אחרי יותר מעשור של קסאמים ויותר ממאה ימים רצופים של שרפות, אולי צריך היה לצפות שתושבי הנגב המערבי יראו בכל הפלסטינים אויב, אולם בין התושבים באזור יש גם מי שמתעקשים לקיים קשר אנושי בין הצדדים ולא רק יחסי מלחמה.
באחד מקיבוצי מערב הנגב בוחרים כבר כמה שנים לממש את הגישה הזו הלכה למעשה. ת', חברת הקיבוץ שאת שמו כמו גם פרטים מזהים אחרים לא ניתן לחשוף כדי לשמור על המשך קיומו של הפרויקט, מספרת בהיסוס על היוזמה. היא התגייסה עם חבריה לעזור לשכנים מהרצועה. "אם יש מישהו שצריך עזרה ומקבל כסף", היא אומרת, "לא כולם צריכים לדעת על זה". היא בוחרת את מילותיה בקפידה ובדייקנות.
העיר עזה | צילום: Mujaddara
"מסוף שנות ה-60 החלו להגיע פועלים מעזה לעבודה בקיבוץ", מספרת ת', "השערים עוד היו פתוחים, המעבר היה חופשי, ובמשך הרבה שנים הם הגיעו לכאן ועבדו – בנגריה, בבניין, בשרברבות, ועוד. עם השנים הצטמצם היקף הפועלים העזתים בקיבוץ ובשלב מסוים נשארו כאן רק כמה פועלים שעבדו בקיבוץ במשך כמה עשורים. הקיבוץ היה ממש בית בעבורם. בתחילת שנות ה-2000 נסגרו השערים ובוטלו אישורי העבודה, גם בעזה עצמה אין בנייה, ומאז הם לא עובדים".
החברים בקיבוץ החליטו לסייע לחבריהם שמעבר לגבול מאז שהשערים נסגרו. "כבר 12 שנים", מספרת ת', "מתקיימת מגבית פעם בשנה. אנחנו מפרסמים דף בקיבוץ שמזמין את החברים לתרום לקבוצת הפועלים שעבדו פה, וההיענות גבוהה. בנוסף לתרומות החברים, הקיבוץ עושה 'מאצ'ינג'- על כל שקל שנתרם על ידי החברים, הקיבוץ מוסיף שקל משלו.
מדי שנה מתקיים בקיבוץ דיון האם לתרום לפועלים לשעבר. "עוד לא קרה שלא נתנו", אומרת ת', ומדגישה שגם השנה, למרות עפיפוני התבערה, נאסף סכום גבוה. "בזכות התרומות שנאספו, חברי הקיבוץ שולחים 1000 שקלים מדי חודש לכל אחד מהפועלים. גם חברי קיבוץ צעירים שלא הכירו בעצמם את הפועלים מצטרפים למגבית", מספרת ת', "בהם גם חיילים ומשפחות צעירות שגדלו על הסיפור ובעצם לא פגשו את הפועלים בעצמן".
יש גם ביקורת על מה שאתם עושים?
ת': "כן, אבל אנשים בדרך כלל שומרים על הומור, אומרים למשל 'בטח, תשלחו להם תרומות שיהיה להם מספיק לטילים', אבל אני לא כועסת, זה בסדר. הם לא עושים לובי נגד, גם לא נגד ההשתתפות של הקיבוץ בתרומות הכספיות. יש גם אנשים שבעבר התנגדו ועם הזמן הצטרפו לתורמים. זה לא משהו שמפר את החברות, זה לא גורם לריבים בקיבוץ".
ת' מספרת שלפני זמן מה התקיים מפגש מחוץ לקיבוץ עם אחד הפועלים-לשעבר מהרצועה. "עד אז הוא סיפר למשפחה שלו ש'הקיבוץ זה כמו משפחה', אבל הם היו ספקנים. הוא חזר הביתה עם ידיים עמוסות בדברים שנשלחו אליו מהקיבוץ, ובני המשפחה שלו ראו עד כמה הוא נרגש. הוא סיפר לנו שכולם הבינו שאנחנו באמת משפחה פה".
[mc4wp_form id="1006521"]
