הנשים והגברים שלא שתקו, שכבו על הגדר ושילמו מחיר כבד כדי להביא את המהפכה וכדי שנוכל היום להגיד MeToo. מ-ש’ מלשכת שר התחבורה ועד מאי פטאל, מ-א’ מחטיבת גולני ועד שרי גולן – 30 שנים של גבורה, פרויקט מיוחד של המקום הכי חם בגיהנום

איסוף מידע ותחקיר: קרן שמש   /   איור: רון לוין

 

הנשים והגברים שלא שתקו, שכבו על הגדר ושילמו מחיר כבד כדי להביא את המהפכה וכדי שנוכל היום להגיד MeToo. מ-ש’ מלשכת שר התחבורה ועד מאי פטאל, מ-א’ מחטיבת גולני ועד שרי גולן – 30 שנים של גבורה, פרויקט מיוחד של המקום הכי חם בגיהנום

איסוף מידע ותחקיר: קרן שמש   /   איור: רון לוין

 

בשנת 1988 הייתה גרימברג כבת ארבע-עשרה וחצי, חברה לא-ותיקה בקיבוץ שמרת. לדבריה, במשך חמישה ימים רצופים קיימו עמה ארבעת בני הקיבוץ אופיר בארי, נדב ביטון, צפריר צביסון, אריק חזון וחבריהם, כולם בוגרים ממנה בשנתיים לפחות וחלקם אף ביותר, שרשרת מגעים מיניים קבוצתיים. חלק מהאירועים התרחשו ברצף אחד תוך מספר שעות. האונס התבצע בחדרה של גרימברג בקיבוץ, בחדרם, בשדות, במכונית, ובמקומות נוספים.

גרימברג טענה במשך השנים בתוקף כי לא רצתה לקיים את המגעים, אך הנערים איימו עליה. שנים מאוחר יותר, סיפרה כיצד הייתה כמריונטה בידיהם: “האנסים סחבו אותי לאן שהם רוצים. בזמן האונס הנפש שלי התנתקה מהגוף, הרגשתי שהגוף שלי פה והנפש שלי לא פה. הרגשתי כאילו אני רובוט, כאילו מישהו לחץ על איזה כפתור”.

המעשים והתלונה אירעו בשנת 1988. כשנתיים לאחר הגשת התלונה הוגש כתב אישום נגד הנערים.

בדצמבר 1993 הרשיעו נשיא העליון מאיר שמגר והשופטים מישאל חשין ואליעזר גולדברג, פה אחד, ארבעה מתוך 11 הנערים. בינואר 2001 התראיינה גרימברג בפניה ובשמה ליאיר לפיד ונחשפה.

“כנראה שביום האחרון, כשהם הרסו לי את החדר, כנראה שאמרתי ‘די’”, אמרה בראיון, “הלכתי להתרחץ, הלכתי לבית של ההורים שלי. אמא שלי הזמינה את האחות של הקיבוץ כי כנראה שהיא קלטה שקרה משהו. לאחות סיפרתי הכל”. בפני האחות נחשף הסיפור ובעקבות כך הוגשה התלונה, והזעזוע פשט.

על ההחלטה להיחשף בתקשורת אמרה בראיון ללפיד: “חייבים להוציא את זה. אני לא מתביישת במה שקרה לי. אני לא רוצה שהילדות שלי יתביישו. אני מגדלת אותן שיהיו חזקות ועצמאיות, שידעו במי לבטוח ובמי לא”.

בנובמבר 1992 זיכה שופט ביהמ”ש המחוזי מיכה לינדנשטראוס, לימים מבקר המדינה, את הנערים מחמת הספק. החלטתו נבעה מכך שגרינברג לא הביעה סירוב מפורש לקיום היחסים. לינדנשטראוס אף זקף לחובתה את “התנהגותה של המתלוננת במהלך תקופת התבגרותה, ניסיונה עם צעירים, מערכת היחסים הקרירה שבינה לבין אחותה מחד גיסא, וחוסר הפתיחות כלפי אימה ואביה החורג, מאידך גיסא”.

אין דרך למנות את כמות ההשפלות שספגה גרימברג בכל שלב של הפרשה. מטפלת הקיבוץ העידה כי מראה החיצוני של גרימברג היה “מגרה” ו”פרובוקטיבי”, חברתה העידה עליה כי “חיפשה אהבה מחוץ לבית”, וכן כי “חיפשה קירבת צעירים”. לינדנשטראוס כתב: “אין להתעלם ממורכבות אישיותה של המתלוננת (…) מורכבות המחייבת גם היא, כמובן, זהירות בהערכת עדותה, משום שכאן אנו עוסקים ב’דיני נפשות’, כאשר עדות של המתלוננת יכולה לחרוץ לשבט או לחסד את גורלם של הנאשמים בפרשה זו”.

נדרש לחץ ציבורי כדי להביא את המדינה לערער לביהמ”ש העליון. שופטי העליון הפכו את החלטת לינדנשטראוס, אבל החזירו אליו את התיק – לגזירת העונשים. הוא  קבע עונשים שנעו בין 15-20 חודשי מאסר בלבד.

גרירתה של תביעת הפיצויים שהגישה גרימברג נגד תוקפיה, הביאה לדבריה לניסיון התאבדות כשהייתה בת כעשרים. במהלך השנים עשתה ניסיונות נוספים. מתוך ראיון לעמנואל רוזן (ע”ע): “ניסיתי הרבה פעמים לשים לזה סוף. זה לא עבד. אז אמרתי, בוא נלך לים ונטבע וגמרנו. וזהו. זו מלחמה יומיומית עם עצמי. פשוט לקום בבוקר ולהגיד לעצמי ‘יעל, אל תהרגי את עצמך היום’. אני לא יודעת מה לעשות חוץ מלהיות אמא. אני פוחדת עלי, שאני לא אהיה מספיק חזקה. אני פוחדת על הקטנות”.

ילדותיה נלקחו ממנה במהלך השנים למשפחות אומנה, והיא נאלצה להיאבק כדי להחזירן אליה, וחיה בעוני מחפיר.

“זה לא ביהמ”ש העליון יכול להחזיר לך, זה לא משנה אם הם מזוכים או מורשעים”, אמרה באותו ראיון, “את הקטע הזה של הילדות, מה שאיבדת באותו רגע, אף אחד לא יכול להחזיר לי”.

 כמעט שלושים שנה לאחר האונס, גרימברג היא אם לחמש בנות וסבתא לפעוט. לאורך השנים לא חיה עם אבי בנותיה, והיא מתמודדת עם חובות שהותיר לה – שחלקם נמחקו לאחרונה בזכות נשים שהתגייסו לסייע לה ויצרו קשר עם הנושים השונים בעניינה. כמו כן, מתוך התחשבות בקשייה הכלכליים, מצאה עבורה חברת עמיגור אפשרות להשתכן בדיור ציבורי. התבוננות בראיונותיה לאורך השנים, מגלה את תהליך השחיקה הארוך שעברה: “עייפה, כן. בראש עייפה, בנפש”, תיארה את תחושותיה בתחקיר חדשות 10.

מתחקיר חדשות 10 משנת 2017 עולה כי הארבעה שהורשעו בבית המשפט העליון וריצו עונשי מאסר הם בעלי משפחות המנהלים חיים נורמטיביים. איש מהם לא הביע חרטה. אחד מהם טען בכתבה כי הוא “מוכן לשלם לה שני מיליון שקלים כדי שתגיד את האמת”, שהיא לדבריו: “לא היה שם אונס בכלל”. בשנת 2011 התעוררה הפרשה לחיים בקיבוץ, כשאחד מהנאשמים שלא הורשעו ביקש לחזור ולהתגורר בו עם משפחתו.

החברה הישראלית לא ידעה להתמודד עם המקרה הקשה, כפי שעולה מפסק הדין המקורי במחוזי, שיש בו אמירות שקשה להאמין ששופט אמר. מצד שני, זו הפעם הראשונה שבה הופעל לחץ ציבורי משמעותי כל כך לשנות החלטה בנושא, והלחץ נשא פרי, גם אם האשמים יצאו בעונשים קלים.

מדברי השופט מישאל חשין, שהניח את היסודות לדיון מתקדם בנושא “הסכמתה” של אישה: “הסכמה – או אי-הסכמה – ההדגש בהן הוא על רצון פנימי (…) גבר היוזם מגע אישות עם אישה, עליו הנטל לבקש הסכמתה של האישה, ועליו הנטל לקבל הסכמתה.

“…אני סובר – כמוני כנשיא – כי הנערה לא הסכימה לאשר עשו לה – מוטב נאמר: לאשר עוללו לה – הנאשמים. הנאשמים קלעו את הנערה לסחרור של איומים, והפכו אותה לבובת סמרטוטים שכל המחזיק בה מטלטל אותה כרצונו אנה ואנה, ימין ושמאל, מעלה מטה. הסכמתה או אי-הסכמתה לא נחשבו בעיניהם – לא אי-הסכמתה, לא התנגדותה, לא קיפאונה, לא אדישות הרובוט שלה – ומאימתי שואלים את הקנקן מה ייצקו לתוכו?”

יובל זמיר, מורה לתאטרון שעמד מ-1984 בראש החוג בתיכון עירוני ה’ בתל אביב, בעל מעמד של גורו בין תלמידיו, ניצל את אמונם בו והפך את החזרות המקצועיות למפגשים מיניים. אופי המעשים, שנעשו בין 1990-1994 נע בין צפייה בנערים מתערטלים, אוננות הדדית ואף קיום יחסי-מין.

בשנת 1997 הגיש תלמידו לשעבר של יובל זמיר, אז כבר חייל, את התלונה הראשונה נגדו. שתי תלונות נוספות הובילו לפתיחת החקירה נגד זמיר. הוא הורשע בשנת 1999 והחל לרצות את עונשו, 31 חודשי מאסר, בשנת 2000.

לא ידוע.

לאחר הגשת התלונה התברר כי הפרשה נודעה להנהלת תיכון עירוני ה’ כשנתיים לפני שפורסמה, דרך הורה של תלמידה בחוג. במקום לפנות למשטרה, הוקפאה פעילות החוג וזמיר עזב את תפקידו כמנהלו, תחת מסווה של “לחץ בזמן”. רק בשנת 1998 הומלץ להעמיד את זמיר לדין והוא הורשע בביצוע מעשים מגונים בארבעה נערים בני 17 תוך ניצול מרות, וביצוע מעשה סדום. זמיר נשפט לארבע שנות מאסר בפועל, ושנתיים נוספות על תנאי.

הוא השתחרר לתקופת שיקום בשנת 2003, התגרש מאשתו ואם שני ילדיו, יצא מהארון ועבד כפקיד בסוכנות ביטוח. באותה שנה הזדמנה חזרתו לעולם התאטרון: תחילה לימד בסטודיו למשחק של ניסן נתיב ובהמשך גם הועסק בתאטרון “הסמטה”. זמיר נפטר בדצמבר 2011 ממחלת הסוכרת.

זמיר השאיר אחריו, מלבד צעד אמיץ היסטורי של הגברים הצעירים שקמו והתלוננו נגדו, ראיון שהשפיע על מתלוננות נוספות בשנים הבאות, כפי שיעידו בהמשך. בראיון להארץ ביולי 2005 הוא פירט את מניעיו, לקח אחריות על מעשיו והביע חרטה פומבית. הוא מעולם לא נפגש עם קרבנותיו ולא התנצל בפניהם, למרות שהצהיר כי היה רוצה לעשות זאת.

יצחק מרדכי, אז שר התחבורה, החדיר לטענתה את ידו מתחת לחולצתה, ליטף את גופה ואף הצמיד אותה אל גופו מספר פעמים, בניגוד לרצונה.

התלוננה במארס 2000, המקרה אירע לטענתה באוגוסט 1999.

מרדכי זוכה מהאישום בעניינה.

לא ידוע, מסרבת להתראיין על מה שאירע.

מרדכי הורשע פה אחד בביצוע עבירות מין בשתי נשים – מעשה מגונה בכוח שביצע ב-1992 ב-א’, קצינה ששירתה בלשכתו בהיותו מפקד פיקוד הצפון, ומעשה מגונה בכוח שביצע ב-נ’, פעילה פוליטית, ב-1996 בעת שכיהן כשר הביטחון. נגזר עליו מאסר על תנאי של 18 חודשים, ולא נקבע מפורשות האם יש קלון בעבירות שביצע. הוא התפטר מהכנסת עם הרשעתו ב-2001 והקריירה הפוליטית שלו נעצרה. הוחלט שלא לשלול ממנו את דרגות האלוף.

עונשו הקל של מרדכי נבע ממה שהשופטים הגדירו בגזר הדין כ”נסיבות מיוחדות”: “המתלוננת א’, בה ביצע הנאשם המעשה היותר חמור, המשיכה לעבוד עמו שנתיים נוספות ויש בכך קורט של מחילה. הנאשם אף זוכה להערכתה המלאה והיא הזילה דמעה כאשר דיברה על האלוף שקלונו נחשף (עמודים 68-66 לפרוטוקול). הנאשם עשה שימוש בכוח, אך לא היה אלים כלפי א’. מאז ביצוע העבירות חלפו 9 ו-5 שנים ולחלוף הזמן יש משמעות. אף כי בעבירות מין, לחלוף הזמן עקב חשיפה מאוחרת – משקל מקל פחות.

“חקירת המשטרה במקרה זה הייתה אף היא מיוחדת בכך, שראש מחלקת החקירות במשטרת ישראל, ניצב סדבון, קיים שיחות אישיות על מנת לשכנע את א’ ו-נ’ להתלונן, כאשר א’ לא חפצה, בתחילה, להתלונן כלל ועיקר ומחוקרי המשטרה שהגיעו אליה נדרשה מלאכה לא פשוטה של שכנוע על מנת שא’ תיאות, בסופו של דבר, להתלונן”.

בהמשך נגלה עד כמה הנסיבות המיוחדות האלה אינן מיוחדות אלא שכיחות, ועם השנים מפסיקות להוות סיבה להקלה בעונשים. בחוות דעת המיעוט במשפט מרדכי, בטון נבואי משהו ובהבנה שהקדימה את זמנה, כתבה השופטת רבקה פרידמן-פלדמן: “לו דעתי היתה נשמעת היה ניתן לנסיבות המקלות משקל קטן יותר והיה נגזר על הנאשם עונש מאסר לריצוי בפועל (…) הנאשם אינו ראשון, ולמרבה הצער ככל הנראה גם אינו אחרון, העומד לדין בגין עבירות מין שנעברו שנים קודם לגילוין. זה טיבן של עבירות מין, שלעיתים מתגלות הן רק שנים רבות לאחר שבוצעו. (…) דווקא אדם בדרגות בכירות כאלה, ראוי שיהווה דוגמא לכפופים לו, כשבמקרה זה הדוגמא שנתן הנאשם גרועה ביותר והמסר המועבר לאנשי צבא ולאחרים קשה ביותר (…) כגובה התפקיד כך גובה הנפילה”.

