צילום: מיקי קרצמן
"עזה היא מאד קטנה", אומר איי וויווי, "קטנה משדמיינתי. אם למשל שאלתי שם על מקום שרציתי להגיע אליו, אנשים היו אומרים 'אווו, זה רחוק'. 'כמה רחוק?' אני שואל, והם אומרים לי '30 דקות'. 30 דקות? אני חייתי בבייג'ין, ב-30 דקות אתה לא מגיע שם לשום מקום, ובעזה – אתה בכל מקום.
"זו אשליה. עזה וישראל הם שני עולמות, ולמי שבא מבחוץ זה בלתי אפשרי להבין שאלה שני עולמות, כשהמרחק האמיתי הוא כאן, מעבר לדלת. אתה פותח דלת, ואתה בצד השני. אחד הדברים שהדהימו אותי היה כשהבנתי שיש ישראלים, גם אקטיביסטים, שלא היו בעזה מעולם. כששאלתי הם אמרו לי 'השתגעת? מסוכן שם'. אבל זה כאן. את היית בעזה?"
פעם אחת. באמצע שנות ה-90', ימי אוסלו, נסעתי מטעם העיתון להכין כתבה על חיי הלילה של עזה. הכל נראה היה מאד אופטימי אז, הסובבתי שם בחוף, בבתי קפה ומועדונים.
"אז היום יש שם את החוף הכי עלוב בעולם, ללא תייר אחד או קפה אחד, מאד עני, רק כמה דייגים שיש הגבלות של כמה מותר להם לדוג, אז הם תופסים דגים קטנים כאלה. יש מצוקה, והפתיע אותי לראות שאנשים יכולים לחיות תחת נסיבות מאד קשות או משונות, ועדיין לחיות. הם היו מאד סבלניים וקיבלו אותנו יפה. מאד רגועים, ידידותיים".
צילומים: מתוך חשבון האינסטגרם של האמן
ראית שם את עקבות 'צוק איתן'?
"אתה רואה שכל פינה נוקתה, הם בונים בתים חדשים, אין הריסות. את מה שהיה הפכו לאבק כדי להשתמש בחומרים לבנייה, פשוט משתמשים בהם שוב. כל תמונות ההרס ההן – נעלמו. אבל אנשים נשארו, יש שם המון נכים, והם כמובן מדברים על זה. זה היה לפני פחות משנתיים!"
לא רק המרחקים, גם הזמן הישראלי – עזתי מתעתע, ונדרש אמן מסדר גודל של איי וויווי בשביל לנסות לתת למציאות הזו צורה. לא שהוא יודע מה יצא מזה. הוא מסתובב כבר כמה חודשים בעולם עם עוזריו ועם צוות צילום, לארץ הגיעו איתו עכשיו 11 איש, משאיר אחריו יצירות עוצרות נשימה, וצובר חומרים. הוא אומר שהוא עובד על "סרט דוקומנטרי", סביב 7-8 נושאים לדבריו. תהא התוצאה אשר תהיה, אין לצפות לסרט של שעה וחצי שיוקרן בפסטיבלים.
עזה היא תחנה חשובה, כמוה ירושלים, אבל שתיהן עוד תחנות במסע האדיר שלו. אחרי שעזב את סין מולדתו הוא השתקע על החוף בלסבוס שביוון ועבד שם, המשיך לתור את אירופה ואז נסע לטורקיה, לירדן וללבנון, היה בשטח ההפקר שעל גבול סוריה, ועדיין לא ויתר על האפשרות להגיע אליה. "גם לעזה חשבו שלא נצליח להיכנס", הוא מחייך. העולם פרוש בפניו, כל כולו חלל פתוח שבתוכו הוא בונה את יצירתו הגדולה: סיפורם של הפליטים.
הנמר היפהפה הזה
איי וויווי, 59, האמן הבינלאומי ממוצא סיני, הוא אחד האמנים החשובים הפועלים כיום, עבודותיו מוצגות ברחבי העולם וחדשות נוספות ללא הרף. ביום ראשון (8/5) הוא הגיע לישראל לביקור מפתיע, כשמטרתו כניסה לעזה. בשעות אחר הצהרים הוא העלה שתי תמונות לחשבון האינסטגרם שלו, כפי שהוא נוהג לעשות, לפעמים גם עשרות פעמים ביום, בהן צילום הכניסה לנתב"ג ואישור הכניסה שלו לישראל. זה היה האות הראשון והיחיד להגעת הסלב הגדול של עולם האמנות לישראל.
