אתחיל מהסוף: הופעה משותפת של נעמי פולני וחנן גולדבלט שהייתה אמורה להתקיים במרכז ההנצחה בקריית טבעון בוטלה לאחר מאבק. רבים אומרים "כל הכבוד", ובהחלט יש אנחת רווחה ותחושת הקלה מהידיעה שהאנס הסדרתי הזה לא יקבל במה ליד הבית שלי – כמו גם מהידיעה שהמסר החד משמעי שאסור לתת במה לאנסים, עבר, התקבל ונקלט. לעת עתה.
היום כבר היו מי שהספיקו לומר שגולדבלט שילם את המחיר על מעשיו. שצריך להקל. שהוא קסם של בחור, ובנות תמיד נמשכו אליו – בכל פרשת אונס תמיד יימצאו מי שיגידו את הדברים האלה על האנס, גם אחרי שהורשע, אולם הגיע הזמן שכולם יפנימו זאת: אנס לא יכול לחזור לאותה הנקודה שהיה בה לפני כן, כאילו לא קרה דבר. זה עד כדי כך פשוט.
חנן גולדבלט בבית המשפט | ארכיון
גולדבלט ופולני העלו את המופע המשותף שלהם כמה פעמים לפני שנקבעה ההופעה בקריית טבעון. כששמענו שהוא מגיע למרכז ההנצחה, התארגנה קבוצה (יחד עם שירה רוזנקרנץ, שי אגמון ואלה זילברמן) כדי לסכל את הופעתו של האנס. אנחנו לא מבקשים להמשיך להעניש אותו, שיהיה ברור – אנחנו מבקשים שמוסדות ציבור לא ייתנו במה לאנסים.
זה נשמע די מובן מאליו, לא? הרי התכנים במוסדות תרבות אמורים לעמוד בקריטריונים שונים, עוברים אישורים של מנהלי תוכן, של דירקטוריון, של מנכ"ל ועוד ועוד. לא ברור איך קורה שבכל התהליך הארוך הזה, שמעורבים בו כל כך הרבה גורמים, לא נמצא אדם נורמטיבי אחד שיגיד "רגע, אנחנו מוסד תרבות ציבורי. אנחנו לא יכולים לתת במה לאנס סדרתי". בלי התחכמויות, בלי פלפולים לא רלבנטיים על דמוקרטיה, חופש יצירה או מחילה ציבורית: אתה אנס? אז אתה לא תופיע אצלנו. אתה לא זכאי להופיע על הבמה שלנו.
מרגע שיצאנו לדרך ועד שסיכלנו את הופעתו של האנס גולדבלט, שאלתי את עצמי איך זה יכול להיות שאנחנו מנהלים את המאבק הזה בשנת 2018. איך יכול להיות שעדיין צריך להסביר למקבלי ההחלטות ומכתיבי התרבות שאי אפשר לארח אדם שהורשע בעבירות מין מזעזעות על הבמה. תהיתי איך קורה שבימים של MeToo# ו-#לאהתלוננתי אנחנו עדיין נדרשים להיאבק בשביל משהו כל כך אלמנטרי ומובן מאליו.
וזה לא היה מאבק פשוט. התגובה הראשונה של מרכז ההנצחה כללה הצעה לנהל "שיח ציבורי-תרבותי", עם הזמנה לדיון פתוח לציבור יומיים לפני המופע, בלי לבטל אותו. הודענו שמבחינתו אין מקום לדיון כזה. אנחנו לא מנהלים משפט חוזר, אנחנו לא מזמנים שוב לעדות את הנפגעות ואנחנו לא גוזרים מחדש את דינו של חנן גולדבלט. גזר הדין קיים, והוא מכיל תיאורים נוראיים ואכזריים.
תפקידנו כציבור הוא לא לעצום עיניים. תפקידנו לדרוש שמוסדות תרבות וחינוך לא יסתפקו בהבעת התפעלות מהכותרות של "למה לא התלוננתי", ולדרוש שמוסדות אלה יגרמו לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית להרגיש בטוחים. אנחנו חייבים לדרוש מכל המוסדות, ובהם מוסדות התרבות, להציג מסר ברור: אונס הוא פשע חמור ולאנסים אין מקום בהיכלי התהילה שלנו.
ולא, למנוע מאנסים להופיע על במה אינו פגיעה בשיקום שלהם. הם מקבלים סל שיקום עם שחרורם מהכלא. לנשים ולגברים שהם פגעו בהם אין סל כזה. גם הנהי על הפגיעה בחופש הביטוי הקדוש מגוחך. מי נותן קול לנפגעות ולנפגעים של האנסים האלה? מה עם חופש הביטוי שלהם, של מי שלא עשו כל רע? הרי תמיד יימצאו מי שיגידו תחילה "ניתן לבית המשפט להחליט", וכשבית המשפט מחליט חד משמעית שמדובר באנס, בפושע מין, הם יספרו לנו שהוא גבר כריזמטי ואין סיכוי שזה באמת קרה, ואם זה קרה אז זה היה חד פעמי, ואם זה קרה כמה פעמים אז זו בטח הייתה תקופה חד פעמית וזה עבר לו.
זה נכון לגבי גולדבלט, וזה נכון לגבי יובל מסנר מלהקת "טאטו", וזה נכון לגבי כל מי ששייכים למועדון חברתי-תרבותי חזק ששומר על חבריו כדי לשמור על עצמו. מוסדות התרבות האליטיסטיים צריכים להפנים שיש להם תפקיד יותר משמעותי משעשוע הציבור וסגירת קופות: הם צריכים להעביר מסר שאין סליחה על אונס, ואין דרך לחזור ממנו לעין הציבור ולבמה. את המחיר המשפטי-פלילי תשלם בכלא, ואם יהיה לך מזל אולי גם תשיג הסדר טיעון שיקצר את משך המאסר – אבל המחיר הציבורי כבד הרבה יותר מהשהות מאחורי הסורגים כי לציבור אין סובלנות לפשעים כאלה.
לאסיר משוחרר, אפילו אם הוא עבריין מין, יש זכות להשתקם (והמדינה, כאמור, מספקת גם את הכלים לעשות זאת), ובוודאי שיש לו את הזכות להתפרנס – אולם יש אלפי עבודות שאינן כרוכות בעמידה באור הזרקורים או בעמדות כוח אחרות, ורבבות בני אדם מתפשרים מדי יום על עבודה פחות אטרקטיבית בגלל סיבות הרבה פחות קיצוניות והרבה יותר נורמטיביות מאונס: לא יקרה שום דבר לאף אחד אם אותם אנסים יחפשו את עתידם במקומות פחות נוצצים.
מנהלי מוסדות תרבות, דירקטוריונים, משרד החינוך, משרד התרבות, מקבלי ההחלטות – הנה פרויקט: העבירו מסר חד משמעי שאנס לא יכול להופיע על הבמה. אחרי שהמסר הזה יחלחל, בלי השתקה, בלי צנזורה, בלי לחוקק חוקים מגבילים, אלא מתוך רצון אמיתי לתיקון - תוכלו להתפאר ולומר אנחנו באמת לא סובלניים לעברייני מין, אנחנו באמת מעניקים ביטחון מלא לנפגעות ולנפגעי עבירות מין.
כשהמסר שאונס הוא כתם שירדוף את האנס כל חייו יעבור באופן ברור – אף אחד כבר לא יצטרך לתהות למה נשים לא מתלוננות.