15 נשים העידו על שיטת פעולה דומה של השחקן המפורסם חנן גולדבלט, במשך כעשרים שנה, במסגרת “אודישנים” לקריירת משחק או שירה שהן חלמו עליה. כמעט כולן היו קטינות בעת שהדברים קרו. גולדלבט נהג להזמין אותן ל”שיעור פרטי” בביתו, שם הכין תסריטים בדויים, בהם הוא מקיים יחסי מין עם אישה צעירה, באחד המקרים עם בתו. הוא הציע להן לקיים יחסים, בטענה שלשם מתפתחת הסצנה. בשניים מהמקרים טענו הנשים כי התבצע אונס. כשאחת מהן סירבה, הוא שידל אותה לנשקו לצורך האימון, בטענה כי אינה מוכנה להפוך ל”שחקנית אמיתית”.

במאי 2005 כתבה מיה בר שלום (ראו ראיון נפרד איתה) בפוסט בפורום הורים ששחקן מפורסם תקף אותה. העיתונאית נעמה לנסקי ממוסף “7 לילות” של ידיעות אחרונות הגיעה אליה, ולאחר חודשי עבודה איתרה עוד שתי מתלוננות – ופרסמה כתבת תחקיר. עם פרסום הפרומו לכתבה הגיעו יותר מעשר תלונות נוספות. גולדבלט נעצר באוגוסט 2005. הוא הוחזק במעצר בית שלוש שנים ואז הורשע.

“המתלוננת נגד איציק מרדכי סללה לי את הדרך”, מספרת בר שלום בראיון ל”גדולות האומה”, “אני לא יודעת מי היא, אבל כשהיא יצאה זה סיחרר אותי והשפיע עלי מאד. עד אז חשבתי שמה שקרה זו אשמתי. כששמעתי עליה בחדשות התקשרתי לחברה הכי טובה שלי ואמרתי לה: ‘כל מה שקרה לי ואני חושבת שאני אשמה – יש לזה שם’. פעם ראשונה ששמעתי את המילים ‘הטרדה מינית’. לא היו מושגים כאלה! בכיתי את נשמתי, הרגשתי שנפל לי פטיש על הראש, המון דברים התחברו, ברגע אחד הבנתי שכל מה שקרה לי היה במרמה ובהונאה. אמרתי לה ‘איציק מרדכי פראייר לעומת מה שקרה לי, והוא יצא אשם. אז כנראה שגם מה שנעשה לי לא בסדר'”.

זמן קצר לאחר שילדה את בתה, ראתה בר שלום פרסומת בה משתתף גולדבלט, ו”עלה בי כעס עצום”. היא כתבה את הפוסט ששינה הכל.

חצי שנה קודם לכן התלוננה מ’ במשטרה על עבירות מין נגד גולדבלט, אבל התיק נסגר מחוסר ראיות. ק’, שגולדבלט הורשע על אונס במקרה שלה, הגיעה אל לנסקי לאחר שחברה שלה שמעה שבידיעות עומד להתפרסם תחקיר עליו. ק’ ולנסקי הלכו יחד להגיש תלונה, ורק אז זימנה המשטרה גם את מ’, וחקרה את המקרים הנוספים. על חלק מהמקרים הקשים ביותר, אומרת לנסקי, חלה התיישנות והם לא נכללו בכתב האישום.

“על מה שקרה במשפט אני בחיים לא אתגבר”, אומרת בר שלום, “היה לו צבא של חברים שעד היום תומכים בו, סיפרו עלי דברים איומים, הכפשות, הוציאו החוצה חומרים שהיו בדלתיים סגורות. יש אנשים שגם היום אני מקבלת שיתוק גופני כשאני רואה. אלה קשיים שלא הייתי מתמודדת איתם אם לא הייתי חושפת”.

“הן כולם שילמו מחירים אדירים”, אומרת לנסקי, “חוץ ממיה כולן נשארו אנונימיות, הגנו עליהן בכל דרך אפשרית, אבל המחירים הגיעו גם ככה. כל הדרך המטורפת שהן עברו, עימותים במשטרה ועדויות בבית משפט ושלוש שנים עד שהוא הורשע, וההכפשות, אומרים שהן רצו את זה, שרק רצו להתפרסם על חשבונו, איך שחברים שלו דיברו – מחירים איומים. הצליחו לפגוע בהן בלי לדעת מיהן”.

מ’ שילמה כנראה את המחיר הקשה ביותר: כשהתברר שהתלוננה גם נגד בן זוג אלים היא הוגדרה בערעור של גולדבלט בעליון “מתלוננת סדרתית”, ועונשו הומתק לגבי המקרה שלה.

בר שלום, גרושה ואם לילדה, עובדת כסמנכ”לית שיווק ברדיו אקו 99 וכמדובבת. “אני רוצה ריפוי, אבל הסיפור הזה יש לו גרורות בכל מקום בחיים שלי”, היא אומרת בכנות.

ק’ עזבה את הארץ זמן קצר אחרי ההרשעה ולא חיה כאן במשך שנים. לנסקי מהססת להרחיב לגבי האחרות ואומרת רק: “מה שמיה אומרת מייצג מאד. לא הרגשתי שגם אחרי שהורשע ונכלא השתחרר יש איזשהו ריפוי”.

גולדבלט נעצר וכפר בהאשמות, אך בשנת 2008 הורשע בשתי עבירות של אונס, במעשה סדום ובשלוש עבירות של מעשה מגונה ובקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות בשש נשים, שחלקן היו קטינות בזמן ביצוע העבירות. נגזרו עליו שבע שנות מאסר בפועל ושתיים על תנאי, וכן פיצוי על סך 25,000 ש”ח לכל אחת משתי הנשים שהורשע באונס שלהן. לאחר ערעורו, הופחת עונשו בשנה.

גולדבלט שוחרר לאחר ארבע שנים בניכוי שליש, בשנת 2012. לאחר השחרור עבד כנהג בחברת ליסינג, כתב מחזה, וניסה לחזור למשחק. בראיון עימו בערוץ 2 הסביר כי נענש מעל ומעבר ושילם את חובו ונמאס לו לשמוע על המתלוננות.

אין נקודות אור בפרשת גולדבלט, רק נשים רבות שחייהן נהרסו ושספק אם הצליחו לשקמם. היחס של המשטרה למתלוננת הראשונה, העונש הקל שעוד הוקל, ההתיישנות על הדברים האיומים שאירעו בשנים הראשונות, העימותים הקשים, ההתנצלות שעזרה לגולדבלט לצאת בניכוי שליש ולא היתה שווה דבר. ובכל זאת:

בר שלום מספרת שאת הכוח שקיבלה מ-ש’ הצליחה להעביר הלאה: “שלחתי לאחת המתלוננות בפרשת קסטיאל חיבוק בפייס וכתבתי לה שאני מבינה מה היא עוברת ועברתי לפני 12 שנה עם גולדבלט. היא יצרה קשר מיד ואמרה תודה רבה ושתדעי שזה בזכותך שאני יכולה לעשות את זה היום”.

 החוקר הראשי אמר לי ‘את יודעת מה עשית? הצלת את הילדה הזאת. את הצלת אותה’  – לראיון המלא עם מיה בר שלום

רביבו, שהייתה ראש לשכתו של הנשיא לשעבר משה קצב, טענה כי הוא פלש לחייה הפרטיים והפך את היחסים ביניהם למיניים בעל כורחה. בין היתר תיארה כיצד הטריד אותה בשיחות טלפון תכופות וחודרניות והורה לה כיצד להתלבש, וכן סיפרה כי אחד ממקורבי קצב אמר לה מפורשות כי הוא רוצה שתהיה “המאהבת של הנשיא”.

יועצת התקשורת אודליה כרמון תיארה כיצד תקף אותה שר התחבורה דאז פעמיים: במקרה אחד חשף קצב את איבר מינו בפניה במשרדו, ובתקיפה נוספת שהתרחשה במלון “ענבל” בירושלים, משך אותה קצב למיטת חדרו בכפייה – אך היא נמלטה.

המתלוננת השלישית, שכונתה “א’ ממשרד התיירות”, הייתה כפופה לקצב כשכיהן כשר בשנים 1996-1998. לדבריה התייחס אליה קצב כ”מלכת הלשכה”, אך לא התעניין בעבודתה כי אם במיניותה. הערותיו הפכו לנגיעות עיקשות, מהן ניסתה להתחמק, ולבסוף אנס אותה פעמיים.

רביבו נחקרה ביולי 2006 לגבי עבירות מין שעשה בה לטענתה הנשיא קצב בשנים 2004-2005. כרמון העידה על עבירות מין משנת 1991. א’ ממשרד התיירות העידה על עבירות מין ואונס בשנים 1996-1998. ב-23 באוגוסט החלה חקירתו באזהרה של קצב, משפטו החל בשנת 2007 ונמשך לשנת 2011.

קצב עצמו. פקידה אחרת בבית הנשיא סיפרה לקצב כי רביבו טוענת כי הטריד אותה מינית, הוא ביקש להיפגש איתה אך היא סירבה. הדבר דלף לעיתונות וקצב פנה ליועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, בטענה כי עובדת בלשכתו אובססיבית לגביו וסוחטת אותו. מזוז החליט לזמן את רביבו לחקירה, ובה טענה רביבו בפני השוטרים כי קצב אנס אותה וקיים אתה יחסי מין מלאים בלשכתו. קצב הפך ממתלונן לחשוד.

לאחר פרסום החשדות פורסמו בעיתונים עדויות של מספר נשים שעבדו עמו לאורך השנים ותיארו הטרדות מיניות ועבירות מין אחרות מצדו. כרמון החליטה להעיד כדי לחזק את רביבו, כפי שהסבירה בראיון לתוכנית “עובדה”: “זה היה כמו גייזר כזה, פשוט התפוצצתי. בלי לומר לבעלי, ודאי שלא לבוס שלי (ראש הממשלה בנימין נתניהו). אני חייבת לצאת להגנתה של הבחורה הזו. אני לא אתן לה לעבור לילה אחד נוסף כשמבצעים בה רצח אופי כזה”.

ואז הגיעה תלונתה של א’ ממשרד התיירות, שאמרה במהלך המשפט כי רק אחרי שהגיעה התלונה הראשונה אזרה אומץ להתלונן בעצמה, וכן תלונות של ה’ ו-ל’ מבית הנשיא.

עדותה של רביבו לא נכללה בסופו של דבר במשפט קצב, בגלל היעדר ראיות מספקות. עדותה של כרמון לא נכללה בשל התיישנות. רביבו ספגה השמצות קשות לכל אורך התקופה. בעדותו של קצב משנת 2006 הוא מכנה את א’ מבית הנשיא “שקרנית פתולוגית”, ואז מתחיל גל השמצות שקרי של מקורבי קצב כאילו הייתה “זונה”, כולל מכתבו של אלמוני שכינה עצמו “ידיד אוהב” וקרא לה לשנות את דרכיה, וביקורו של אלמוני הלבוש בבגדי חרדי שהתדפק על דלתה ומסר לה לשתוק. בינואר 2007 טען עו”ד אמנון שומרון בראיון לרזי ברקאי בגלי צה”ל, כי יש בידיו הוכחות לכך שעסקה בעבר בזנות. רביבו הגישה תביעת דיבה באמצעות עו”ד כנרת בראשי.

כרמון אמרה מראש שנחשפה והתראיינה כדי לתמוך ברביבו שעברה רצח אופי, אבל גם עליה לדבריה זה לא פסח. בראיון ל”עובדה” סיפרה: “מה שקורה, זה שמבצעים בך רצח אופי על כל ההיבטים של החיים שלך, החל מהאמהות שלך וכלה במיניות שלך… הוא (עו”ד אביגדור פלדמן, אחד מסניגוריו של קצב) הטיח בי כל כך הרבה עלבונות שאי אפשר בכלל להעלות על הדעת. האסטרטגיית פעולה שלי הייתה שאני משתפת פעולה. אני מה שאתה רוצה, החל מ… כל המילים שאסור לי לחזור עליהן. אתה רוצה? אני כזאת. מה זה קשור למעשים המגונים של משה קצב?”

“כל כך שמחתי שהאמינו לי”, אמרה א’ ממשרד התיירות אחרי גזר הדין, “הבינו שאני לא בחורה קלת דעת, לא נקמנית. לא העללתי על אף אחד”. היו לה סיבות טובות: באפריל 2008 טען ליאור קצב, אחיו של הנשיא לשעבר, כי בידי צוות ההגנה הוכחות לכך שגרסתה של א’ ממשרד התיירות שקרית. לאחר העימות טענו פרקליטיו שסיפקו ראיות שמוכיחות – לטענתם – כי א’ נשארה בקשר עם קצב לאחר המעשים ואף ביקשה לעבוד בבית הנשיא.

במאי 2011 נחשפו פרוטוקולים מהמשפט ומהם התברר כי ירון ארמוזה, מקורבה של א’, העיד על אופיה לרעתה: “היא מאוד חסרת ביטחון, מאוד תמימה, עד כדי כך שהתמימות שלה מעצבנת, היא נוטה להאמין לכל בן אדם, אפשר להוביל אותה מאד בקלות. היא מאוד רצתה להתנקם. כלומר היא רצתה שזה ייצא החוצה איכשהו, אבל לא בשם שלה. כלומר שמישהו אחר ידבר על זה, שלא יידעו בכלל שזאת היא”. במהלך דיון בערעור אמר עו”ד אביגדור פלדמן, פרקליטו של קצב: “על מצחה של א’ מוטבע חותם שקר”.

ביוני 2013 יוצא סרטה של ענת גורן, “א’ מבית הנשיא”. בתקופה ההיא חיה רביבו בבית אימה, אחרי שנים של מעברים רבים בין דירות בארץ ובחו”ל. לאחר ההרשעה אמרה: “לפני שבע שנים פגשתי לראשונה את משה קצב, ואני מקווה שהיום תמו שבע השנים הרעות בחיי (…) שמעתי את הדברים המתוארים בהכרעת הדין. אי אפשר היה לתאר את מה שעברתי במילים מדויקות יותר. אני מצדיעה לנשים שאזרו עוז והתלוננו, ושמחה שבית המשפט הוציא את האמת לאור”.