הוא לא הודיע על בואו באופן רשמי, שכן לא בא להתארח או להציג. הוא בא לעבוד. כבר ביום שנחת התברר לו ולצוותו שחברת ההפקות המקומית "היילייט", שארגנה להם שורת ראיונות בישראל ובעזה, לא הצליחה לקבל את אישורי המעבר עבורם. ביום שני בבוקר לא ידעו במשרד מתאם הפעילות בשטחים, האחראי על האישורים, במה מדובר ומי "הבחור", לדבריהם, שמבקש להכנס לעזה. לאחר שהדברים פורסמו בארץ ובעולם, ותגובות התחילו לזרום, הבינו כנראה במשרד המתאם שיש פה פוטנציאל הסתבכות, ותוך שעות מעטות אושרה כניסתו לעזה, במועד המבוקש. ביום שלישי הוא נכנס לרצועה דרך מעבר ארז, המעבר נסגר לתנועה עד לאחר יום העצמאות, ובשישי הוא חזר לעוד יממה בישראל, שנוצלה לסדרת ראיונות נוספת בחברון ובקלנדיה.
העיכוב שכמעט מנע ממנו להגיע לעזה לא הבהיל את האמן למוד הקרבות, שעבר את הכלא הסיני והיה נתון במעצר בית ארוך במולדתו. "היתה בעיה של פרודצדורות", הוא אומר, "מה שהם לא ידעו שזה שאני לא הייתי חוזר מישראל בלי להגיע לעזה. הכי גרוע שהיה קורה זה שהייתי מחכה כאן יותר זמן לאישורים".
בששת הימים בהם שהה בישראל הוא עבד ללא הפסקה, משעות הבוקר המוקדמות עד אמצע הלילה, וראיין עם צוותו עשרות אנשים, ביניהם ח"כ איימן עודה, חנאן עשראווי, יהודה שאול מייסד "שוברים שתיקה" וחגי אל-עד מנכ"ל בצלם. הוא העלה לאינסטגרם כמות אדירה של תמונות וסרטונים שמתעדים כל צעד שלו, כולל כמה סלפים, ומעריציו בעולם עקבו אחריו גם לשם. הראיון איתו מתנהל ביום שישי בערב. הוא עירני כאילו לא חזר הבוקר מעזה דרך חברון, סבלני, אנושי מאד, ומדויק בתשובותיו.
הוא לא עונה לשאלות כמו "הרגע הכי קשה שלך בעזה", אבל הסלולרי שלו תיעד שם רבים כאלה. "הכי קשה זה לנסות להבין את הסיטואציה", הוא אומר בכנות, מודע להיותו זר שנחת לימים מעטים, "אנחנו לא באים מחברה דתית, אז להבין את הרקע הדתי, של שני הצדדים, ואת השנאה… קשה להבין". אחד הסרטונים מתעד את הטיגריס בגן החיות הגווע של עזה, אחריו צילום של שלדי חיות. "רוב גני החיות הם עצובים", אומר איי, "אבל זה, הוא ביטוי סימבולי עמוק מאד, שמראה את תנאי החיים של האנשים שם. הנמר היפהפה חי שם, סגור בתוך כלוב של 12 מ"ר, ואין לו מה לאכול. זה נורא, אבל אין להם אוכל. איך יאכילו את החיות?"
בסדרת צילומים אחרת שהעלה נראים כ-10 צעירים חמושים, חלקם רעולי פנים ואחרים צבועים צבעי מלחמה, נשפכים מתוך רכב נוסע כשהם מנופפים בנשקם. במבט ראשון, זו מכונית עמוסה לוחמים, הפגנת כוח של חמאס או קבוצה אחרת. "צילמנו קבוצה של נוער חמוש, שעושים הצגה כזו, פרפורמנס", מסביר איי, "הם שמים פסקול של יריות, מחזיקים רובים אמיתיים. והם צעירים ומאד נאיביים. לא ממש יודעים מה הם עושים. זה הפתיע אותי, וגם את חברי מעזה. כשהם עברו לידינו הייתי בשוק בהתחלה, ואז קפצתי מהאוטו, ורגלי הובילו אותי לשם לצלם".
