החוקר הראשי אמר לי 'את יודעת מה עשית? הצלת את הילדה הזאת. את הצלת אותה'

מיה בר שלום חשפה את פרשת חנן גולדבלט, ואת המחיר היא משלמת עד היום: בזוגיות, בפחד מחבריו, בהבנה שאין ולא יהיה ריפוי. גדולת האומה שקיבלה את האומץ מאחת הגיבורות הראשונות, העבירה אותו לבאות אחריה, והצילה לפחות ילדה קטנה אחת

מיה בר שלום. צילום: עינת פישביין

"המתלוננת נגד איציק מרדכי סללה לי את הדרך", אומרת מיה בר שלום. "אני לא יודעת מי היא, אבל כשהיא יצאה זה סחרר אותי והשפיע עלי מאד. עד אז חשבתי שמה שקרה זו אשמתי. כששמעתי עליה בחדשות התקשרתי לחברה הכי טובה שלי ואמרתי לה: 'כל מה שקרה לי ואני חושבת שאני אשמה – יש לזה שם'. פעם ראשונה ששמעתי את המילים 'הטרדה מינית'. לא היו מושגים כאלה! בכיתי את נשמתי, הרגשתי שנפל לי פטיש על הראש, המון דברים התחברו, ברגע אחד הבנתי שכל מה שקרה לי היה במרמה ובהונאה. אמרתי לה 'איציק מרדכי פראייר לעומת מה שקרה לי, והנה, ברור שהוא עשה מעשים שאסור לעשות. אז כנראה שגם מה שנעשה לי לא בסדר'".

ארבע שנים מאוחר, ב-2005, יותר הפכה בר שלום למתלוננת הראשונה נגד חנן גולדבלט, זו שפתחה את הפרשה שהביאה את השחקן לכלא. שלא כמו קודמותיה, היא החליטה לא להישאר עלומת שם, פנים וזהות. "לא הסכמתי שישימו עלי משבצות", היא מספרת במשרדה בתחנת הרדיו אקו 99, שהיא סמנכ"לית השיווק שלה (היא עובדת גם כמדובבת ומגלמת את גברת פאף בסדרה בובספוג). "התנאי שלי היה שאני נחשפת, מצטלמת רק בפנים חשופות. תמיד הייתה סטיגמה שבנות שזה קורה להן הן ממעמד נמוך וקלות דעת, ואני רוצה להראות שנשים שנחשבות ילדות מבית טוב, אינטילגנטיות או חנוניות כמוני, גגם להן זה קורה. אחרי זה קיבלתי טלפונים, ביניהם אחד מכתבת ידועה שקראה ובכתה ולא רצתה לחשוף כי 'זה לא קורה לנשים כמונו. אנחנו חזקות'. היא לא חשפה עד היום".

אנחנו מסכמות שלא נדבר על המעשים שעשה בה גולדבלט כשהייתה בת 15 ו-9 חודשים - מעשים שפורסמו בעיתונות בהרחבה והועלו במשפטו כעדות מסייעת למרות שחלה עליהם התיישנות. הסיפור שלנו מתחיל ביום בו החליטה לחשוף את מה שעברה. מה שקרה מאז הוא פרק משמעותי מאד בסיפור חייה.

 לפרויקט גדולות האומה - הנשים והגברים שלא שתקו, שכבו על הגדר ושילמו מחיר כבד כדי להביא את המהפכה של MeToo

 "שרפתי את עצמי במפלגת הבית היהודי" - ראיון עם חגית מוריה גיבור, שחשפה את פרשת ניסן סלומינסקי

מה גרם לך להתלונן?

"הבת שלי הייתה קטנטונת והייתי בפורום של אמהות אחרי לידה בתפוז. בדיוק היה לו (לחנן גולדבלט – ע"פ) קאמבק, פרסומת לדיסקונט, הצגת ילדים חדשה, בפרסומת הוא היה אבא דואג לטינאייג'רית בת 16, ופתאום הרגשתי כעס עצום, שלא היה לי, תחושה של רצון לגונן שאין לך אף פעם לפני שאת אמא. חשפתי את זה בפורום בלילה אחד. לא את השם שלי, הייתי תחת 'אלמונינה', וגם לא את השם שלו. את הסיפור שלי. קיבלתי המון המון המון הודעות, מלא הודעות תמיכה, שתי בנות שאלו אותי בפרטי אם זה חנן גולדבלט וסיפרו שעשה להן דברים, והודעה אחת הייתה מידיעות אחרונות".

טראומה מטורפת

אל בר שלום הגיעה הכתבת נעמה לנסקי, אז בידיעות אחרונות והיום בישראל היום, שליוותה אותה לכל אורך התקופה, ריכזה עוד ועוד תלונות ונאבקה משפטית כדי לפרסם את הדברים. בעלה של בר שלום באותם ימים, שהיה זה שסיפר לה שהיא צועקת בלילות (בן זוג אחר סיפר שהיא גם מרביצה מתוך שינה), ליווה ותמך בה במאמצים להוציא את הסיפור ולמצוא מתלוננות נוספות. "ההורים שלי לא ידע להתמודד עם זה, רוב הזמן הם רק פחדו", היא אומרת, "נעמה ומי שהוא היום הגרוש שלי ליוו אותי. היא עשתה עבודה מדהימה, והוא פשוט לקח את זה כאילו זה קרה לו, בצורה מאד אישית. הוא התחנן לנשים שגולדבלט תקף שידברו, הסביר להן כמה זה חשוב. אני לא אשכח לו את זה בחיים".

