אי אפשר לומר על הבת הגדולה שלי (בת 10, לומדת בכתה ה') שקל להפחיד אותה. למעשה, היא ילדה די קשוחה, כזאת שבכתה א' דפקה מבט מצמית ואילם לילד מכתה ג' שלקח לה את הכדורגל – והוא מיד החזיר. בגלל זה היה לי קצת מוזר כשהיא אמרה שבאו לכתה שלה חיילים מפיקוד העורף והפחידו אותה ואת החברים. היא סיפרה שלימדו אותם על שירן פרנקו שניצלה מרעידת אדמה ואיבדה את רוב בני משפחתה, ושתרגלו איתם מה לעשות במקרה של אזעקת צבע אדום.

"אבל אני גרה רק בירושלים ותל אביב ואלה לא מקומות שיש בהם קסאמים וצבע אדום", הקשתה על החיילת מיכל (שאותה היא החליטה שהיא מחבבת, כי יש להן את אותו שם). "זה נכון", ענתה החיילת מפיקוד העורף, "אבל אולי יום אחד יהיה פה, ואז צריך לדעת מה לעשות".

אחלה תשובה, חיילת.

הבת שלי אמרה שהשיעורים האלה לא נעימים לה. שזה מכניס מחשבות מלחיצות ולא טובות, ושבאופן כללי היא מעדיפה שלא לחשוב על זה שכל המשפחה שלה תמות בזמן נופש או שטילים יפגעו לה בבית. כשהיא סיפרה לי את זה, אי שם בשבועות הראשונים של הלימודים, אמרתי לה שכנראה שהשיעור הזה הוא משהו שהחליטו להכניס לתוכנית הלימודים כאיזו הפקת לקחים שהצבא עשה, ושאין לה באמת ממה לדאוג, ואז גם נתתי הרצאה קצרה על תרבות הכסת"ח כדי שתבין כמה שהצבא הוא גוף עקום ומוזר. בשלב הזה היא הודיעה שאם הצבא הוא כזה שכונה ואם יש חיילים שהשירות שלהם הוא להפחיד ילדים בכתה ה' ולבאס להם את יום הלימודים, אז לא נראה לה שהיא רוצה להתגייס, אבל נעזוב את זה כרגע.

לפני כמה ימים הגיעה הודעה למקום הכי חם בגיהנום. אמא של ילד בכתה ה' שלחה אלינו תמונות של החוברת "אני ת(ל)מיד מוכן", שמחולקת על ידי חיילי פיקוד העורף לילדים כשהם באים לכיתות. לא כל כך האמנתי שמה שהיא שלחה אמיתי, אז ביקשתי מהבת שלי שתביא את החוברת מבית הספר שלה.

עכשיו אני יכול להבין למה היא נלחצה משבוע פיקוד העורף.

יכול להיות שהיו אלה גזירי העיתון המציגים סיכול פיגועי טרור בבית קפה או באוטובוס אגד (נראה שמצפים מהבת שלי לנטרל איום של מחבלים מתאבדים ברחוב. טוב, אם היא תיקח איתה את אחותה בת ה-8 אז ביחד הן כבר בת 18 והיא יכולה להתגייס לפיקוד העורף!); יתכן שהיה זה המכתב מהחזית שבו החייל רפי מבטיח לאהובתו אתי שכוחות האויב לא יגיעו לתל אביב ומוסר לה את דו"ח הנפגעים היחידתי; ואולי המשחק הנפלא "חירום והצלה" (או בשם הראוי יותר – פצצות וגלגלים) שבו המטרה היא להגיע למקום בטוח תוך כדי הטלת קוביות ומענה על שאלות טריוויה שונות ובהן "מנה שלושה סימנים לזיהוי אדם חשוד" ו"ציין 7 פריטים שתיקח איתך לפינוי מהבית". יש שם רעידות אדמה, פיגועי טרור, אירועים של ירי תלול מסלול, התקפי לב ואפילו צונאמי. אפשר לשחק רביעיות ״כל הדרכים של ילדים בני 10 למות למעט תאונת דרכים או מחלות״.

אני לא מנסה להיתמם. אני מבין שישראל אינה שוויץ ושיש פה בעיות ביטחון. אני גר פה כל חיי, והבנתי את זה אפילו בכתה ה' וגם אז ישראל לא הייתה שוויץ – אבל כשהייתי בכתה ה' לא הייתה פרקטיקה חינוכית שבה חיילים מגיעים לכתה ללמד אותנו להתכונן לכל מיני מיתות משונות, אסונות ופגעי רע. אני פשוט לא מבין מי החליט לעשות סדרת שבי לילדי כתה ה' ברחבי ישראל, ואיך התפתח החשש הביטחוני הישראלי המוצדק ביסודו, זה שאמור היה ללמד אותנו להתרחק מחפצים חשודים, לאוסף של חרדות משלל יבשות ותחומי חיים.

כשרשימת הקרדיטים בספר לימוד לבית הספר היסודי כוללת רב פקד, אלוף משנה, סגן אלוף ושלושה רבי סרנים וכל הזכויות שמורות לפיקוד צה"לי, כשהעמוד האחרון בחוברת לימוד כולל אתרי אינטרנט של סוכנויות סיוע (ובהן FEMA מארצות הברית) – אני שומע אזעקה, וזו לא האזעקה שמפעיל פיקוד העורף.