לא ברחת?
הוא עונה ברצינות: "זו הבעיה שלי, אני לא בורח".
פחדנות דקורטיבית אסטטית
איי נולד בסין וגדל בה, בשנות ה-80' עבר לארה"ב ל-12 שנה, בסופן החליט לחזור למולדתו. הוא נשאר שם ופעל בסין מאז 93', הגיע להכרה בינלאומית, והיה לאחד המבקרים הקולניים של המפלגה הקומוניסטית. הוא שילם על כך מחיר כבד: ב-2011 נכלא באופן לא חוקי ל-81 יום, נאסר עליו לעזוב את סין במשך חמש השנים האחרונות, דרכונו נשלל, השלטונות ניסו בכל דרך למנוע ממנו להשתמש באינטרנט וסגרו את הבלוג שלו, הסטודיו המפואר שהקים בשנגחאי נהרס בטענה שזהו "מבנה בלתי חוקי", הוא הואשם בפשעים כלכליים ונקנס ב-2.3 מיליון דולר. כל השנים האלה לווה מאבקו בקמפיין אדיר במערב, שקרא לשחרר אותו, להחזיר את דרכונו ולהתיר לו לפעול ולהתבטא. איי מעולם לא שתק. כשהוכה על ידי שוטרים, הגיע לתחנת המשטרה לצלם, הוא צייץ בטוויטר כל מה שקרה, ובאחד האקטים הבולטים של סוף תקופת ההשתקה, הוא התקין בביתו ארבע מצלמות מעקב ושידר למעריצו בכל העולם – כקונטרה למצלמות המעקב בהן רושת הרחוב שלו על ידי השלטונות.
ביולי השנה הלחץ עבד: דרכונו הוחזר לו, כדי להקים תערוכה של עבודותיו בלונדון, ולפני שמונה חודשים עזב את סין. מאז הוא נודד בעולם ומתעד פליטים, וההגדרה הולכת ומתרחבת. הוא התחיל על החוף בלסבוס, שם פתח סטודיו לתקופה, והוציא שתי עבודות מוכרות: הצילום הקשה לעיכול שלו מוטל על החוף בתנוחת מותו של הילד אלאן כורדי, וציפוי בית הקונצרטים של ברלין ב-14,000 חגורות הצלה כתומות שאסף בחופים. בצילומים שלו במחנות פליטים מצא בין הסורים, בהם התעניין, גם פלסטינים, "פליטים פעם שניה" כהגדרתו, וכשהתחיל את הסיבוב במזרח התיכון כבר ידע להגיע למחנות פליטים מ-48'. עזה היתה מבחינתו השלב המתבקש הבא.
מה זה פליט מבחינתך?
"אנשים או קבוצה של אנשים שאולצו לעזוב את המולדת, בגלל המשטרה או סיבות דתיות או אמונה ומבחינתי גם מסיבות כלכליות. נאלצו להיקרע ולברוח, ועזבו את הכל מאחור. סיטואציה נוראית".
והקשר שלך לזה? היית מתנגד משטר, ניסו להשתיק אותך, אבל פליט לא
"לא חשבתי על זה במודע, אבל כשאני נולדתי אבי הוגלה (איי צ'ינג, משורר סיני ידוע – ע"פ) , והיינו פליטים. בסין יש חצי מיליון אינטלקטואלים שהוגלו בתקופת 'המהפכה התרבותית', ואבי היה מגדולי האנטי קומוניטסטים. אני הייתי בן שנה כשזה התחיל, ועד שהגעתי לגיל 16 כל המשפחה נדדה לערים ולכפרים שמעולם לא חלמנו אפילו שנגיע אליהם. זה הכי רחוק וקשה שיש. 100 פעמים ישראל ועזה. אין לתאר.
