אחרי חמש שנים של עבודה קשה, מדינת ישראל סוף סוף מוציאה את ספר הילדים שהיא עבדה עליו לילות כימים: "הדוד המפחיד שלי, נפתלי" או בשמו הרשמי – "להיות אזרח בישראל" (לינק לקובץ PDF). כל מי שהקריא אי פעם סיפור לאחיין שלו, או לבן/בת שלו, יודע שקיימת זילות מוחלטת בתחום ספרות הילדים. מה שקורה זה שכל אחד שהמציא פעם סיפור לילד שלו כשהוא עומד איתו בתור לקופת חולים, ובמקרה התחרז לו "חלון" ו"שעון" חושב שהוא מינימום מרים ילן-שטקליס. אבל מדינת ישראל היא לא סתם, היא מכירה סיפורים, היא הכי טובה בנראטיבים ואחרי כמה שנים של התמדה (ולא מעט טיזינג), ספר הילדים שלה יוצא לאור, מביא את סיפורה של מדינת ישראל, ואפילו מלמד את הילדים מהו אזרח טוב.
אבל אחרי שקראתי קצת בספר, יצאתי מאוכזבת. באתי עם ציפיות לסיפור עם עלילה ברורה של טובים מול רעים, אבל במקום זה קיבלתי משהו מתחמק. חלקי. "להיות אזרח" נופל למלכודת הכי נפוצה של ספרי ילדים: במקום לעזור לילד להתמודד עם המציאות, הוא מסתיר אותה ממנו. וכמו שבחיים לא אקרא לילד שלי סיפור בדיוני על "אבא של איתמר שלקח אותו לשיט בנהר" אלא אספר לו משהו יותר אמיתי כמו "אבא של איתמר שחזר הביתה מת גמור מהעבודה ונרדם על הספה בסלון", הייתי מצפה גם מספר הילדים של מדינת ישראל לקצת יותר אמינות וחספוס.
במקום ספר שמנסה להסתיר משטר רפובליקני המחזיק באג'נדה לאומנית עם העדפה לרוב היהודי, תוך הדרה של האוכלוסייה הערבית, שפשוט יגידו "יהודים זה טוב, ערבים זה פויה, אלא אם הם לא מתרבים ולא משתלטים לנו על הבית". אני מקווה שבמהדורה הבאה המסר כבר יהיה יותר ישיר, בלי לשכוח את הסיפור המצחיק על סבא ביבי שהתבלבל ואמר "הציבור הערבי נוהר לקלפיות", במקום "הציבור הישראלי-פלסטיני מממש את זכותו הדמוקרטית". ואיך אחר כך אמר אופס, סליחה. ואז הוא אמר שהמופתי גרם לשואה. אוי סבא ביבי. מה יהיה איתך? העיקר שהלב שלך במקום הנכון.