אודליה כרמון חיה כיום בת”א, והוציאה ספר שעסק בין היתר בתקופת עבודתה עם ראש הממשלה נתניהו. על מקומו של קצב בחייה אמרה לאילנה דיין: “את בטוחה שאת רוצה למחוק את הקובץ’? כן. נמחק”. לאחרונה נשאלה באירוע “שבתרבות” על יחסה לקצב, ואמרה כי סלחה לו: “זה לא חי בי. הרגשתי שהצדק בא על כנו. סלחתי לגמרי. מה שהיה חשוב לי ואוי ואבוי אם זה לא היה קורה, זו הכרעת הדין שמדובר באנס, שקרן פתולוגי וסדרתי. לא עניין אותי כמה שנים קצב ייכנס לכלא, עניין אותי הצדק (…) אני לא זקוקה לסליחתו כי מדובר באדם שחי בהכחשה מוחלטת ולא מוכן לקחת אחריות על מעשיו, אך מאחר ושילם את חובו לחברה, דייני”.

א’ ממשרד התיירות כתבה במרץ 2016 במכתבה לוועדת השחרורים נגד שחרורו המוקדם של קצב: “הצדק – הרשעתו וכניסתו לכלא של מי שפגע והרס את חייהן של נשים רבות – הועיל לי, הכניס שקט לחיי. הצלחתי להתחזק, נדרשו תעצומות נפש ללא גבול לחזור לעצמי, לחזור לשגרת חיי וחיי משפחתי (…)

“גם בשבתו בכלא הצליחו קצב ושלוחיו לנהל קמפיין הכפשה נגדי. המחשבה מה עשוי לקרות עם שחרורו גורמת לי להרגיש כמו לפני צונאמי (…) האם שוב חברותיי ואני צפויות לספוג מדי יום מטר של רעל וארס שיופצו נגדנו ברשתות? האם שוב איאלץ לצפות בו פוגע בי בראיונות ובמסיבות עיתונאים? האם הוא לא פגע בי די?”

ב-2011 הורשע קצב בביצוע עבירות אונס, מעשה מגונה בכוח והטרדה מינית של נשים שהיו כפופות למרותו, וכן בשיבוש מהלכי משפט. הוא נידון לשבע שנות מאסר. בחודש אפריל 2016 דחתה ועדת השחרורים את בקשתו לניכוי שליש מעונשו, משום שמעולם לא פסק מהכחשת עבירותיו ומתוך חשש כי ישוב לפגוע בנשים שהתלוננו נגדו. קצב ערער על ההחלטה, ובחודש דצמבר באותה שנה אכן שוחרר בתנאים מגבילים, לאחר חמש שנים וחמישה-עשר ימי מאסר. מאז שחרורו הוא מנסה להקל את תנאי השחרור.

משפט קצב טלטל את מערכת המשפט בישראל ואת הפרקליטות. היועמ”ש מני מזוז התעקש להגיש כתב אישום נגד קצב, בעוד התובעת טוענת שיש לסגור את התיק. בהמשך נעשה ניסיון כושל להגיע עמו להסדר טיעון, שהיה מבזה עבור המדינה והמתלוננות, עד שקצב עצמו ביטל את ההסדר והורשע בעבירות חמורות בהרבה. הדיונים סביב שחרורו המוקדם פתחו את הפצעים שוב ושוב, ועד היום יש בציבור הישראלי קבוצות של “מכחישי קצב” הטוענים כי נתפר לו תיק וכי הנשיא לשעבר אינו אנס.

א’ ממשרד התיירות הבהירה, בבקשה למנוע את שחרורו המוקדם, את חשיבות המאבק שניהלו שלושתן: “הרשעתו ומאסרו של מר קצב, כמו גם דחיית בקשתו לשחרור מוקדם מבלי שיודה וייקח אחריות על מעשיו, הוכיחו, פעם נוספת, כי כולם שווים בפני החוק. אירועים אלה, ללא ספק, מעודדים נפגעות מין אחרות להתלונן, למרות מעמדו הרם של מי שפגע בהן. שחרורו של מר קצב כיום ימוסס באחת את ההישג החשוב שהושג עם הרשעתו ולכן אני מבקשת מכם: אנא אל תשתפו פעולה עם הזיג-זג התמוה של הרשות! אנא אל תתנו יד לפגיעה באמון הציבור ברשויות החוק; אנא אל תרפו ידי קורבנות אחרים מלהתלונן כנגד עברייני מין! אנא חוסו על קורבנותיו של מר קצב ולא על עבריין המין הסדרתי”.

ב-12 ביולי 2006, יום פרוץ מלחמת לבנון השנייה, הייתה ה’ קצינה בלשכת רה”מ. היא עמדה לפני שחרור, ולפיכך ביקשה להצטלם עם חיים רמון, אז שר המשפטים. לטענתה, לאחר הצילום רמון נישק אותה והחדיר את לשונו לפיה בכוח ובניגוד לרצונה.

ה’ מסרה את תלונתה כחודש לאחר המקרה, באוגוסט 2006. בינואר 2007 הורשע רמון בביצוע מעשה מגונה.

המפקדת של ה’ הגישה את התלונה, מתוך חובה שהרגישה כמפקדת, לאחר ש-ה’ סיפרה לה ולרל”שית ראש הממשלה דאז שולה זקן מה קרה. ה’ עצמה לא ביקשה להתלונן.

זקן העידה כי התלונה הוגשה בניגוד לרצונה של ה’, אולם לדבריה ה’ סיפרה לה את הדבר לפני עזיבתה את המשרד, על-מנת למנוע את הישנותו ואת פגיעתן של אחרות לאחר שחרורה. זקן הציעה לקרוא לרמון ולדבר אתו, ו-ה’ סירבה. לשאלתה של זקן, ענתה ה’ כי סיפרה על הנשיקה גם למפקדת שלה, ליעד. זקן דיברה עם המפקדת והזכירה לה כי ה’ איננה מעוניינת להתלונן. לדבריה, שכחה מהמקרה עד השבוע שלאחר מכן, אז זימנה אותה המפקדת בדחיפות וסיפרה לה הגישה תלונה, בניגוד להנחייתה של ה’, בשל החובה שהרגישה כמפקדת.

רמון וסביבתו טענו כלפי ה’ טענות על היותה “שקרנית” ו”מניפולטיבית”, עדות מהלשכה העידו על קסמו האישי הנדיר של השר והחיבה שנשים רוחשות לו לכאורה. אחת מהן טענה ש-ה’ היא שחיזרה אחריו, פלירטטה איתו ורמזה על רצונה בקשר מיני. מפסק הדין: “ברור לנו שאין מדובר בשקרים ובבדיות שהפריחה המתלוננת, ועל כן הצגתה כשקרנית מורה על מגמתו הברורה של הנאשם להכפיש את שמה ולהטיל בה דופי, ובה בעת להתנער מאשמה”.

מדברי השופטים בפסק הדין: “אמינות המתלוננת לא עומדת בספק. היא קצינה אותנטית, חכמה, מדויקת בפרטים שעמדה על גרסתה ללא הגזמה”. על פניו, ה’ המשיכה בחייה ועושה חיל בעבודתה. היא סירבה להתראיין לפרויקט.

מדברי השופטים בפסק הדין: “הנאשם לא דייק בעובדות, וזאת בלשון המעטה (…) סירוס וסילוף האמת אינם דרים בכפיפה אחת עם הטענה של טעות במצב הדברים. בלט לעינינו כי הנאשם לכל אורך הדרך ניסה מצד אחד לגלגל את האחריות לפתחה של המתלוננת, ומהצד האחר להמעיט ולצמצם את אחריותו, תוך שהוא מעוות ומסלף את התמונה”. רמון הורשע בביצוע מעשה מגונה, אך לא נגזר עליו קלון. כעבור חודשיים נגזר עליו עונש של 120 שעות שירות לתועלת הציבור ופיצוי בגובה 15,000 ש”ח למתלוננת. בתגובה לדברי רמון נכתב כי “האמירה ‘תפרו לי תיק’ היא לרוב מפלטם של עבריינים”.

אי הטלת הקלון הכשירה את חזרתו האפשרית של רמון לתפקידים ציבוריים. ואכן, הכנסת אישרה את מינויו לשר בלי תיק בתפקיד משנה לראש הממשלה, זמן קצר לאחר שסיים לרצות את עונשו. שלוש עתירות הוגשו כדי למנוע את המינוי, אך הן נדחו, ולהן השיבה השופטת אילה פרוקצ’יה כי התנהגותו הייתה “כשל נקודתי, שאינו משקף דופי מוסרי”. כיום מכהן רמון כדירקטור בחברות, מרבה להתראיין בכלי התקשורת במגוון נושאים והוא נמנה על מייסדי “התנועה להצלת ירושלים יהודית”.

חיים רמון אמר במהלך המשפט: “שתי השניות האלו, זה מה שהיה. זה טירוף להאשים אותי כמו שהתביעה מרמזת. אם מישהו טועה זה מסתיים בסטירה, לא במשפט פלילי”. התובעת במשפט, עו”ד אריאלה אנטלר-סגל, הבהירה לאחר ההרשעה למה רמון טועה, ואיך הפכה הנשיקה שלו לאבן דרך במאבק: “בית המשפט שלח מסר נורמטיבי לציבור ואמר באופן חד משמעי שנשיקה היא מעשה מגונה. זה לא בתחום האפור, וזה לא הטרדה מינית. נשיקה היא מעשה מגונה. בית המשפט קבע שהוא לא נותן אמון בגרסת ההגנה, שהיתה מניפולטיבית ולא אמינה – וכך נאמר גם על ידי ההגנה”.

כשהייתה כבת 13 מצאה בחדר הוריה ספר על גירושין, ולדבריה “ובפרק על ‘עבירות מין’ היו דברים שאני עשיתי עם אבא שלי. לא היה לי מושג שמה שאנחנו עושים זה אסור, שזו עבירה על החוק”. היא שיתפה את אביה בגילוי, אך מתגובתו למדה כי הוא מבצע עבירה ביודעין.

כילדה, חששה כי היא שותפה לפשע שעלול לסבך אותה עם רשויות החוק. היא סיפרה לחברתה, שסיפרה לקרובת משפחה, שעמדה על כך שאין לדבר על הנושא. לאחר מכן סיפרה שרר למורתה, שהפנתה אותה לעובדת סוציאלית ביישוב מגוריה כוכב-יאיר, שלדברי שרר סיפרה לאימה אך לא הגישה תלונה במשטרה, כפי שהחוק מחייב אותה.

זמן קצר לאחר מכן התגרשו הוריה של שרר והיא עברה עם אמה לכפר-סבא. אביה חיפש את קרבתה והתעקש לפגוש אותה, אך היא סירבה לו. היא הגישה תלונה על הטרדותיו הטלפוניות, על מכתבים ועל מעקבים מצדו – אך היא נסגרה מחוסר עניין לציבור.

כשהייתה בת 15 דווחו עבירות המין למשטרה לא על ידי שרר עצמה, אלא על ידי עובד סוציאלי בעיריית כפר סבא שקיבל לידיו את התיק המשפחתי מכוכב יאיר.

בגיל 24 החליטה שרר להוציא את סיפורה לאור. בשנת 2007 היא הגישה תביעת פיצויים נגד אביה ובמקביל התחילה לעבוד על סרט על הפרשה, “כביסה מלוכלכת” (ששודר בערוץ 2 והוצג בפסטיבל דוקאביב בשנת 2012).

במהלך בירור בנוגע לפיצויים על תאונת דרכים שעברה, חשבה שרר לראשונה על האפשרות לתבוע פיצויים מאביה. היא נדרשה להחלטה מהירה, משום שהדבר היה כשבועיים לפני יום הולדתה ה-25, אז הייתה חלה התיישנות על המקרה. שרר הגישה כתב תביעה אזרחית תקדימי.

היא סיפרה: “הייתי בת 25 ולא היה לי חבר מעולם. לא התנשקתי ולא שכבתי עם אף אחד, ולא היה לי מעולם מגע מיני עם מישהו שלא היה אבא שלי. וכשרציתי להיות כנה עם עצמי, היה לי ברור שגם בעתיד לא יהיה לי. שזה נגמר. אז החלטתי שמישהו חייב לתת דין וחשבון על הדברים האלה”.

שרר אובחנה כפוסט טראומטית בשל הפגיעה שפגע בה אביה, עברה ניסיונות אובדניים ואשפוז. תביעתה הובילה לסכסוך משפחתי, בעיקר עם אחיה. אחד מהם טען כלפיה כי הפיצויים שהיא דורשת מקורם בירושה, ולפיכך היא פוגעת בהם ואיננה הקורבן בעצמה: “את בצד התובע, את לא בצד שמגן על עצמו”.

שרר היא פעילה לזכויות נשים, בין היתר פעלה להקמת “חדר אקוטי” לטיפול מיידי בנפגעות ונפגעי אונס, היא חברת ועד ב”אחת מתוך אחת” ומיוזמות תנועת “רחוב משלה”, הקוראת לכנות רחובות ראשיים על שם נשים.

לאחר תלונתו של העובד הסוציאלי נפתחה חקירה והתנהל משפט פלילי, בסופו הורשע האב ונגזרו עליו שלוש שנות מאסר, מתוכן נוכה שליש, ולאחר שנתיים הוא שוחרר. הוא הגיע להקרנת הבכורה של הסרט של יעל בדרישה לעצור את ההקרנה ועורר שם מהומה.

סרטה הראשון של שרר “כביסה מלוכלכת” (2012) מתעד את סיפורה. היא הבמאית והנושא, ומופיעה בו בפנים גלויות. היא הסבירה את החלטתה: “את קמה בוקר אחד ומגלה פתאום שאת הבחורה החשוכה מהחדשות. אבל מי זאת הבחורה הזאת? היא מצביעה בכלל בבחירות? יש לה חבר? היא עובדת במשהו? היא מסתובבת בעולם? מה פתאום. היא פשוט הבחורה החשוכה מהחדשות! כולם בטוחים שאין לה שום אישיות, שאין לה שום רצונות, שהיא לא יודעת מה היא עושה, ולכן הם, הפטרנליסטים, צריכים לקבוע בשבילה מה נכון לה (…) האקט הזה של ‘את לא יודעת, אנחנו נחליט בשבילך’ – זו עוולה. זה בלתי נתפס שבבתי משפט מתייחסים אלינו בתור קורבן גנרי. אפילו בפסקי דין אנחנו מופיעות פשוט בתור ‘הקורבן’. זה לא מכבד“.

בעת לימודיה לתואר ראשון בסוציולוגיה, המרצה הבכיר גדעון ארן ניהל עמה רומן בן חודש וחצי, שלאחריו לדבריה התנכל לה.

בן דיין פרסמה את הדברים לראשונה במאמר באתר “העוקץ” ב-2008 בו סיפרה על המקרה, שאירע שנתיים קודם לכן.