"אחרי התיכון היתה הזדמנות לצאת, ומיד עברתי לארה"ב. עזבתי את סין כי הרסו את עתידי, חשבתי שאין שם עתיד. גם בארצות הברית נדדתי בין עשרות מקומות, למדתי אמנות, אך לא השתלבתי. אין לך שם תחושה של בית. ניסיתי להגיע לחיים נורמליים, בניו יורק היינו כולנו מהגרים ונאבקים, ואני הייתי חלק מזה. בסוף ראיתי שאין עתיד בשבילי שם. כשעזבתי את סין אמרתי שלעולם לא אחזור, אבל חזרתי. אבי נפטר וידעתי שאני צריך. הייתי חזק מספיק בשביל לא לפחד. נשארתי שם בסוף יותר מעשרים שנה".
ושוב עזבת
"אני נודד כבר שמונה חודשים. עכשיו החלטתי להשתקע והתיישבתי בברלין, פתחתי סטודיו, נתנו לי משרת פרופסור באוניברסיטה לאמנות. זה המקום שלי כרגע. איני דובר גרמנית, וזו לא תרבות שאפשר להשתלב בה, אבל יש שם היום אנשים צעירים מכל העולם ואני בפוקוס על הסטודיו שלי. אין לי חיים חברתיים, מעולם לא הלכתי שם לבר, אני לא מבקר בגלריות אחרות. יש לי חלל עבודה טוב, ו-20-30 אנשים שעובדים איתי, כאסיסטנטים או בשיתוף פעולה".
תחזור לסין?
"כן. אני מנסה לא לחשוב שאני לא יכול לחזור, אבל לא כדי לגור. חייתי מספיק במקום אחד, ואין לי תחושת בית, גם לא שם. אני חושב שפשוט אין לי תחושת בית. אני תמיד זז ממקום למקום, וגם המשפחה שלי אף פעם לא ישבה במקום אחד עם היסטוריה של 'כאן יש לי סבא וכן יש לי זה'. זה לא קיים בשבילי".
אז איפה הבית שלך?
הוא עוצר וחושב: "הבית שלי הוא באינטרנט, זו התשובה שלי היום. זה המקום שבו אתה פוגש אנשים ומחליף מידע ושומע טיעונים, יש בו חופש ויופי, זה קסם. זו טכנולוגיה, אבל זה כל כך חופשי.
"אני מוכן לוותר על הכל בשביל האינטרנט. הוא כל מה שהמין האנושי הצליח להשיג, זה יכול להיות הכי חשוף שאפשר, לבנות את הידע שלך. זה מעבר לחלום. אמנות היא הרי על לחוות ולתקשר, להגיע אל הרגשות העמוקים ביותר שלנו. אינטרנט, יש לו את כל המאפיינים האלה. אפילו בעזה, או במקומות מרוחקים מאד, התקשורת הזו לא מפסיקה להדהים אותי. היינו היום בכפר מאד פרימיטיבי (בדרום הר חברון – ע"פ), ניגש אלי מישהו ושאל 'מה שמך?', אמרתי לו והוא אומר לי 'זה באמת אתה??'
"תקשורת אישית מהסוג הזה שינתה שינתה את העולם, זה לא אותו עולם ישן שמתנהג כמו פעם, אפל, מופרד, מתבסס על התגוננות ושנאה. זה לא זה יותר. יש לנו עוד תקווה".
למרות שאתה עוסק בנושא הכי קשה של זמננו, אתה אופטימי?
"ברור. זה הזמן הכי אופטימי, השינוי יגיע. אבל רק בזכות הטכנולוגיה, לא פוליטיקה ולא מאבק על זכויות אדם. אלה קונספטים ישנים. החוויה, השיתוף, הרגשות הבסיסיים, עתיד הילדים, ניסיון לדבר אותה שפה – זה האינטרנט".
מבקריך אומרים שחצית את הגבול בין אמנות לאקטיביזם טהור, לעבודה מגויסת
הוא צוחק: "גם האמנות צריכה הגדרה מחדש. כל האמנים צריכים להיות אקטיביסטים, אם הם לא משיגים רעיונות חדשים או מאמצים את הקונספט החדש – הם פחדנים. זו פחדנות דקורטיבית אסטטית. אין פה הגדרה מחדש, זה לא קשור לזמננו. זו אמנות מתה. אמנות פירושה שאין גבולות".