את מה שהגיע בהמשך היא מגדירה "טראומה מטורפת". עורך ידיעות אחרונות דאז, רפי גינת, התעקש שהיא תעבור פוליגרף (פרקטיקה עיתונאית שנויה במחלוקת - ע"פ), ואז שלח אותה לעשות עימות עצמאי עם גולדבלט - פרקטיקה שהיא לכל הפחות בעייתית מאד.

בר שלום, שהייתה נערה בפעם האחרונה שפגשה בו, קבעה פגישה עם גולדבלט בתואנה כלשהי, הגיעה כשעל גופה מכשירי הקלטה, ושתי תחקירניות של העיתון עמדו במרחק מה וצילמו אותה. זו כל ההגנה שהייתה לה. היא מספרת על הרגע שבו גולדבלט קלט שמצלמים אותו, שינה את כל טון השיחה, אמר לה שהיא פנטזיונרית, ואז רכן אליה, לאחר שביקשה שיבקש סליחה על מה שעשה לה ולחש: "סליחה? אולי בעוד כמה שנים". אחרי המשפט הזה היא קמה, פרצה בבכי ורצה משם, היא לא זוכרת מתי הצליחה לעצור.

"אני האמנתי למיה בשנה שהסתכלתי לה בעיניים", אומרת לנסקי, "היה ברור שכל מילה שיוצאת מהפה שלה היא אמת, ושהסיפור הזה יצא ולא משנה אם התיישן או מה. הדרך שבה עבדנו היה מטורפת, מעולם לא התפרסם תחקיר כזה קודם, העדויות שנחשפנו להן היו קשות לעיכול.

"הרעיון של העימות הגיע מלמעלה והיה גרוע. אני עצמי הלכתי לפגוש את גולדבלט שלוש פעמים ולעמת אותו עם מה שהלך ונחשף, ואני לא מאמינה היום שעשיתי את זה. לא הייתי מסכימה היום להעביר את מיה פוליגרף, ועימות כזה – רק אם היא היתה יוזמת, בטח לא מאיתנו, ואני לא רואה סיבה שהיא תיזום".

"אני לא זוכר דבר כזה", אומר גינת, "אני זוכר שאמרתי ללנסקי להיפגש איתו, והיא אכן נפגשה איתו כחלק מהתחקיר. היא הייתה צריכה להיפגש איתו כמועמדת להיות שחקנית והוא יעשה יעשה את מה שהוא רגיל, וזה יצולם במצלמות. אני אמרתי ללנסקי לעשות את זה, כמו שאני אומר לאנשי כלבוטק שנים. זה שהמתלוננת ישבה -  זה אני שומע בפעם הראשונה. לא עשיתי את זה מעולם בהיסטוריה".

המתלוננת של קסטיאל אמרה תודה

"אני הובלתי את הסיפור והתראיינתי ונשארתי מרוסקת", אומרת בר שלום, 44, "מישהו אמר לי, זה כאילו סחבת משאית של זבל וכשנעצרת – הכל נשפך עליך. רציתי ועד היום אני רוצה ללכת לכל מי שהגן עליו ולהגיד לו תסתכל עלי בעיניים – הייתי ילדה. רציתי לענות לכל הצקצקנים, שהיו מקשים עלי בשאלות. ירון לונדון ראיין אותי ושאל – אז למה נזכרת עכשיו? אולי תשאל למה הזבל הזה לקח ילדות צעירות, שכנע הורים שזה לשיעורי משחק, ועשה את זה? למה אתם לא שואלים ניצולי שואה למה הם נזכרו עכשיו?

"לא ידעתי מה הגודל של הדבר הזה, אף אחד לא הכין אותי. היתה כתבה, אמרו לי להגיש תלונה, ופתאום זה השתלט על הכל. על מה שקרה בכל תקופת החשיפה ובמשפט אני בחיים לא אתגבר. היה לו צבא של חברים שעד היום תומכים בו, סיפרו עלי דברים איומים, הכפשות, הוציאו החוצה חומרים שהיו בדלתיים סגורות. יש אנשים כמו חני נחמיאס ואושיק לוי, שגם היום אני מקבלת שיתוק גופני כשאני רואה.

"אלה קשים שלא הייתי מתמודדת איתם אם לא הייתי חושפת. אם הייתי יודעת מה אעבור, לא הייתי מתלוננת על גולדבלט".

חנן גולדבלט

"סליחה? אולי בעוד כמה שנים". חנן גולדבלט

זה לא עזר בכלום?