ימים ספורים קודם כן כתב לה ארן בניסיון להניא אותה מהפרסום. היא השיבה כי בשל אופיין האלים של פניותיו, היא מבקשת שיחדל מההתקשרויות אתה. ההתכתבות הועברה על-ידה לראש מחלקת הסוציולוגיה באוניברסיטה העברית, שלא הגיב לדברים בשתי הזדמנויות שונות. מחליפו הוא זה שדיווח לנציבת התלונות באוניברסיטה.

“בשנת 2008, לאחר שנתיים שבהן חוויתי התנכלות והטרדה, שנתיים שבהן ניסיונותיי לשים להן קץ לא צלחו, החלטתי לפרסם את הסיפור שלי באתר העוקץ”, מספרת בן דיין ל”גדולות האומה”.

“הבנתי שניצול יחסי הכוח הבלתי שוויוניים על ידי מי שהיה המרצה שלי באותה תקופה, הוא ביטוי לתופעה רחבה ושכיחה שדורשת דיון ציבורי נוקב. החלטתי שאין דבר יעיל יותר מאור השמש המחטא. בזמנו, ההליכים המשמעתיים של מוסדות האוניברסיטה התנהלו בצורה מחפירה ולא נתתי בהם אמון. לימים, משנפתחו הליכים משמעתיים נגד המרצה – בעקבות החשיפה הציבורית – התברר לי כמה צדקתי. לאורך כל הדרך הקפדתי למסגר את הסיפור האישי שלי בהקשר פוליטי רחב ולתת ביטוי לממד המגדרי והאתני שהיו שלובים בו”.

בן דיין צריכה הייתה להילחם על טענתה כי בינה לבין ארן התקיימו יחסי מרות ולכן הרומן שניהלו מהווה ניצול והטרדה מינית, ובוודאי מה שאירע לאחריו. ועדת המשמעת של האוניברסיטה קבעה כי ארן אשם, והוא ערער על ההחלטה. במהלך תקופה נעשו ניסיונות לפגוע בתדמיתה. בין היתר נאלצה תחנת גלי צה”ל לשלם לה סכום של 38,000 שקלים לאחר שהמנחה עירית לינור אמרה עליה בתכנית “המילה האחרונה”: “הסטודנטית, שאינה קטינה ואינה ילדה בת יומה, ניהלה רומן עם המרצה הנשוי שלה. בלקסיקון שלי קוראים לזה “זונה”.

בנוסף, בראיון מ-2011 היא מתארת עוינות, חוסר תמיכה מקולגות בחוג לסוציולוגיה, ותחושה כי היא “רוח רפאים” במחלקה. לדבריה אנשים פחדו לדבר אתה מחשש שיזוהו אתה.

בן דיין, פמיניסטית מזרחית, היא אקטיביסטית חברתית בנושאים רבים נוספים. היא אושיית פייסבוק, והתפרסמה כשנכנסה לבית “האח הגדול” (שם התפשטה כדי להוכיח שאף אחד לא יגיד לה מה ללבוש). היא הבעלים של חנות בגדים בדרום ת”א, ונשואה לעיתונאי והאקטיביסט חגי מטר.

הבדיקה הראשונה העלתה כי לא נמצאה תשתית עובדתית לניצול יחסי מרות ולפיכך נקבע כי לא מדובר בהטרדה מינית. בן דיין התנגדה להחלטה והעניין הועבר לוועדת המשמעת, שגם היא דחתה את טענותיה. בתום הליך משפטי שנמשך כשנתיים ועבר בין ערכאות שונות, הושג גישור ביו בן דיין לאוניברסיטה: היא תקבל פיצוי על-סך 38,000 ש”ח בגין הפרעת לימודיה; ארן נשא באחריות והעונשים שהוטלו עליו בוטלו. הוא מרצה היום וכותב, בין היתר ב”הארץ” ובאתר “סלונה”.

הפרסום עודד את הגשתן של ארבע תלונות נגד מרצה אחר באוניברסיטה העברית, פרופ’ אייל בן ארי. הוא הורשע בשנת 2011 בקיום יחסים אינטימיים תוך ניצול יחסי מרות עם ארבע מתלמידותיו. בעקבות פרשת בן דיין החליט מבקר המדינה לאסור על קיום יחסי מין בין מרצה וסטודנטית באקדמיה, ועל התשתית שהיא הניחה הוגשו מאז ועד היום תלונות רבות של סטודנטיות וסטודנטים. בנוסף, שונו התקנונים גם באוניברסיטאות עצמן כך שנאסרו יחסים במסגרת יחסי סמכות אקדמיים.

http://https://www.youtube.com/watch?v=treEicJPWoc

אלדן כהן טוענת כי בסוף שנות ה-80 הופיע המשורר יצחק לאור בדירתה, לאחר היכרות מוקדמת שהסתכמה בהיתקלויות אקראיות במקומות ציבוריים, פרץ אליה כשהוא דוחף את הדלת ברגלו, וכאן, למרות שאינה זוכרת את המעשה לפרטיו – היא יודעת בוודאות כי אנס אותה. “…תוך זמן קצר ביותר מעמידתו בפתח הדלת מצאתי עצמי שרועה תחתיו והוא עושה בי כבתוך שלו, בערך בזה תם ה’קשר’ בינינו”.

בראיון לתוכנית “המקור” ב-2010 אמרה: “אני זוכרת את החוויה הזאת. הוא נורא גבוה, גדל גוף. והיה משהו מאד אלים. והוא נכנס. עכשיו, מהרגע הזה, יש לי שחור בעיניים. אני יודעת בוודאות שהוא אנס אותי. זוכרת את הרגע אחרי זה, שהוא שוכב לידי ערום במיטה ואז הוא מתחיל להגג על ספרות. לא ביקשתי, לא הצעתי, לא שום דבר. החוויה הזו נכפתה עלי מההתחלה ועד הסוף”.

תלונות רבות שהגיעו בהמשך מנשים שעבדו עם לאור בדסק “הארץ” או למדו אצלו בבית הספר לקולנוע “סם שפיגל” דיברו על הטרדות מילוליות והערות בוטות שנאמרו בציבור, במסגרת העבודה ו/או השיעורים. מתוך עדותה של ד”ר הגר להב: “אני ראיתי את איציק לאור מטריד מינית סדרה שלמה של נשים. עושה דברים שהיום על פי חוק למניעת הטרדות מיניות הם דברים פליליים לחלוטין. יוצר סביבה שבתוכה אפשר להתייחס לנשים כמו לחפצים, צריך להתייחס לנשים כמו לחפצים.

“‘יש לך מיניות של ילדה זונה וזה מה שעושה אותך סקסית וזה מה שהייתי מוציא ממך במיטה’. בחורה בת 20 שנכנסת לדסק ואיציק לאור צועק לה מצד אחד של הדסק לצד השני: ‘הזדיינת היום? איך היה הסקס? רואים עלייך שהזדיינת, את נוטפת סקס. דפיקה טובה? תספרי לנו פרטים?’ ככה. בנאליות של הרוע. מה את רוצה שהיא תעשה? חוץ מאשר לחפש את הבור הקרוב ביותר ולהיקבר בתוכו”.

בדיעבד התברר כי ב-1985 הוגשו תלונות נגדו על הטרדות מילוליות באוניברסיטת תל אביב, שכתוצאה מהן הופסקה העסקתו בחוג.

בנובמבר 2007 העידה אלדן כהן בפנים גלויות באירוע תרומה לעמותה לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית. בפברואר 2010 פרסמה את אותה עדות, כמאמר בשם “על האונס” באתר “העוקץ”. ימים ספורים לאחר מכן, פרסמה את המאמר בבלוג שלה ב”דה מרקר קפה”, עדיין בלי לנקוב בשמו של לאור. היא סיפרה על “הוא” שהיה “מסתובב בעולם עם כותרת של ההומניסט הגדול מכולם, כולם אבל כולם יודעים שהוא מטריד נשים סדרתי”.

הכינוי הזה הצית גל תגובות של נשים שעברו חוויות דומות, והתייחסו אל יצחק לאור במפורש. בתחקיר “המקור” שפורסם שבועיים לאחר מכן הובאה לראשונה אסופת עדויות של נשים שלמדו תחת לאור או עבדו איתו בעיתון הארץ.

“בחרתי לפרסם טקסט זה עם שמי באופן גלוי משום שמרגיז אותי שבגלל חווית הבושה, האשמה, והפחד מהביזוי והנידוי, נשים שהותקפו ונוצלו מינית מתחבאות, ואילו תוקפיהן, גם לאחר שהורשעו, מסתובבים בעולם זחוחי דעת. הגיע הזמן שאנו הנשים שהותקפו נשתחרר מהבושה והאשמה ונאמר את דברינו בקול רם וברור”. היום היא מסבירה: “המאמר נכתב כחלק ממסע טיפולי לאחר קריסה נפשית שעברתי כשטראומת האונס פרצה לתודעה”.

לאור וחבריו לא בחלו באמצעים להכפיש אותי”, היא אומרת ל”גדולות האומה”, “להערכתי ולהערכת חברותי לאור כותב טוקבקים רעילים ברשת בזהות בדויה, הוא קיבל במה אצל המעסיק שלו רשת שוקן לכתוב מאמר רצח אופי נגד קורבנותיו ומבקריו, בעיתון העיר ז”ל. זה היה אז קשה מנשוא, זו היתה הרגשה של אונס קבוצתי בכיכר העיר.

“ירון לונדון תקף אותנו בגלי צה”ל, בידיעות אחרונות והביע אי אמון בעדויות עוד טרם שודר תחקיר המקור, מאיר ויזלטיר זוכה פרס ישראל עומד לצדו ומשמיץ את הקורבנות בפייסבוק, מו”ל רשת שוקן עמוס שוקן שבוחר להמשיך לתת ללאור במה בעיתונו ולהמשיך לגונן עליו בדיונים ברשת. זה כואב. מאוד. אבל הזמן מחזק. התמיכה הרחבה המשמעותית והחשובה שאני זוכה לה מחזקת. השותפות עם חברותי שגם הן נפגעו מחזקת ביותר. הידיעה שהמאבק שלי נותן כוחות לנשים רבות נוספות היא מחזקת מאוד”.

אלדן כהן ממשיכה לנהל את המאבק. ח”כ עאידה תומא סלימאן העניקה לה אות הוקרה לאשה מחוללת שינוי בעולם במסגרת הוועדה למעמד האישה ביום האישה בכנסת. “הדרך עוד ארוכה”, היא אומרת, “אבל אין בכלל ספק שאנחנו עושות היסטוריה ומשנות את העולם, פעם הייתה בעולם עבדות, היום כבר אין, פעם קדמת האוטובוס בארצות הברית הייתה שמורה ללבנים, היום איש לא יעלה על הדעת דבר כזה. יום אחד איש לא יעלה על הדעת איך יתכן שפעם היו גברים שהתייחסו לנשים כשפחותיהן”.

לאור לא לקח אחריות על מעשיו, ובשנת 2014 אף איים לתבוע דיבה את הנשים שטענו כלפיו. בין היתר פרסם מאמר נרחב בעיתון “העיר” שבו שטח את טענותיו, והוא מתאר את הפגיעה שעבר גם בראיון ל”חוצה ישראל”: “אני הייתי הניסוי. זה לא נעים להיות ניסוי, אני כולי חרוץ, מחורץ ומצולק מהיותי ניסוי אינטרנטי כזה”.

בנובמבר 2014 הוכרז לאור כאחד הזוכים בפרס מפעל הפיס לאמנויות על שם לנדאו על סך 100,000 שקלים, המוענק לאמנים ויוצרים מצטיינים. ההחלטה עוררה קבוצה נשית להיאבק לביטול הפרס. נעמית מור-חיים, לימור נחמיאס ועטרה צחור-דיין, שכולן העידו אף הן בשלבים ובאופנים שונים כי לאור תקף אותן, הפגינו מול מוסדות התרבות והתעקשו לצאת נגד גרס לאור לפיה עדותה של אלדן-כהן היא יחידה מסוגה. הן אספו עדויות אותן הפנו מפעל הפיס, ואף איגדו והקריאו אותן בהפגנות.

הזכייה הוחזרה אל ועדת השיפוט לבחינה מחודשת, והפעם נרשמו בה חילוקי דעות: החברה האישה היחידה, גילית חומסקי, הייתה בדעת מיעוט בעד שלילת הפרס מלאור ואילו החברים יהושע סיימון ועמינדב דיקמן התעקשו על הענקתו. חומסקי פרשה מועדת השיפוט בדצמבר 2014, והיא התפרקה. דירקטוריון הקרן הוא שהכריע לבסוף כי הפרס יבוטל. לאור תבע את מפעל הפיס בטענה שהפרס נשלל ממנו בהסתמך על שמועות מן העבר הרחוק, שמעולם לא נחקרו, ושהוא מעולם לא נדרש למסור את גרסתו לגבי תוכנן. בשנת 2016, בתום הליך גישור, נקבע כי מפעל הפיס יפצה אותו ב-40,000 ש”ח.

לאור כותב בעיתון “הארץ”.

בפרשת לאור אין קתרזיס והיא רחוקה מסיום. עיתון הארץ ממשיך לגבות את לאור, שממשיך לכתוב בו, והמו”ל עמוס שוקן אישר כי המערכת מנטרת ומוחקת בקפדנות כל הערה נגדו במאות הכתבות המתפרסמות מדי שבוע באתר.

“אנו ממשיכים לפרסם מאמרים וביקורות של לאור והסברתי את זה עשרות פעמים בשיחות עם נשים וגברים בפייסבוק ובטוויטר, כולל בימים האחרונים”, מסר שוקן למקום הכי חם לאחרונה, “אשה בשם אשכר אלדן טוענת שלאור אנס אותה. לאור טוען שקיימו יחסי מין בהסכמה. את טענותיה העלתה אלדן לאחר חלוף תקופת ההתיישנות שבתוכה יכולה הייתה להתלונן עליו במשטרה. משכך אין אפשרות לדעת מה נכון כאן ועומדת ללאור חזקת החפות.

“לאור עבד מספר שנים בדסק במערכת הארץ… כפי שנאמר לי הרבה יותר מאוחר, לאור כנראה התבטא בצורה לא נעימה או גסה כלפי עובדים אחרים בדסק, אך גם כלפי גברים. בלי קשר להתנהגותו של לאור בהארץ אני כן מביא בחשבון את העובדה שהחוק למניעת הטרדה מינית נחקק בשנת 1998, כשלאור בכל מקרה כבר לא עבד במערכת. גם אם אישה או נשים ראו בדבריו הטרדה, אני מצטער על זה וגם על שאם כך הרגישו לא דיווחו על כך, אבל אני גם שואל את עצמי אם נכון להחיל את החוק רטרואקטיבית”.

