בפלסטין על ידי כוחות עז א-דין אל קסאם, שנת 1436. לפי הספירה של המוסלמים זה לפני שלוש שנים, אחרי צוק איתן. אלה פצצות עם טווח של עשרים קילומטרים. מטר ומשהו מסביב למקום הנפילה יש חתיכות גדולות ורעות של מתכת. היא גדולה מאוד".
המכתש שנוצר כתוצאה מנפילת פצצת המרגמה | צילום: עמית אבוטבול
הפצצה שנחתה בשדה של אבוטבול בתלמי אליהו היא בקוטר 155 מ"מ – זהה לקוטר של תותח תקני בצה"ל. לשם השוואה, המרגמה הכבדה ביותר שיש בידי הצבא בישראל, "קשת", היא בקוטר של 120 מ"מ. רקטות מסוג "גראד", המטילות אימה על תושבי הדרום, הן בקוטר 122 מ"מ.
"במטח של שש הרקטות, זה היה אמור להיות 15 שניות עד הנפילה (מרגע שמיעת האזעקה – נ"פ) אבל היה רק 6 שניות", אבוטבול ממשיך לתאר, "כיפת ברזל לא יירטה, ואין לנו מיגון במושב". הסיבה לכך שמגורי העובדים, השטח החקלאי ואף ביתו של אבוטבול אינם ממוגנים, למרות נחיתת פצצה בקוטר 155 מ"מ במושב כמעט קפקאית: 200 מטרים. המספר הזה מייצג את המרחק שמפריד בין תלמי אליהו לבין קבלת ערכת המיגון המלאה שממומנת על ידי הממשלה, ועשויה להציל את חייו של אבוטבול ואת חיי משפחתו ועובדיו ממוות.
"המושב שלנו מרוחק 7.2 קילומטר מהגדר עם רצועת עזה", הוא מסביר, "כל המועצה האזורית שלנו היא בתוך השבעה קילומטרים (הזכאים למיגון – נ"פ), להוציא שלושה מושבים – אהד, תלמי אליהו ושדה ניצן, שלושה מושבים יחידים שלא ממוגנים. את כל שאר המושבים האחרים מיגנו – ואצלנו יש 200 מטרים שמפרידים בין כל מרכז החיים שלנו – המועצה, בתי הספר, מרפאות, מכולת, בריכת שחיה- לבין הבתים. כל החיים שלנו נמצאים בתוך שבעת הקילומטרים האלו, ורק המגורים מחוץ להם".
הכתובת שנחרטה על הפצצה | צילום: עמית אבוטבול
מה לדעתך הסיבה לכך שלא ממגנים את האזור שלכם, למרות שנפגעתם ואתם עלולים להיפגע שוב?
אבוטבול: "אם יתנו לנו, יצטרכו לתת מיגון גם לדברים אחרים. אני כמעט בטוח שזו הסיבה שלא נותנים. אבל מה זה מעניין אותי? אפשר להשוות פגיעה ברכוש לפגיעה באזור מגורים? להשוות את זה לבתים של אנשים שבקושי שורדים את היום בחקלאות ומחזיקים קרקעות, בגלל אידאולוגיה של ציונות?
"מישהו צריך להרים את הכפפה ולעשות פה צעקה למען התושבים – יש פה אנשים מבוגרים שחיים במקומות לא מוגנים, במציאות קשה. יש לי שלושה ילדים – בני 9, 14 ו-18, שאין להם ממ"דים לברוח אליהם. כשיש אזעקה הילדים יושבים בפינות של החדרים ומתפללים שלא יפגע. מטריד אותי שגם המפעל שלי, כל הצוות שלי והעובדים שלי, אני והמשפחה שלי, מטווחים".
200 מטרים מעל הטווח המזכה במיגון. עמית אבוטבול בשדה שבו נפלה הפצצה | צילום: משפחת אבוטבול
בדובר צה"ל סירבו להגיב לדברים או לשאלות לגבי הסיכונים הנוספים אליהם נחשפים התושבים כשהם נמצאים גם בטווח פצצות מרגמה, נוסף על הרקטות. תחילה הפנו בדובר צה"ל למשרד הביטחון, שהפנה בתורו בחזרה לדובר צה"ל – שם הציעו בסופו של דבר לפנות למועצה האזורית אשכול, אשר לה אין כל השפעה בהחלטות בנושא מיגון היישובים.
"אני חושב שאני יודע למה הם לא רצו להגיב", אומר גדי ירקוני, ראש המועצה האזורית אשכול, "יש בעיה רצינית במועצה. מתוך 32 יישובים – שבעה יישובים לא מוגדרים ב'עוטף' אלא אחרי השבעה קילומטרים. אנחנו באים בתביעה למשרד הביטחון ולמשרד ראש הממשלה: במקרה שיש מועצה שיותר מחצי מהיישובים שלה הם בתוך העוטף – הם צריכים להתייחס לכל היישובים שלה כיישובים בתוך העוטף.
"לא יכול להיות שהילדים שלי, שלומדים עם הילדים של עמית אבוטבול, ילכו בבוקר ביחד לאותו בית הספר ואחר הצהרים הבת שלי תחזור למבנה שיש בו ממ"ד והבן של עמית יחזור לישון במבנה שאין בו ממ"ד. מדינת ישראל צריכה לפתור את זה – זה לא כסף גדול. במשרד הביטחון צריכים להחליט שהם ממגנים את כל המועצה, כולל מקומות עבודה שלא ממוגנים. המשרד הביטחון לא דואגים לאזעקה או לממ"ד במקום העבודה, זה על חשבון המעסיק".
כעת, לאחר נפילה ראשונה של פצצת מרגמה שהטווח המקסימלי שלה הוא עד 20 קילומטרים, יותר מפי שניים המרחק שבין תלמי אליהו לגבול רצועת עזה, מקווים במושב של אבוטבול ובמושבים נוספים באזור כי הממשלה תשנה את החלטתה ותוסיף אותם לרשימת היישובים הממוגנים. "אחרי עופרת יצוקה אף אחד לא נפגע, קרה נס גדול, ובעקבות זה משרד החקלאות דאג לגלילים שפעם עשו מהם ממ"דים לעובדים התאילנדים שלי", מסכם אבוטבול, "אבל מאז אף אחד לא מתייחס אלינו ובעצם שוכחים אותנו. אין אף בנאדם בשלטון, אצל מקבלי ההחלטות, בלובי החקלאי – אין מישהו שדואג לנו. אנחנו פלאחים שעובדים קשה מחמש בבוקר עד הערב, ואין לנו כוח להתמודד עם משרדי הממשלה. אין לנו דוברות, אין לנו עיתונות. אני לא בוכה, אני בנאדם אופטימי ושמח – אבל זה המצב".
[mc4wp_form id="1006521"]
