"הזמרים שאכלו מידינו, שגידלנו בבתים ובמועדונים, שכחו מאיפה הם באו"

הפופ המזרחי גרם לרבים מהיוצרים שכתבו את הקלאסיקות של המוזיקה הים תיכונית למצוא עצמם תלויים בעיקר בתמלוגים על המוזיקה של פעם. יוני רועה: קשה לשרוד רק מכתיבה

צילום: מוזיאון אשדוד לאומנות

קלטות "של פעם" | צילום: מוזיאון אשדוד לאומנות

"הפזמונאות הפכה לשיחת טלפון, וזה לא צריך להיות ככה. העולם התקדם, דורות מתחלפים, וכל כותב מגיע עם המטענים שצבר", אומר יוני רועה, אחד היוצרים הבולטים בישראל. בניגוד לאחרים שנמנעו מלהיחשף בשמם במהלך הכנת הכתבה, רועה אינו חושש להתייחס לתופעה מתרחבת והולכת של ותיקי הזמר הים תיכוני שנותרים מאחור לאור העלייה המטאורית של כוכבי להיטי פופ.

"אין ספק שהמטענים של הדורות האחרונים של הכותבים הצעירים הם פשוטים יותר", מרחיב רועה, "וזה בסדר שיש גם את זה, אבל צריך להיות איזון בין איכות התכנים. מבחינה טקסטואלית קורה פה משהו לא טוב. מקומו של המשורר וכבודה של המילה זה עולם הולך ונעלם: כשמשורר כותב זה לא כמו מישהו שהחליט שהוא כותב.

"לפזמונאי ראוי יש מטען תרבותי של מחזות, ספרים ותרבות שספג, ויש לי הרגשה שהדורות של הצעירים לא מתעניינים בזה. זה דור אינסטנט שאין לו סבלנות לכלום. יש בזן חן, אבל כאמור – צריך איזון. אני רואה את ילדיי בגיל 14, אני מסתכל עליהם מהצד ומתבונן במה שהם שומעים בחדר ובתרבות שהם סופגים. אנחנו שיחקנו תופסת, והם כל היום עם משחקי מחשב. זה שינוי תרבותי שהולך לכיוון לא נכון".

קלאסיקה ישראלית. "פרי גנך" של יוני רועה

אמנים באים אליך בבקשה להוריד את רמת השירים?

רועה: "כן. ככה ביקש ממני עומר אדם שיר קליט, לא מסובך מדי, ובעקבות זה כתבתי לו את הלהיט 'נמס ממך'. הבנתי שהוא לא מחפש עומק. שאגיד לך שזה הפייבוריט שלי? לא, זה לא. אני מעדיף לכתוב את 'פרי גנך', את 'יהי רצון', שירים אחרים".

אבל אתה מוכן להשתנות לפי כללי השוק החדשים

רועה: "אי אפשר ללכת נגד הזרם. לוותיקים יש שתי ברירות: או לבקר, או להסתגל, לנסות להבין ולהתחבר. כשפונים אליי, אני עדיין מרגיש את יראת הכבוד וההערכה המקצועית, ואני מצליח להכניס משפטים כדוגמה לאיך טקסט צריך להיראות.

"כדי לכתוב שיר לאמן, אני נפגש איתו לשיחה של שעה וחצי לפחות כדי להבין את נפשו, ולפי זה להתאים לו את הטקסט ואת היצירה. יש היום כותבים אחרים שישלחו את השיר שלהם במייל".

יש יוצרים ותיקים ומוכרים שלא מצליחים להתאים את עצמם לתקופה?

רועה: "יש מלא. לא אזכיר שמות שכיכבו בשנות ה-90 ובעשור הקודם ונעלמו, כי לא הצליחו לקרוא את המפה או שלא רצו להוריד את רמת כתיבתם כדי לקבל השמעות. הרבה מדי מהם נעלמו. למזלי אני לא רק כותב אלא גם מפיק מוזיקלי ומופיע, אז אני לא תלוי רק בדבר אחד.

"לא יודע אם הייתי מצליח לשרוד אם הייתי רק כותב, כי צריך להתפרנס. אם אתה רק כותב ולא משמיעים אותך מספיק, אתה לא יכול להתפרנס ואתה לא יכול לשרוד כלכלית".