 לא שותקות יותר? תלוי אם הוא עובד ב”הארץ” או לא

ר’ סיפרה לחבריה בלשכה כי יחסים חבריים-אבהיים עם נתן אשל, ראש הסגל בלשכת ראש הממשלה, התפתחו לכדי אובססיה שלו כלפיה. היא טענה כי חיטט בארנקה, בתיקה ובהודעותיה. כמו כן חשדה כי במספר הזדמנויות צילם את גופה, מתחת לחצאיתה, באמצעות הטלפון הנייד שלו.

בינואר 2012 פורסם לראשונה כי נציבות שירות המדינה בודקת מידע בנוגע להטרדה ממושכת מצד בכיר בלשכה כלפי עובדת. בהמשך התברר כי ארבעה בכירים בלשכת ראש הממשלה – יועז הנדל, צבי האוזר, יוחנן לוקר וגיל שפר – התוודעו לטענותיה של ר’ בשלבים שונים.

ר’ לא יזמה את התלונה, ואף סירבה להעיד בחקירת נציבות שירות המדינה. בינואר 2012 פורסם כי שיתפה את הנדל בהטרדות שחוותה במהלך נסיעת עבודה משותפת לארצות הברית, כחודשיים לפני כן. כששבו ארצה, הוא חלק את הדברים עם מזכיר הממשלה, צבי האוזר, ועם המזכיר הצבאי, יוחנן לוקר.

השלושה פנו ליועץ המשפטי לממשלה לשעבר, מני מזוז, ובעצתו העבירו את הטענות לבדיקת היועץ המשפטי המכהן, יהודה וינשטיין. הם החליטו שלא לערב את ראש הממשלה עצמו בדבר, כדי שלא לשים אותו בניגוד עניינים מול איש אמונו אשל. החלטה זו הביאה למשבר אמון בין נתניהו לבינם.

בראיון שנערך באפריל 2012, טען הנדל – שפרש בעקבות הפרשה – כי להבנתו היועץ המשפטי הוא זה שצריך היה לעדכן את נתניהו בבדיקה. באותו הראיון אמר עוד, כי ר’ סיפרה לו על האירועים במספר שיחות, וכי “האסימון נפל” רק לאחר מספר שיחות עמה. לאחר יומיים נטולי שינה, החל לגלגל את הלאה את הטיפול בפרשה.

ר’ המשיכה להגיע לעבודתה בלשכת רה”מ, חרף התפוצצות הפרשה. היא התעקשה לשמור על פרטיותה וזהותה אכן לא נחשפה בתקשורת. עם זאת, במרץ 2013 פורסם כי בשנה שחלפה מאז הפרסום, נותרה ר’ ללא תעסוקה מרובה בלשכה. לפיכך עזבה את משרתה שם, ועברה לכהן כיועצת לארגון נוצרי-אוונגליסטי תומך ישראל.

אשל יצא לחופשה כפויה, ולאחר כשלושה שבועות נחתם עמו הסדר טיעון שבמסגרתו הואשם בעבירת פגיעה במשמעת בשירות המדינה ובהתנהגות שאינה הולמת לעובדת מדינה. הוא הודה במעשיו, שנוסחו כפיתוח וקיום קשר של “קירבה יתירה” מצדו כלפי העובדת שהייתה כפופה לו – בדרך שאינה ראויה ומקובלת ותוך פגיעה בצנעת הפרט של ר’. הוא אף הודה בצילומים, שאותם הכחיש עד אז. אשל ננזף, וחויב להתפטר משירות המדינה לצמיתות.

בהודעה מטעם לשכת נתניהו, הודה ראש הממשלה לאשל על עבודתו המסורה ושיבח את תרומתו לעבודת הממשלה – ולא ציין דבר בנוגע לנסיבות פרישתו.

בפברואר 2013 נפתח הליך משמעתי נגד עזרא סיידוף, סמנכ”ל במשרד ראש הממשלה. זה קיבל את מכשיר הטלפון הישן של אשל, התבונן בתמונותיה של ר’ (שלא נמחקו) ואף הראה אותן למזכירת ראש הממשלה. אז התברר כי אשל לא הסתפק בצילומיה של ר’, אלא צילם עובדות נוספות.

שלושה גברים – הנדל, האוזר ולוקר – הובילו מהלך מרשים, מכל הסיבות הנכונות, סייעו לנפגעת שלא העזה להתלונן, ושילמו עליו מחיר בעצמם.

כמו כן – ייתכן שהמקרה של ר’ השפיע על המתלוננת הראשונה נגד גיל שפר, שכן הוא זה שהחליף את אשל בתפקיד ראש הסגל בלשכת ראש הממשלה.

א’ גדלה כחסידה של הרב אליעזר ברלנד מחסידות ברסלב, ראש הישיבה הירושלמית “שובו בנים” בירושלים. כשבגרה ונישאה, היו היא ובעלה י’ מגיעים תדיר לביתו של המורה הרוחני, שהיה כל עולמם. בשנת 2012, כשהייתה היא בת 18 והוא בן 75, הנחה אותה ברלנד להיכנס לחדרו והורה לבעלה להישאר מחוצה לו. שם נעל אותה, הכניס ידיו לחולצתה, מישש וליקק את גופה במשך רבע שעה תוך שהוא אומר “הרב אוהב אותך, הרב חושב עלייך”.

ס’ הגיעה לבית ברלנד באוגוסט 2011 לייעוץ אישי, יחד עם אמה ועם אדם נוסף. בתום שיחה עם האם קרא ברלנד ל-ס’ לחדר, ועם כניסתה חיבק אותה תוך שהוא נוגע בחזה, נישק אותה ואמר לה כי התפלל לבואה אליו במשך 20 שנה. היא ניסתה לדחוף אותה אך הוא המשיך ללחוץ אותה אל גופו. כשניסתה לעזוב את החדר התקרב לנשקה שוב.

פ’ נפגשה עם ברלנד ביוזמת אביה בעקבות “משבר רוחני” שחוותה בין 2007-2008, כשהייתה בת 16. האב הביאה לביתו של ברלנד בלילה, ושם היא הוכנסה לחדרו לבדה. הוא עטף אותה בטלית ואמר לה שכל חטאיה יועברו אליו, נישק אותה ואחז בחזה. משום שחשה אשמה כי פיתתה את ברלנד, לא דיווחה לאביה על המעשים. ברלנד קרא לה אליו שוב למחרת בלילה ואחיינו הביא אותה אליו – והמעשים חזרו על עצמם.

ל’, שהייתה בזמנו בת 46, הגיעה יחד עם חברותיה לפגישה לילית עם ברלנד בטבריה כדי להתייעץ בנוגע למציאת שידוך. הוא הכניס אותה לחדר אחורי, אמר לה שהוא בעלה ונישק את פניה וידיה בניגוד לרצונה.

י’, שעזב את קהילת “שובו בנים”, הוא שחשף ב-2012 את ההתנהלות של ברלנד. הוא טען כי צפה מחלון ביתו בברלנד במצב אינטימי עם אחת מנשות הקהילה. בתגובה הורה הרב לשניים מחסידיו להכות את י’ ולשבור את עצמותיו, והם עשו כן. בעקבות זאת נפתחה החקירה, בה נאספו עדויותיהן של נשים נוספות.

א’ חוששת לחייה מאז שהתלוננה. היא מספרת שספגה קללות וצרחות, גם מחברותיה הטובות, ונתקלה בהתנגדות מצד משפחתה ומצד הקהילה החסידית, שדבקה עדיין ברב. היא מספרת כי אביה הפנה לה עורף, כמו גם חברות ילדות שלה. בראיון לחדשות 2 סיפרה שאינה הולכת לבדה ברחוב כי היא עלולה להיות מותקפת על-ידי תומכי הרב. “לא נשאר לי כלום בקיצור”, אמרה, “לא נשאר לי כלום. לפחות במה שקרה שיטפלו”.

לא ידוע. בספטמבר 2017 הגישו שתיים מהמתלוננות תביעה על סך ארבעה מליון שקלים נגד הרב ברלנד ובני משפחתו.

בשנת 2013 נמלט ברלנד למיאמי, ומשם לשוויץ, מרוקו, זימבבוואה, דרום אפריקה ולבסוף הולנד, שם נעצר כשהוא על המטוס, אך שוחרר בתנאים מגבילים. ישראל דרשה את הסגרתו. שלוש שנים לאחר מכן, ביולי 2016, חזר ארצה במסגרת הסכם הסגרה עם דרום אפריקה. הוא נעצר בשדה התעופה ונלקח לחקירה ולמעצר. כתב האישום נגדו הוגש עוד באותו החודש, ונכללו בו עבירות של מעשים מגונים שלא בהסכמה ותוך ניצול יחסי תלות, מרות וחינוך – בנשים ובקטינות; וכן תקיפה ופציעה בנסיבות מחמירות.

בנובמבר הושגה עסקת טיעון מרוככת: ברלנד הודה כי ניצל את מעמדו כמנהיג קהילה חסידית, אך אישומים ביחס לשתיים מהנשים נמחקו. הוא הורשע בביצוע מעשים מגונים בשתי נשים תוך ניצול מרות וכן בגין תקיפה של אחד החסידים שחשף את מעשיו. נקבע כי ירצה מאסר בן 18 חודשים שמתוכם ינוכו שבעת חודשי המעצר שכבר ריצה, וכמו כן כי ישלם פיצויים בסך 25,000 שקלים לשתי המתלוננות ולמתלונן. ביולי 2017, לאחר שנת מאסר, שוחרר מסיבות רפואיות וחזר לביתו. כבר בספטמבר 2017 התירה לו ועדת השחרורים לנסוע לאומן שבאוקראינה, שם פרצו מהומות בין חסידיו למתנגדיו.

עם החתימה על הסדר הטיעון אמר הרב כי “על מעשיי בימי התנ”ך הייתה מגיעה סקילה ושריפה, אבל היום החוקים הם שונים – יש הקלות”. בנוסף, הוא הביע חרטה עמוקה על מעשיו: “אני מתחרט מעומק הלב על כל פגיעה שלי באיש ובאישה שנגרמה במישרין או בעקיפין”.

הנשים שקמו להתלונן נגד ברלנד סיכנו את עצמן בכל מובן, כדי לעצור ולהגן על אחרות מפני תקיפות מיניות שנמשכו לאורך שנים. מדובר בנשים חרדיות שלא ביקשו לצאת מהעולם החרדי וממשיכות להתמודד עם מה שעברו בתוכו.

השפעתן גדולה. בקרב חסידיו זכה וזוכה ברלנד לתמיכה רציפה וחסרת עכבות, אך הציבור מחוץ לחצרו אינו שוכח את שאירע ואת הרשעתו, ומתנגד להמשך פעילותו, במגוון דרכים. בחג החנוכה האחרון (דצמבר 2017)  התקוממו נשים בבת-ים נגד השתתפותו באירוע הדלקת נרות בעיר והפגינו מול בית הכנסת שבו התארח.

ח’מיס מגדירה עצמה “שורדת פגיעה מינית מתמשכת בילדות”. את האירועים, שנפרשו על-פני כשלוש שנים, לא ידעה לפרש עד גיל מאוחר הרבה יותר. היא מספרת כי אז הרגישה בודדה, וכי זכורות לה “בעיקר תחושות חוסר האונים והפחד”.

ח’מיס מעולם לא הגישה תלונה רשמית. לפני כשנתיים נחשפה לראשונה באופן פומבי, בעמוד הפייסבוק تسكتيش (“תוסכותיש”, בערבית: אל תשתקי). ח’מיס הקימה את העמוד עם רים ג’רמאנה, פעילה ומתנדבת במרכז סיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית חיפה והצפון. יחד הן קראו לנשים ערביות לשתף את עדויותיהן על אלימות מינית שחוו – במרחב בטוח, עם האפשרות שלא לחשוף את זהותן. עדותה של ח’מיס עצמה הייתה בשמה המלא והיא העדות הרביעית שפורסמה בעמוד, כעשרה ימים לאחר שהחל לפעול.

“עברו יותר משלושים שנה מאז הפגיעה, ולא הרגשתי שום צורך אישי לשתף את העדות שלי. חשפתי את הסיפור שלי בעיקר כדי לתת תקווה ולחזק נשים שעדיין נמצאות במקום מאוד מוחלש וכואב. להראות להן שיש דרך להתחזק. שאנחנו בעצם יכולות לקחת את הכאב שלנו ולהפוך אותו לאנרגיות חיוביות. למעשה הכאב שלי הוא שמניע אותי לפעול בנושא של אלימות מינית, וכי אני לא רוצה שאף ילדה תעבור את מה שאני עברתי”.

היות ועדותה פורסמה ברשת החברתית, הגיעו רוב התגובות למהלך משם. רובן ככולן תמכו בה ועודדו אותה, ועדיין היא מספרת כי “זה לא פשוט להתמודד – מבחינה רגשית ונפשית – עם עצם העובדה שהסיפור שלי נמצא במרחב הציבורי. ההתמודדות היא מורכבת. בשל העובדה שאני גם פעילה במאבק נגד אלימות מינית, אז זה עולה בשיחות עם אנשים, ולא בכל פורום אני מרגישה בנוח לדבר על זה. זה מתיש נפשית, וכמובן יש את ההתמודדות עם הפוסט-טראומה והפלאשבקים, ולחלק מהאנשים זה לא תמיד ברור למה אני בוחרת כן לדבר על זה בסיטואציות מסוימות ובאחרות לא”.

התמיכה שקיבלה מסביבתה חיזקה את ח’מיס וחידדה את חשיבות המאבק בעיניה. מזה שנתיים, היא פעילה במאבק נגד אלימות מינית בחברה הפלסטינית המקומית. בשנת 2017 זכו ח’מיס וג’רמאנה בפרס “נשים בחזית” מטעם אתר סלונה, על פעילותן ב”תוסכותיש”. הן בחרו שלא להגיע לטקס החלוקה בשל מועמדותן של נשים אחרות השותפות, לדבריהן, להפרת זכויות של נשים מאוכלוסיות אחרות: שרת המשפטים איילת שקד ואל”מ טליה גזית, מפקדת המרכז המבצעי-טכנולוגי ללוחמה רשתית של צה”ל (ממר”ם).

 מייסדות העמוד תוסכותיש מסרבות לקבל את הפרס של אתר סלונה

ח’מיס לא מצויה עמו בקשר, ואינה מעוניינת בכך. היא מעדיפה להתמקד בסיפור שלה.