"בהיבט הציבורי אני מבינה שעשיתי משהו חשוב. בהיבט האישי – אני לא בטוחה שהייתי עושה את זה. זה לא פתר לי כלום, אף אחד לא שילם את חובו לי. זה שהוא ישב בכלא? ישב. זה לא עזר לריפוי בשום צורה. זאת המזוודה שלי ואני הולכת איתה. זה לא עשה אצלו תיקון, זה הרס את חיי הילדים שלו, אחותו, הרס חיים של חפים מפשע. זה הרס גם את שלו, אבל זה לא תיקן את שלי.

"אין בי יצר נקמה, זה לא מה שמניע אותי. אני רוצה ריפוי. להשאיר את זה מאחורי. הסיפור הזה יש לו גרורות בכל מקום בחיים שלי. דפקתי מערכות יחסים, כל מי שהעז לאהוב אותי – סימן שהוא דפוק. זוגיות בגלגול הזה אני לא רואה שתהיה לי, זוגיות נורמלית, ואני בטוחה שזה חלק מהסיבה.

"כשביקשתי ממנו לבקש סליחה, בעימות הזה, זה היה אמיתי. אם אז הוא היה אומר 'מיה, אני כל כך מצטער, אני בנאדם חולה ומצטער מעומק הלב על מה שעשיתי לך, זה איום ונורא', באמת, בכוונה, לא הייתי ממשיכה עם זה. הייתי אומרת סטופ, זהו. לא הייתי ממשיכה".

והיום אם היה מבקש?

"נראה לך? אני לא מאמינה לשום סליחה שלו, כמו זו שאמר בשביל לקצר את המאסר, 'ביקשו ממני להגיד...'. הוא משוחרר כבר שלוש שנים, זה לא משנה לי ולא ישנה. כל פעם הוא מנסה לעשות קאמבק והחברים מנסים לעזור לו 'כי שילם את חובו לחברה'".

"לא רציתי להיות גיבורה", היא אומרת, "אף פעם לא רציתי להיות לוחמת חברתית או לשאת דגל. הייתי שחקנית, רק רציתי שיאהבו אותי. הדבר היחיד הטוב שאפשר להגיד על המאבק זה שהוא הפך אותי לאישה מאד חזקה. פעם הייתי עלה נידף, אבל כשנכנסתי לזה הלכתי עד הסוף, גיליתי שאני בולדוזר שיכולה להזיז מה שאני רוצה. כשהוא כבר היה בן 64 הוא התחיל עם ילדה בת 14, והחוקר הראשי הראה לי הודעה שהיא כתבה לו, 'אתה שיקרת לי'. הוא הראה ואמר לי: את יודעת מה עשית? הצלת את הילדה הזאת. את הצלת אותה".

הצלת ילדה

היא מחייכת: "כן".

גם הבת שלך כבר לא קטנה

"ההתמודדות מפתיעה אותי. חששתי שאהיה סופר חרדתית, שלא אשחרר אותה, אבל בינתיים היא המבוגר האחראי בינינו ואני סומכת עליה כל כך, כל כך חכמה ורגישה. היא תמיד ידעה מה עברתי, בכל גיל את מה שמתאים. כבר בגן ידעה שאמא, מישהו עשה לה דברים מאד רעים ונכנס לכלא. היום היא יודעת איך קוראים לו, יודעת שהטריד אותי. היא הופתעה מאד לגלות שהייתי בת 15, חשבה שהייתי בת 20 פלוס".

היית אחת מאלו שהביאו את המהפכה

"בא לי ללכת לכל אחת שמדברת עכשיו ולחבק אותה. את יודעת, אני חוטפת הערות סקסיסטיות ללא הכרה, הייתי שחקנית, היה לי עסק משלי, הוטרדתי המון לאורך הדרך ועדיין, באופן מפתיע, אני עושה הפרדה – יש את מה שההוא עשה לי, אנס ועשה דברים איומים, ויש דברים אחרים – שמגעילים אותי וצריך לשים להם סוף.

"אחד הגיבורים של הפרשות החדשות תקף והצמיד אותי לקיר בעבר. עצרתי אותו מיד והלכתי משם, ותראי איזה עולב של עולם - אני בכלל לא מתייחסת לזה כאל הטרדה. לכן מה שקורה עכשיו זו מהפכה. ההערות ייפסקו, גם ההטרדות, וזה צריך להיכנס לכל מקום – לחוק, לתכנית הלימודים, למקומות עבודה. מי שמדברת – תוציאי הכל. מי שזה לא טוב לו – למי אכפת.

"התובעת במשפט אמרה לי שהמתלוננת באחד התיקים האחרים רצתה להודות לי. שלחתי לאחת המתלוננות בפרשת קסטיאל חיבוק בפייס וכתבתי לה שאני מבינה מה היא עוברת ועברתי לפני 12 שנה עם גולדבלט. היא יצרה קשר מיד ואמרה תודה רבה ושתדעי שזה בזכותך אני יכולה לעשות את זה היום. אלה הדברים שגורמים לי להבין שכנראה בכל זאת זה היה שווה. ריפוי זה לא, אבל ללא ספק סוג של נחמה".

תגובות

|
cool good eh love2 cute confused notgood numb disgusting fail

Send this to a friend