צילום: דורון עדות

יש יוצרים ששולחים את השיר שלהם במייל. יוני רועה | צילום: דורון עדות

כל הז'אנר עבר שינוי

"אם נוהגים ללעוג לקהל המזרחי שהוא עדרי, אז במקרה של המוזיקה, התעשייה עצמה היא העדר", אומר חגי אוזן, עיתונאי המסקר את הזמר הים התיכוני ומנהלה האישי של הזמרת נסרין קדרי, "כשיוצר אחד כותב שיר מוצלח זורמות אליו אינספור פניות מאמנים אחרים שיכתוב גם להם. זה בא באופנות - הייתה תקופה של יוסי גיספן,יוני רועה, אביהו מדינה - וגם היום יש יוצרים חדשים.

"הייתה תקופה של משה פרץ ודודו אהרון שהם היו יוצרים לעצמם. השפעתם הייתה גדולה, וגרמה לכך שגם יוצרים אחרים אמרו 'נכתוב לעצמנו'. אפילו אייל גולן התחיל לכתוב לעצמו כמו הלהיט 'כשאת איתו'".

מה עושות ה"אופנות" האלה ליוצרים הוותיקים, מי שכתבו נכסי צאן ברזל של התרבות הישראלית?

אוזן: "זה גורם למלחמת הישרדות. יש את הרמה של אביהו מדינה ששיריו הם קלאסיקות ויש את היוצרים שכתבו שירים 'רגילים' - השאלה היא עד כמה יצירתם אלמותית. השירים של אביהו מדינה מחזיקים מעמד כי אלו שירים שלא נס ליחם ולא תמלוגיהם.

"יש המון הערכה וכבוד ליוצרים הוותיקים, אבל כשאתה מנסה לקחת מהם שיר, יש להם את הצליל שלהם והסאונד שלהם והוא של פעם. הוא לא עדכני. אני שומע על קשיים, ואני יודע על יוצרים שהיו על גג העולם והיום הם מקבלים פחות פניות כמו רוני אחיאל, שכתב את 'לחזור לחיים', קלאסיקה ים תיכונית, ואת 'מי המציא את העולם אהבה', ואת משה נגר שכתב להיטים לזוהר ארגוב שגם הוא בקושי מקבל פניות ליצור".

"אני חושב שהכל מתחיל ונגמר בשירים טובים, ולהביא שירים טובים זה להמציא את עצמך. אם אכתוב כמו לפני 40 או 50 שנה, זה לא ידבר לקהל", אומר אופיר כהן, אחד הכותבים המבוקשים ביותר בשוק כיום, "מאז אביהו מדינה עברנו כמה יוצרים משובחים שעברו כברת דרך. מתקופת ג'ו עמאר, עברנו את אביהו מדינה, עוזי חיטמן אהוד מנור, לאחר מכן היה גל של יוסי גיספן.

"ברגע שאתה מביא להיט, יפנו אליך. אם לא תספק את הסחורה, לא יפנו. כל הז'אנר הים תיכוני עבר שינוי, גם בעיבודים המוזיקליים. אם פעם היה צריך דרבוקות, היום הכל אלקטרוני והדרבוקה הרבה פחות בולטת. גם סאונד הגיטרה הייחודי כמו של אריס סאן, למשל, נעלם לגמרי. המוזיקה היא עולם אכזרי, לא רק הז'אנר המזרחי".

מה היו עושים במגרשי הכדורגל בלי השיר הזה? "מי המציא את המילה" של רוני אחיאל

אז איך זה שיש כאלה שהמוזיקה שלהם שורדת, למרות הכל?

כהן: "אם הביטלס היו היום בשוק, הם לא היו רלוונטיים, לו היו נשארים במתכונת הנוכחית של המוזיקה שלהם. הם היו צריכים לבחור או לשנות את סגנון המוזיקה שלהם, או לשחות עם הזרם - אבל עצם זה שהם עצרו את עצמם בשיא, השאיר אותם בצמרת. גם הצלחתו של זוהר ארגוב נקטעה בשיא, מה שהפך אותו למלך כי נשארנו עם טעם מתוק בפה.

אחד מאלה שלא מוכנים להשתנות הוא דוד זיגמן. "העולם הזה זר לי, התוכן השתנה כמו שהאוכל השתנה", אומר זיגמן שכתב להיטים כמו "גשם" לעופר לוי, "את כמו אש" לקובי פרץ ו"כמו סינדרלה" לשרית חדד. "פעם לא היה ג'אנק פוד, והיום יש יותר ג'אנק פוד מאוכל בריא", הוא אומר, "מה שקורה הוא לא תקין. אותם זמרים שאכלו מידינו, שגידלנו באותם בתים ומועדונים, הם דור ששכח את יוסף. ששכח מאיפה הוא בא.