אלימות מינית ככלל היא טאבו בחברה הערבית, וח’מיס שותפה לפריצתו בימים אלה ממש. היא ערה למורכבות החברתית שבתוכה היא פועלת: “אני יודעת ומבינה את הקושי העצום בחשיפה. לא כל אשה יכולה או רוצה להגיד Me Too, מכל מיני סיבות: היא עלולה להיחשף לאיומים, או שפשוט היא לא מעוניינת להיחשף מסיבות שלה. אני מאמינה של”תוסכותיש” הייתה תרומה משמעותית בשנים האחרונות בהעלאת הנושא לשיח הציבורי. אני רואה היום יותר ויותר נשים צעירות שמשתפות או מדברות על הטרדות מיניות שקרו להן במרחבים ציבוריים”.

ח’מיס אומרת שיש עדיין טאבו שרחוק מלהיפרץ. נשים שהותקפו מינית בקרב משפחתן טרם משתפות עדות בשמן המלא. להערכתה, הסיבה היא המורכבות הגדולה לאין שיעור בהשוואה למקרי הטרדות על ידי זרים. עם זאת, לדבריה “מה שחשוב שנוצר שיח, גם ברשתות החברתיות וגם במציאות. הדרך העדיין ארוכה, אבל כן נפרצה דרך להמשך המאבק”.

מ’ טענה כי השר סילבן שלום ניצל את מרותו והטריד אותה מינית בחדר מלון בשנת 1998. בגלי צה”ל הושמעה הקלטה שלה מספרת כי שימשה מזכירה בלשכתו של השר. לדבריה, השר ניסה להתקרב אליה מרגע שהגיעה ללשכתו. יום אחד התקשר אליה, סיפר לה שהוא נמצא במלון בירושלים והזמין אותה להגיע לחדרו. כאשר עלתה המתלוננת לחדרו, הזמין אותה השר לשבת על מיטתו. אז, טוענת הצעירה, ביצע בה השר עבירות מין לכאורה. לפי התלונה, אמר לה השר: “את עומדת לשנות את חיי”.

בעקבותיה חשפו נשים נוספות סיפורי הטרדה ותקיפה שעשה לכאורה השר שלום.

מ’ סיפרה את הסיפור לכתבת גלי צה”ל הדס שטייף בעת הליך בחירת נשיא המדינה בשנת 2013, שבו השתתף שלום כמועמד. האירוע קרה לדבריה 15 שנים קודם לכן.

כוונתו של שלום להתמודד על נשיאות המדינה.

המשטרה מצאה את עדותה בעייתית וחקרה נשים נוספות שעבדו תחת שלום. בשל התיישנות המקרה הראשון, ובשל העובדה שלא ניתן היה לאתר מתלוננות נוספות – ואלו שהיו סירבו להעיד במשטרה – הורה היועץ המשפטי יהודה וינשטיין להפסיק את הבדיקה.

בירור תלונתה של מ’ צפוי היה להשליך על המשך מועמדותו של שלום, ועל כן נחקר בבהילות. החקירה נסגרה.

ב-20 בדצמבר 2015, לאחר שפורסמו בכלי התקשורת טענות של נשים אנונימיות נוספות כי הטריד אותן מינית, הודיע שלום על פרישתו מהחיים הפוליטיים. הכרזתו זו קדמה בשעות ספורות להחלטת היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין על פתיחת חקירה בעניינו.

ב-24 בדצמבר התפטר מן הכנסת. ב-30 ביוני 2016 הודיע היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, על סגירת תיק החקירה בעניינו, בשל סירובן של הנשים למסור תלונה רשמית במשטרה. .

ביוני 2016 פתח שלום את חברת הייעוץ “סימס אינטרנשיונל”.

באוגוסט 2017 התפרסם כי הוא ואשתו ג’ודי ניר מוזס החליטו להיפרד.

תלונתה של מ’ מעולם לא התבררה אולם הספיקה כדי לגרום לשלום לפרוש בעצמו מפוליטיקה ולא להתמודד לתפקיד נשיא המדינה – רגע לפני שמישהי מהנשים תגיש תלונה במשטרה.

סביב הפרשה התעוררה סערה עיתונאית, לאחר שידידיו של שלום – העיתונאים אורלי וילנאי וגיא מרוז – קמו להגן עליו ויצאו נגד המתלוננות. באחת הדוגמאות הבוטות למה שמוכר היום כ”האשמת הקורבן”, כתבה וילנאי: “לא יכול להיות ש-15 שנה אישה יושבת בקונכייתה ולפתע בדיוק ברגעים קריטים פוליטיים של אותו שר בוער לה לדבר. לא יכול להיות שמדינה שקבעה התיישנות פתאום שוקלת בכלל חקירה ולא יכול להיות שכולנו נסתער פעם אחר פעם ונטרוף בני אדם חיים לפני שהוכחה אשמתם. גילוי נאות. אני מאוד מעריכה את אותו שר מדובר כי הוא איש של עשיה, חברתית, אמיתית ואדם טוב. נכון, לא הייתי שם לפני 15 שנה כדי לדעת בוודאות אבל אני כן יודעת בוודאות שאנחנו הנשים לא קורבנות מעצם היותנו נשים… אם השר עשה משהו, ואני מתקשה כל כך להאמין, אז כמובן שהוא צריך לשלם. אבל אם לא אז כולנו חייבים לשלם כי הפכנו להיות חברה של מפיצי דיבה הולכי רכיל וחורצי דין”.

העיתונאי רביב דרוקר טען בטור שכתב שבו הוא פונה לשלום כי דברים כמו שאמרה וילנאי הם המונעים מנשים להגיש תלונות במשטרה: “אף אחת מהמתלוננות הרי לא משתוקקת, בלשון המעטה, ללכת למשטרה. הן ראו מה קרה לאורלי רביבו ולאורלי אינס ולרחלי רוטנר, והן פוחדות ממך ומאשתך פחד מוות. אם תעזוב את החיים הציבוריים, יש סיכוי טוב שהן יסתפקו בכך ותינצל מחקירה פלילית, שיכולה גם להיגמר בבית סוהר”.

 

אינס, מומחית לענייני אלימות ומובילת הפרויקט הארצי “עיר ללא אלימות”, השתתפה בשנת 2008 כנס באילת בהשתתפות בכירי המשטרה. לטענתה, ניצב אורי בר-לב ניסה לכפות את עצמו עליה כשהיו בחוף הים.

ב-25 בנובמבר 2010, לפני שבע שנים, בעצרת שבסיום הצעדה המסורתית לרגל המאבק באלימות נגד נשים, עלתה אינס לבמה ובנאום היסטורי הודיעה שהחליטה להפסיק להיות א’ והיא מוותרת על החיסיון של נפגעת תקיפה מינית. שבועות מעטים לפני כן היא התלוננה נגד בר-לב, לגבי אירוע שאירע לטענתה ב-2008.

אינס לא התלוננה נגד בר-לב לאחר המעשה, אולם כשנודע לה כי הוא מועמד לתפקיד המפכ”ל, סיפרה על שאירע לה למנכ”ל משרד הפנים חגי פלג, עמו נמצאה במערכת יחסים מורכבת. פלג הוא שהעביר את הפרטים למח”ש, ואינס טענה בהמשך כי פעל כך כדי שתתקשה להתלונן על התקיפות המיניות שהוא עצמו עשה בה לטענתה.

אינס  זומנה למח”ש, אך סירבה להעיד בפני המשטרה בשל מעורבותה המקצועית בפעילות הארגון. כשהיחסים בינה לבין פלג התערערו, פנתה לשר לביטחון-פנים דאז, יצחק אהרונוביץ’, וסיפרה לו על הטרדות שספגה מפלג. הוא הפנה אותה למשטרה ומשסירבה להתלונן – דיווח בעצמו לנציבות שירות המדינה. אינס הוזמנה ומסרה שם עדות נגד פלג וכן נגד בר-לב.

אינס איבדה את מעמדה הבכיר במשרד לביטחון פנים ובמשטרה, והיא מגדירה את מה שאירע לה “לינץ’ תקשורתי”. עוד לפני שנחשפה מיוזמתה הביאו מספר אתרים לחשיפתה בעל כורחה, או לרמיזות עבות לגבי זהותה, ושם הופצו עליה סיפורים ואמירות קשים ביותר.

בשנת 2013 הגישה תביעה נגד 28 גופים ואנשים, ביניהם כלי תקשורת, בה נכתב בין היתר: “ד”ר אינס הפכה באחת מאשת מקצוע מוערכת מאוד, יזמית ואשת משפחה, לאישה שבורה, מבוזה, מנודה וכמעט חסרת מעש. שמה הטוב והמוניטין המקצועי שלה, שנבנו משך שנים רבות בעבודה קשה, נופצו לאחר שהיא הוצגה בציבור כאישה פרוצה, קלת דעת, חסרת עקבות ומוסר, כאדם מושחת וכאשת מקצוע כושלת. בהמשך צוין כי מטרת פרסום תמונותיה הייתה להציגה כ”אישה כוחנית ופתיינית, וזאת אל מול עברייני המין, שתמונות ידידותיות או משפחתיות שלהם ליוו פרסומים אודותם”. עם חלק מהגופים הגיעה להסדר ללא פיצוי.

כיום, אינס התנתקה לחלוטין מכל מעגלי עשייתה המקצועית. היא ממעטת לצאת מהבית ואומרת שמשתדלת לשהות בישראל כמה שפחות. ״המחיר ששילמתי הוא בלתי נתפס. לא נותר היבט אחד של חיי שלא נרמס״.

בר-לב הסיר את מועמדותו לתפקיד המפכ”ל והודיע על יציאתו לחופשה. בשנת 2011 נסגר סופית תיק החקירה נגדו, ללא הגשת כתב אישום. לאחר סגירת התיק שירת כנספח המשטרה בארצות הברית, וכיום הוא איש עסקים. פלג התפטר לאחר שהועמד לדין משמעתי.

בנאומה בעצרת נגד תקיפת נשים אמרה אינס: “הגעתי לכאן הערב כדי לומר די. זו אני, זה שמי, אלה פניי, אני מוותרת על החיסיון, על הטשטושים, על ההסוואות החלקיות להן זכיתי בימים האחרונים. אני נמצאת כאן הערב על מנת להשמיע ולייצג את קולם השקט המהסס והמפוחד בדרך כלל של קורבנות העבירה“.

עובדת בחברת החדשות הייתה הראשונה להתלונן על עמנואל רוזן, עיתונאי בכיר ומגיש, ועל דברים שעשה במהלך עבודתו ב”אולפן שישי”. לבקשתה, לא פורסמו המעשים ולא הוגשה תלונה במשטרה.

בתחקיר בעיתון הארץ הובאו עדויותיהן של עשר נשים, המפרטות חיזורים אינטנסיביים תוך הבטחות לסיוע מקצועי. א’ סיפרה: “הוא חתר כל הזמן למגע ושוב ושוב אמרתי לו שאני לא רוצה. באיזשהו שלב פשוט הפסקתי להגיד לא. אמרתי לעצמי תשכבי בשקט וזה ייגמר. גם תוך כדי שקיימנו יחסי מין המשכתי להגיד לא, אני לא רוצה, והוא המשיך. אחרי שתי דקות זה פשוט נגמר. אם הייתי בת 25 או קצת יותר בוגרת הייתי בועטת לו במפשעה או צורחת עליו תעוף ממני. אבל באותו זמן הייתי צעירה וגם פחדתי מההשלכות”.

התלונה להנהלת החברה הוגשה ב-2010, ובאותה שנה קמה ועדת בדיקה בחדשות 2 בראשות קרן מרציאנו, שמצאה כי התנהגותו של רוזן היתה בלתי הולמת והוא עזב את החברה, אולם הדבר נשמר בסוד בשנים הבאות.

בשנת 2013 קרא תא העיתונאיות לנשות תקשורת שהוטרדו על-ידי “איש תקשורת בכיר” למסור עדות, ואז פורסם תחקיר הארץ והצטברו עדויות רבות.

עובדת חברת החדשות ככל הנראה לא יזמה בעצמה את התלונה.

א’ מסרה כי מה שגרם לה לדבר הייתה “התחושה שהקרקע מוכנה וההבנה ששתקנו זמן ארוך מדי ובזמן הזה נפגעו עוד נשים רבות”.

“גבוה, כי זיהו מיד”, אומרת א’, “אבל בדיעבד זה היה שווה את זה כי התרומה שהסיפור הזה תרם לחשיפת הנושא ולפעילות למניעת הטרדה הייתה משמעותית מאוד וממילא לא ציפיתי שהוא ילך לכלא. הדבר החשוב ביותר היה לעצור אותו מלהמשיך לפגוע”.

אין פרטים.

לאחר שפוטר מחדשות 2, והסיבה לכך לא פורסמה לבקשת המתלוננת, רוזן המשיך לעבוד כעיתונאי בערוץ 10, בטלוויזיה החינוכית וברדיו. אז פנו נשות תא העיתונאיות להנהלת ערוץ 10 בבקשה להשעות את רוזן, אך הוא יזם את יציאתו לחופשה מכל עיסוקיו, ומסר הודעה: “במשך עשר שנים מתנהל נגדי מאחורי הקלעים ובאינטרנט מסע הכפשות אנונימי, המציג דמות דמיונית שאינה קיימת במציאות: ‘עמנואל רוזן מטריד'”.

חקירה פלילית לגבי יחסו של רוזן לנשים שעבדו בסביבתו נפתחה רק בשנת 2013, לאחר הצטברות עדויות נגדו. אף אחת מהנשים לא התלוננה במשטרה. הפרקליטות סגרה את התיק בשנת 2014, בניגוד לעמדת המשטרה. היא נימקה זאת בהתיישנות חלק מהמקרים, ובאי-חציית הרף הפלילי ביתר המקרים. במקרה אחד, שהיה על סף התיישנות, נאספו ראיות שהצביעו על עבירת הטרדה מינית ברף נמוך – אך אלו לא הספיקו לצורך הגשת כתב אישום.

מספר פעמים מאז פורסם כי רוזן אמור לחזור לשדר, אולם נראה כי הקריירה הטלוויזיונית שלו הגיעה לסיומה. בשנת 2016 נקשר שמו עם פעילות חברת הייעוץ הביטחוני השייכת לאלוף מיל’ ישראל זיו “גלובל סי.אס.טי”, בדרום סודן.

למרות שהעניין מעולם לא הגיע לבית המשפט, איבד רוזן את מעמדו הציבורי בעקבות התלונות. מרכזי הסיוע דווחו על עלייה מרשימה בתלונות שהוגשו באותם ימים בעקבות העיתונאיות שאזרו אומץ.

עדות מחזקת נדירה הגיעה דווקא מצד עמיתו לעבודה, השדרן גדי סוקניק, שאמר בראיון לגלי צה”ל: “תעשיית השמועות והמעשים האלה, ואני מדגיש המעשים, התנהלה לאורך שנים. אני מאשר את כל מה שטוענות העיתונאיות האלה. אני מוכן לשים את ידי באש שזה רק קצה הקרחון, ואלה רק מעשים בקצה הסקאלה – יש חמורים הרבה יותר. אחרי זה יגידו להן הייתה התיישנות, תוכיחי למה ואיך, למה היא צריכה את כל החרא הזה?

“סמכי עליי שלא הייתי עולה לשידור אם לא הייתי יודע בוודאות שזה בגדר עובדות. יש הרבה מאוד מנהלים שעבדו בתקשורת וידעו. לא תמיד הכול, ובגדר שמועות, אבל עם השנים זה הלך והתברר שזה אמיתי ולמרות זאת המשיכו להעסיק אותו. התלוננתי, שאלתי למה, אבל אתה לא יכול לשפוך את דמו של מישהו, אף אחד לא הסמיך אותי. במקרים שזה עבר דרכי, בהחלט טיפלתי מיד. אף פעם לא התעלמתי מזה. היו גם אנשים שיודעים בוודאות שניגשתי אליהם ואמרתי להם: ‘תגידו אתם השתגעתם?’. כשדמות מסוימת קבלה באוזניי עם דמעות בעיניים – אז טיפלתי בזה כמו שצריך”.

לירן חג’בי, מפקד גדוד צבר בחטיבת גבעתי שתחתיו שירתה פטאל, ניסה להגיע למגע איתה למרות שהבהירה לו כי אינה מעוניינת בכך. הוא נהג לשלוח לה הודעות בהן שיקר כי הוא גרוש וניסה לשכנע אותה כי מפגש תקין ביניהם יוכל להתקיים מחוץ למסגרת הצבאית. מפגש כזה לא קרה, משום שפטאל לא רצתה בו. חרף כך חג’בי זימן אותה למשרדו, סגר את הדלת בחוזקה, חיבק ונישק אותה בניגוד לרצונה ולמרות שאמרה לו להתרחק. בנוסף, בנסיעה צבאית הניח את ידו על רגלה. לדבריה, המסר שעלה מהתנהגותו המגונה היה כי אם תסרב לו – יורעו תנאיה בתפקיד.

פטאל פנתה בדצמבר 2013 למהו”ת – מרכזי תמיכה צבאי לנפגעות – וקיבלה שם עזרה ראשונית: טיפולים, ימי חופשה (גימ”לים) ועזיבת היחידה. כחצי שנה מאוחר יותר התלוננה פטאל במצ”ח, ושכרה את עו”ד רוני אלוני-סדובניק שליוותה אותה לכל אורך התהליך. פטאל חשפה את זהותה בעמוד הפייסבוק שלה בשנת 2015.

“הייתי במצוקה הרבה זמן”, היא אומרת ל”גדולות האומה”, “לקח זמן עד שהבנתי שזה לא בראש שלי ולא אני אשמה, שזה גדול וחזק וקיצוני. אני הקטנתי את זה כל הזמן. פתאום נפל האסימון ופניתי למהו”ת, גוף שגיליתי שקיים רק כשכבר הייתי במצוקה.

“החשיפה בפייסבוק הפחידה אותי נורא, וגם לא ידעתי שזה יגיע לכאלה ממדים. פשוט לא חשבתי, רק הרגשתי שאני צריכה להגיד את הדברים. היו רגעים כשהתחילו התגובות הקשות שאמרתי ‘למה אני צריכה את זה?’, אבל בדיעבד אני שמחה שעשיתי את זה. עברתי בשנים האלה תהליך רציני”.

בתגובה לחשיפה הופצו תמונות שלה בבגד ים (בין היתר טען חג’בי שהיא שלחה לו אחת כזו בסלולרי), השמצות, ובעמוד “סוף לטרור הפמיניסטי” כתבה עליה המייסדת: “בואו נדבר על החיילת היפה שבכל תמונת פייסבוק שלה מצולמת בתמונות שלא משאירות מקום לדימיון, עד רמת המפשעות… ומביקור חטוף אצלה בפרופיל נשארת ההרגשה שאיזה מסכן הוא, במקום שהיא תהיה המסכנה, המוטרדת. אותי זה דוחה שמישהי שמחצינה את הנשיות שלה בצורה כל כך בוטה הולכת על צעד כזה של האשמה כלפי גבר… מי שמתייחסת בכזאת פתיחות לגוף שלה מוטב שתתייחס בפתיחות גם לצד השני שאולי מעד בהתנהגותו”.

שלא כמו בעבר, קמה הפעם סוללה נשית להגנה עליה, התקשורת גיבתה את ההגנה עליה באופן מוחלט והטענות נגדה התהפכו ושימשו נגד חג’בי.

“היום אני לא משלמת מחיר כמו אז”, אומרת פטאל, “לפעמים מזהים אותי ‘את זו שעברת וזה..’, מתייגים אותי. אני לא באה נקייה למקום חדש. מכירים אותי, ולפעמים מסתכלים בצורה חיובית או שלילית. למדתי לחיות עם זה, לא שאני מצטערת על מה שעשיתי. אני רואה שינוי חברתי, בנות שקמות ומראות את הפרצוף שלהן ולא מתביישות, יש מגמה של שינוי בחברה ואני מאד שמחה על זה. הנושא מאד קרוב ללבי, וחשוב לי. אני מקווה שלאט לאט נצליח לשים לזה סוף”.

פטאל דיגמנה בגדי ים, כנראה כתגובת נגד לחשיפה ההיא, ויש גם סדרת לנז’רי שנקראת על שמה, כאות העצמה של אשה שבוחרת לא רק מה ללבוש, אלא גם איזה סיפור לספר על זה. היא לומדת משפטים שנה ב’ במכללת נתניה (“אני חושבת שהשנתיים האינטנסיביות בעולם המשפט גרמו לזה, לא חשבתי על זה קודם”), מדגמנת לאתר בגדים, והתחתנה לאחרונה עם בחיר ליבה עומר חסיד.

קו ההגנה של חג’בי הציג את מערכת היחסים כ”חיזור רומנטי שיצא משליטה”, אולם פטאל התנגדה לכל ניסיון להחיל הדדיות על המעשים. בבית המשפט אמר חג’בי כי הוא “אחד שלא מפחד להתנצל”, ועם זאת אינו מסוגל להתנצל בפני פאטל בגלל “שקריות כתב האישום”. במסגרת הסדר טיעון הורשע חג’בי בחמש עבירות של התנהגות בלתי הולמת. נגזרו עליו חודשיים מאסר על תנאי, הורדה בדרגה ופיצוי על סך 5,000 ש”ח. פאטל ניסתה אולם לא הצליחה לערער על עונש הקל. בראיון אוהד בידיעות אחרונות, לצד אשתו נטע, חג’בי מנקה את עצמו גם מהדברים בהם הודה במסגרת הסדר הטיעון, וחוזר על האשמות כלפי פטאל.

בשנת 2017, לאחר תחקיר “המקור” על הפרשה, הסתיימה העסקתו של חג’בי בחברת “תנובה”, כשנה בלבד לאחר שהתקבל במכרז. נציג העובדים בחברה טען כי “הופעלו לחצים על בכירי החברה לא לקדם אותו, ובמידת האפשר להראות לו את הדרך החוצה”.

אחת התגובות המחזקות לפוסט של פטאל הגיעה מח”כ שלי יחימוביץ’, שמשרטטת מחדש את רוח התקופה: “הי מאי זאת שלי. חצית כל גבול אפשרי. תתביישי. גם להיות קורבן של עבריין מין, וגם להיות נורא יפה? וחייכנית? וללכת לים בביקיני? ולבחור לספר את סיפורך בגלוי אחרי שחשת שלא נעשה צדק?

האם לא ידעת שתפקידך כקורבן הוא להתעטף בשתיקה נוגה ולשקוע בדיכאון, או לכל היותר להתראיין כצללית, בעיוות קול, ולהיקרא מ’? האם לא ידעת שעלייך לחוש מבויישת ומוטרדת מכך שהמפקד שלך הודח מהצבא? איך העזת בכלל להעלות על דעתך שמפקדך, גבר נשוי עם ילדים שגילו כמעט כפול מגילך, שבמשך חודשים ביצע בך עברות מין, יענש על פי הדין הפלילי? ובכלל, אם כבר חושבים על זה, איך העזת להתלונן מלכתחילה?

“…מצד אחד, מאי פטאל בעצמה היא עדות נפלאה ומלבבת לדור של נשים שלא מוכן לקבל כגזרה פגיעה בגופן ובנפשן. מצד שני כל השדים העתיקים והמכוערים מרימים את ראשם, ויכולתי למנות אותם בזה אחר זה אבל אתייחס לעניין אחד: חטאה הגדול של מאי, שבפרופיל שלה יש תמונות שלה, שומו שמיים, בביקיני”.

המתלוננת הראשונה הגיעה למשטרה וסיפרה שיניב נחמן אנס אותה באמצעות שימוש בסם אונס. שתי תלונות דומות של נשים שפגשו את נחמן אחרי שיחה באתר הכרויות, וחששו שסימם אותן – הביאה לפתיחת החקירה הסמויה.

רוני ריבר סיפרה שבשנת 2009 ביקש נחמן לבקרה ולברכה לקראת פתיחת תערוכה שלה, הגיע לדירתה עם בקבוק וודקה, ממנו היא זוכרת ששתתה שתי כוסיות. יותר מזה, לגרסתה, היא לא זוכרת. כשהתעוררה הבחינה כי היא עירומה במיטתה וכי נחמן שוכב עירום לצדה ומביט בה. הוא מנע ממנה בכוח לקום, והיא התנגדה לו ללא הצלחה. האירוע נמשך עוד שעות וכלל עוד אונס ומעשה מגונה.

בתחקיר במאקו מתוארת “שיטת נחמן” – סיורים ליליים לאיתור בחורות שתויות ולקיחתן איתו הביתה, תוך השארת סכומי כסף גדולים בבר כדי לשמור על תדמית הבחור הנהדר. “תרומתו” הכלכלית למקומות הבילוי תפקדה כמעין דמי-שתיקה והקשתה על אנשי חיי-הלילה לצאת נגדו.

המתלוננת הראשונה פנתה למשטרה וביוני 2014 היה נחמן הראשון בישראל שנעצר בשל חשד לשימוש בסם אונס. חקירת המשטרה לא הניבה הוכחות לכך, ובצעד חריג פרסמה המשטרה את תמונתו ואת שמו של נחמן, וקראה לנשים להתלונן אם הן חושדות כי סימם אותן. מעל עשר נשים נענו לפנייה, ביניהן רוני ריבר. בינואר 2016 היא מחליטה להיחשף ומספרת את סיפורה לרוני קובן בתכנית “עובדה”. הילה חי, אחת המתלונות, נחשפב בנובמבר השנה בפוסט בפייסבוק, כדי לעדכן שנחמן חזר לרחובות ולהזהיר נשים מפניו.

ריבר הסבירה מדוע רק פניית המשטרה גרמה לה להתלונן: “חשבתי על זה, וזה מאד מפחיד. ואני באמת לא חשבתי שהוא מסוכן לציבור. אני באמת חשבתי שהוא עשה את זה לי כי הוא הכיר אותי. אולי הוא רצה אותי, אני לא יודעת”. בהמשך היא החליטה להיחשף כי “הבנאדם הזה יוצא עכשיו לרחוב, ונשים צריכות לדעת מי זה”. הילה חי כתבה: “הגשתי תלונה כדי לחזק את החשדות נגדו וכדי לגרום לעוד נשים להיות אמיצות ולהתלונן גם כן”.

לא ידוע.

ריבר היא צלמת, אם לילד, ומחלקת את זמנה בין דרום-אפריקה לישראל. 

נחמן הואשם בשלושה מעשי אונס, בניסיון אונס, בשני מעשים מגונים בנסיבות אונס, ובתיעוד נשים במצבים אינטימיים. בשל הקושי באיסוף הראיות, נחתם עימו בדצמבר 2014 הסדר טיעון שבו יודה באונס ובמעשה מגונה בכוח בריבר, בתמורה למחיקת שני האישומים הנוספים באונס. כתב האישום המתוקן איפשר את העונש הקל שנגזר על נחמן בשנת 2015: חצי שנת מאסר, שקוזזה עם חצי השנה שבה כבר היה עצור; וכן חצי שנת עבודות שירות, פיצוי למתלוננת וקנס לקופת המדינה.

דיון ער התקיים סביב ההקלות שקיבל נחמן בשל שיקולי שיקום ובשל הפגיעה ההרסנית ב”שמו הטוב”. כחודש לאחר הרשעתו, שלחו חמש מתלוננות, ביניהן ריבר, מכתב לפרקליט המדינה, עו”ד שי ניצן: “אנחנו פונות אליך בשם הנשים שקולן לא הושמע בכתב האישום הסופי. עונש זה מהווה זלזול בנו ובנפגעות נוספות, מצמצם את יכולת ההרתעה של בית המשפט ומשדר מסר של הפקרת ביטחונן של נשים”.

לאחר ערעור המדינה, הורשע נחמן בשלושה מקרי אונס. עונשו הוחמר לכדי שנה וחצי של מאסר בפועל. גם מעונש זה נוכתה חצי שנת המעצר והעבודות שריצה, והוא נכלא לשנה אחת ושוחרר.

לאחרונה פרסמו גם הילה חי וגם אביה ברוש פוסט אזהרה, לפיו האסיר המשוחרר נחמן פעיל באפליקציית “טינדר”.

במקרה נחמן ניתן לראות נשים מתאחדות ליצירת כוח נגד אדם שמערכת החוק לא מצליחה לעצור מפגיעה בהן – ראשית בגל התלונות שבא לסייע למשטרה, בהמשך במאבק המשותף נגד העונש הקל, ולאחרונה גם בהתגייסות למנוע מנשים נוספות ליפול בשקריו.

צ’ התלוננה כי בשנים 2010-2011 הטריד אותה ניצב רוני ריטמן, מפקד יחידת להב 433, שהיה המפקד שלה. כשהציע לה קידום לתפקיד הפקידה שלו סירבה, לטענתה משום שהרגישה במבטיו הבוחנים את הסיבה האמתית לבחירתו בה. בהמשך, כששירתה בחטיבתו, הטריד לטענתה אותה ריטמן מילולית כשהוא מעיר לה בבוטות ובגסות על המראה שלה ועל “מה שהיה עושה לה”. במהלך אירוע יחידתי בו שתה אלכוהול, ניסה לדבריה ריטמן לנשקה בכוח.

החקירה החלה בנובמבר 2015.