"אנחנו עושים פחות, אבל אני מתנחם בזה שאני רואה את הים שלא יכולתי לראות פעם, ובזה שאני לא במועדונים ואני עם הטבע. מה ייצא לי מלקחת ללב? תראי מה קרה לדודו טופז בהיעדר במה. יש כאלה שזה עולה להם לראש, אבל אני בגינה שלי בשקט".

השלמת עם המצב? עם זה שאתה מחוץ למוזיקה?

זיגמן: "אנשים כל הזמן מחדשים שירים שלי, אז אני שורד תודה לאל, הרבה בזכות אקו"ם שעושים עבודה נפלאה בתמלוגים. זה מה שיש לי. זה נתן לי הזדמנות לגלות מי החברים שלי. בזמן אמת התגלה שכמעט לאף אחד לא אכפת אם אתה מת או חי".

אחד השירים שהזניקו את הקריירה של שרית חדד. "כמו סינדרלה" של דוד זיגמן

אז למה לא לנסות לשנות סגנון ולהשתלב בגל הפופי במוזיקה המזרחית?

זיגמן: " כשאדם כורת את הענף שהוא יושב עליו, הוא כורת את עצמו. אני חושב שזה הענף הכי יפה שיש אין כמו מוזיקה מזרחית אמיתית. אני לא אשנה את דרכיי בגיל 55 – זה מה שאני יודע לכתוב, אלה תחושותיי, אלה מגירות הנפש שלי, ואף אחד לא יגיד לי איך לכתוב.

"אני לא רוצה מילת גימיק חוזרת בשירים שלי, ואני לא תוכנית כבקשתך. לא יודע איך לעשות את זה. אני יודע רק לעוף למחוזות הדמיון וכך הגעתי לאן שהגעתי, לעליות ולירידות, ב-30 שנה בענף. זו נחלתו של כל אדם במקום עבודה, רק שאצלי זו אמנות אז זה נורא כשאתה נפגע".

"מה שקורה עכשיו הוא מה שקורה תמיד באמנות: אמנים חדשים נכנסים לשוק, ואחרים זזים החוצה", אומר יוסי גיספן שהיה מהיוצרים הבולטים בעשור הקודם וקורא למוזיקה שלו בתואר ישראלית-מסולסלת או פופ מזרחי. "מבחינה דמוגרפית, טעם הקהל השתנה והפך ליותר פשוט וקליט. קל יותר להתחבר לדברים הפופולריים והקלילים", הוא אומר, "כמו שבטלוויזיה קל הרבה יותר לשווק תוכנית ריאליטי קומית לעומת תוכנית עם תוכן עמוק.

"בשנתיים שלוש האחרונות זזתי הצדה ופניתי לעסוק בדברים אחרים, אז אני פחות פעיל בז'אנר. היו לי 15 שנים אינטנסיביות והייתי צריך קצת הפסקה וזמן למשפחה. אי אפשר לנסוע כל הזמן בפול גז. גם גרוניך אמר 'כולם רוצים שירים פשוטים', אבל אני שמח שלצלילי השירים שלי אנשים רקדו בחתונה שלהם".

אז זהו, סגרת את הבסטה?

גיספן: "לא סגרתי את הבסטה, אבל הבסטה מהצד התחרותי נגמרה. היום אני רוצה ליצור בכיף, לעשות דברים שאהיה מחובר אליהם ולא להתחשב רק בטעמם של המבצעים. אני עושה דברים שאני אוהב, שנעימים לי, שעושים לי טוב".

היוצרים הוותיקים "אכלו אותה" כתוצאה מחילופי האופנות?

גיספן: "אני לא חושב שיש יוצר ותיק שיחליף את עורו בגלל איזו אופנה, אבל דור הולך ודור בא. פעם היו ישראל יצחקי ושושנה דמארי, ופתאום הופיעו שרית חדד ואייל גולן, ועכשיו עדן בן זקן – אבל יוצרים כמו נעמי שמר או רוטבליט לא נס ליחם, השאירו חותם ועדיין מנגנים אותם".

"הכותבים הוותיקים לא פחות מוכשרים מאלה של היום אם לא יותר", מסכם אופיר כהן, "אלא שהם רגילים לסגנון מסוים של כתיבה. יש להם אג'נדה ואמת שלהם. יש כמה, בלי לציין שמות, שלא מוכנים לכתוב כמו היום ואומרים 'אני מוכן למות עם האמת שלי'. זה דבר יפה, כמו דוכן פלאפל ששורד באותו מתכון של סבא, ופתאום נפתחת שניצליה ודוכן הפלאפל לא מסכים להשתנות ונשאר עקבי עם המתכון שלו. יש בזה הרבה קסם, גם אם כלכלית קשה יותר".

תגובות

|
X
X

Send this to a friend