את התלונה לא יזמה צ’ כי אם מפקדה, תת-ניצב גיא ניר, שעמו נטען כי היו לה קשרים אינטימיים. תנ”צ ניר התלונן במחלקה לחקירות שוטרים נגד ריטמן ונגד קצין נוסף, משום שחש כי שני אלו מונעים את קידומו. בחקירתו סיפר גם על ההטרדות שעברה צ’ מצד ריטמן – ואז פתחה מח”ש בחקירה בנושא וזימנה את צ’ להעיד.

לאור כל זאת, טען תחילה ריטמן כי מדובר בקנוניה נגדו, אלא שהחוקרים מצאו שתי עדויות תומכות לגרסת המתלוננת – של השוטרות ורד מהדרי וליאת קלידר פדן, שהיו ברכב חונה סמוך למקום בו ניסה ריטמן לנשק את צ’. גם המפכ”ל לשעבר, יוחנן דנינו, העיד כי צ’ סיפרה לו על ההטרדות מיד לאחר שקרו, אך הוא לא יכול היה לפעול משום שסירבה להתלונן.

בעדותה אמרה: “רציתי כמה פעמים בעבר להתלונן נגדו… אולם לא אזרתי אומץ. הסיבה שלא העזתי להתלונן נגד רוני היא החשש ממסכת הייסורים שאני עוברת היום. החשש מאדם כוחני ואלים שעושה הכל כדי להרוס אותי”.

צ’ יצאה לחופשה מהמשטרה לאחר הגשת התלונה. במאי 2016, לאחר שהיועמ”ש סגר את התיק נגדו, עתרה לבג”ץ נגד המפכ”ל ונגד השר לביטחון הפנים ארדן. היא דרשה לפטר את ריטמן מהמשטרה, וטענה כי החזרתו לתפקיד אינה סבירה.

במארס 2017 פורסם כי המפכ”ל אלשיך, שהתייצב לימינו של ריטמן, כינה אותה “עבריינית” בשיחה סגורה, שבה התייחס בין השאר להחלטתו להשאיר את ריטמן בתפקידו. באפריל הגישה צ’ תביעת לשון הרע נגד המפכ”ל, ודרשה פיצוי בגובה 138,000 שקלים.

יום לאחר הגשת התביעה הודיע אלשיך כי יעמיד לדין משמעתי את צ’ ואת תנ”צ ניר – בהמשך להמלצה של ועדת בדיקה שפעלה שנתיים קודם לכן ולפיה השניים התעמרו בפקודיהם. בכתב ההגנה של אלשיך ביקשו עורכי-הדין שלו לדחות את התביעה או להעבירה לבית-הדין לענייני עבודה – בשל היחסים המקצועיים בין המפכ”ל לבין צ’. בנוסף טענו כי למפכ”ל אין היכולת לשחזר את דבריו בהיעדר פרטים מדויקים על הפורום, התאריך והמקום שבהם התקיימה השיחה.

עם פרסום החשדות נגדו יצא ריטמן לחופשה. כחודש אחר כך, בדצמבר 2015, סגר היועץ המשפטי לממשלה דאז יהודה וינשטיין את התיק נגדו. ההחלטה תאמה את המלצת מח”ש והתבססה על טיב המעשים שביצע ריטמן ועל התיישנותם. חומר החקירה הועבר למפכ”ל, רוני אלשיך, כדי שישקול צעדים מנהליים נגד ריטמן. למרות שעדותה של צ’ תוארה כאמינה ונתמכה בעדויות נוספות, הגיע אלשיך למסקנה כי “אין תשתית ממשית לנקיטת צעדים מנהליים כלשהם ואפילו לא לנקיטת הליכים משמעתיים”. הוא השיב את ריטמן לתפקידו.

באוגוסט 2017 הורה בג”ץ לאלשיך להגיש תצהיר המפרט את מניעיו להשאיר את ריטמן בתפקידו. כחודש לאחר מכן פורסם כי ריטמן ואלשיך סיכמו כי ריטמן יסיים את תפקידו במשטרה עד סוף השנה, ולא יתמודד על תפקיד נוסף – למרות רצונו להתמנות למפקד מחוז דרום במשטרה.

נראה כי המשטרה היא אחד הגופים שמתקשים להתמודד עם הטרדות מיניות של בכיריו, והיא סובלת בעיקר מדיווח לקוי ולא עקבי. על רקע זה בולט מאבקה העיקש של צ’. הפרשה הזו היא האחרונה בשורת מקרי הטרדות מיניות מצד בכירים במשטרה, שנחשפו בשנים האחרונות:

“פרשת ניסו שחם“: בשנת 2012 התמקדה חקירה סמויה בשתי שוטרות: האחת, שעמדה במרכז הפרשה, הייתה פקודה של תנ”צ נסים אדרי; השנייה הייתה פקודה של שחם עצמו. הפנייה הראשונה למח”ש נעשתה על-ידי קצין מחוזי, ולא על-ידי הנשים. נטען כי הקצין פעל כך כנקמה בשחם. בהמשך התקבלו תלונות נוספות.

בשנת 2013 הואשם שחם בהפרת אמונים, מעשה מגונה תוך ניצול מרות והטרדה מינית. כתב האישום מפרט את הקשרים החריגים בין שחם לבין שוטרות זוטרות. “התקשרויות טלפוניות אינטנסיביות, מפגשים מיניים מזדמנים וקשר אינטימי מתמשך”, בזמן ובמקום העבודה ומחוצה להם, העמידו אותו בניגוד עניינים. שחם יצא לחופשה כפויה, הגם שכפר בכל העבירות המיוחסות לו. במהלך המשפט הודה בקיום היחסים אך טען כי היו בהסכמה וכי לא השפיעו על החלטותיו כמפקד. הליך גישור שיזם השופט לא הניב תוצאות. ההכרעה בתיק נקבעה לסוף שנת 2016 אך התעכבה, ולא ניתנה עד היום.

“פרשת חגי דותן”: מכתב אנונימי שנשלח בשנת 2015 הוא שהניע בדיקה ראשונית וחקירה סמויה במח”ש, במהלכה הסכימו להעיד חמש שוטרות וחלקן אף הסכימו להתלונן נגד דותן. אז נפתחה חקירה גלויה שבה דיווחו כולן על אמירות פוגעניות בעלות אופי מיני, בזמן ששירתו תחת פיקודו, בין השנים 2009-2013.

דותן פוטר מהמשטרה, אך לא הועמד לדין פלילי אלא משמעתי, והואשם בהתנהגות שאינה הולמת שוטר ובהטרדה מינית. בשנת 2016 הורשע במסגרת הסכם טיעון ונגזרו עליו נזיפה והורדה בדרגה – שבגינה לא הוטל עליו קנס נוסף. קלות העונש מתייחסת לכך שההטרדה הייתה מילולית ולא הגיעה לכדי מעשה, וכן לרף החומרה הנמוך של השיח המטריד.

“פרשת ניסים מור”: בשנת 2015 פנתה שוטרת חדשה למפקדה הישיר, וסיפרה על הטרדות מיניות שעברה מצד סגן המפכ”ל, נסים מור. על-פי גרסתה, היא יצרה קשר עם מור בבקשה לצאת לקורס שיטיב את תנאי השירות שלה – בשל מצב אישי קשה. בתגובה ערך מור ביקור בביתה שבסופו נשק על פיה. בהמשך כתב לה הצעות מיניות, כגון “מתי אני יכול להגיע ולהרגיש את גופך?”. למרות דחייתה אותו, ניסה לתאם ביקורים נוספים בביתה.

מפקדה של השוטרת לא דיווח על תלונותיה במשך שלושה שבועות. רק לאחר ויכוח עם מפקדו, שבו הזכיר את העניין, נפתחה חקירת מח”ש. המפכ”ל לשעבר, יוחנן דנינו, פיטר את מור כחודש לאחר פרסום החשדות. במהלך החקירה קיבל אחריות על מעשיו, תוך שתלונות נוספות מתקבלות לגביו מצד שוטרות ומתנדבות.

בכתב האישום נטען כי מור יצר קשרים אינטימיים וקיים התכתבויות בעלות אופי מיני עם שוטרות זוטרות או כפופות לו. האישום החמור ביותר התייחס למגע מיני שכפה על שוטרת אחרת שביקשה את עזרתו המקצועית, שכלל פגישה בהחבא בתחנת-דלק ונשיקה שאליה התנגדה. בשנת 2016 הודה מור במסגרת הסדר טיעון והורשע בהטרדה מינית ובהפרת אמונים. בספטמבר 2017 נידון למאסר על תנאי למשך שנתיים, 400 שעות שירות לציבור ופיצוי לשלוש מהמתלוננות, על-סך 10,000 שקלים לכל אחת. ימים ספורים לאחר-מכן ביקשה הפרקליטות בשיתוף עם מח”ש להחמיר את עונשו.

בעת מסיבת הפרידה שלו מאתר “וואלה!”, בו שימש עורך, פתח ח”כ לשעבר ינון מגל (הבית היהודי) בשיחה עם רוטנר על המתח המיני ביניהם, שלדבריו תמיד חש בו. לדבריה, היות וכבר לא היה המעסיק שלה, הרשה לעצמו מגל להגיד: “כל הזמן שעבדנו יחד הייתי חרמן עלייך. מסתכל עלייך וחושב על הציצי שלך והתחת שלך, וגם הייתי מדבר עם אחרים על זה הרבה, על הציצי והתחת שלך, כמה שהם מחרמנים אותי”.

רוטנר טוענת כי היו הערות חוזרות בעלות אופי מיני לגבי פינה בהגשתה, וכן כי התוודעה לחוויותיהן של נשים נוספות שהוטרדו על ידי מגל. אור שוקרון הוסיפה לגבי מגל בתגובה לפוסט של רוטנר: “ביום שחפנת לי את הישבן הפסקנו להיות ‘ידידים’. התנצלותך לא מתקבלת”. בהמשך טענה אישה נוספת כי מגל הטריד אותה מינית, והיא לדבריה פנתה לחדשות 2 משום ש”לא הייתה יכולה לעמוד מנגד” לנוכח “ההתקפות וההכפשות על הנשים האחרות שפרסמו פוסטים נגדו והרגישה צורך לחזק אותן ואת האמינות שלהן ולומר שגם לה זה קרה”.

ב-24 בנובמבר 2015 כתבה רוטנר פוסט בפייסבוק שבו תיארה את השתלשלות את הדברים ואת מה שהניע אותה לכתוב אותם. בסוף נובמבר הודיע מגל על פרישתו מהכנסת, כשהוא מבהיר שלא עשה מעשים פליליים. ב-26 בינואר הודיע דובר המשטרה שתיק החקירה נגד מגל נסגר התיק מחוסר אשמה בעניין שתי נשים שהתלוננו, ולגבי תלונה שלישית נקבע כי “הנסיבות אינן מצדיקות כתב אישום”. במסיבת עיתונאים לאחר הודעת המשטרה, קרא מגל לנשים שהאשימו אותו בהטרדות בתקשורת וברשת – להתלונן במשטרה.

מתוך הפוסט: “לאחרונה גיליתי על עוד כמה מקרי ‘חוסר טקט’ שלו כלפי בנות אחרות – ביניהם גם על מקרה שכלל נגיעות פיזיות לא רצויות, והבנתי שזה לא היה מקרה חד פעמי. שככה הוא מתנהל כי הוא חושב שזה סבבה ושהוא סתם שובב חמוד והבנות יסלחו לו תמיד כי בויז וויל בי בויז. ושאולי אני אישית לא הרגשתי כאן כמו קורבן או חטפתי טראומה כי פחות מזיז לי דברים כאלה, אבל יש אחרות שזה באמת פגע בהן, אז אולי כדאי בכל זאת לספר על החווייה המבאסת הקטנה שלי איתו, ותקחו את זה עם עצמכם לאן שאתם רוצים.

“…אני מספרת את זה פשוט כדי שתכירו עוד קצת את הבנאדם שמייצג למעננו בכנסת את ערכי היהדות. ואם אתם חושבים שזה בכלל לא ביג דיל ואפילו לגיטימי, נו אז בכלל אין בעיה – רק תרמתי לכם עוד סיפור מאצ’ואיסטי שמפאר את ינון ומוכיח לכם שהוא מגניב, אז כולם מרוויחים!”

לא ידוע.

עיתונאית מצליחה באתר “מאקו”

מגל מיהר בשעתו להגיב לדברים וכתב בעמוד שלו בפייסבוק כי “ישנם דברים שנאמרו בין ידידים לפני שהייתי חבר כנסת ולא הייתי חוזר עליהם כיום, ואני מתנצל ומבקש את סליחתו של כל מי שנפגע. עם זאת, הייתי מצפה מידיד שנפגע ממני להגיד לי זאת ולא לפנות למחוזות השיימינג ברשתות החברתיות”.

הוא פרש מפוליטיקה ולא שב. בשיחות פרטיות הוא טוען כי נעשה לו עוול.

רוטנר הקדימה את זמנה באומץ ובאופי הפרסום, כשהיא מסבירה שגם מעשים לא פליליים (היא אפילו לא מכנה את המעשים “הטרדה מינית”) ראויים לתשומת לב ציבורית. מגל, בתגובה ראויה, פרש בלי קשר לחקירה הפלילית וראש הבית היהודי נפתלי בנט גיבה את הצעד הזה.

העובדת סירבה לפרט על התקיפה שעברה על ידי השחקן משה איבגי, אך הבהירה כי קרתה בפגישתם הראשונה בשנת 2013, וכי האירוע “אינו משתמע לשני פנים”. היא סיפרה בריאיון כי הרגישה שחילל את גופה ואת נפשה, וכי לא רצתה לחיות.

שש נשים שעבדו לצד איבגי העידו בהמשך כי הטריד אותן מינית. הן העידו על נגיעות שנעשו שלא מרצונן וללא הסכמתן, לעתים בכסות “מקצועית” כחזרות על סצנות אינטימיות, אך באופן שאינו הולם. המקרים שתוארו מעידים על דפוס התנהגות שנמשך לפחות עשור.

בראשית פברואר 2016 פורסם בחדשות 10 כי עובדת לשעבר ב”תאטרון גדול” התריעה בפני המוסד על תביעה. עניינה היה טיפול לקוי בהטרדה מינית מצד “שחקן מפורסם”; אירוע שדווח להנהלה מיד לאחר התרחשותו, עוד בשנת 2013. יום לאחר מכן פורסמו בתחקיר “וואלה! NEWS” טענותיהן של שש נשים נוספות, שאינן קשורות זו לזו, ולא נחשפו.

בעקבות הפרסומים הרבים, הייתה העובדת בתאטרון חיפה הראשונה להגיש תלונה במשטרה נגד איבגי.

העובדת סיפרה מיד להנהלת התאטרון. היא חשבה לדבריה לפנות למשטרה כי פחדה שאיבגי תוקף נשים נוספות, אבל במשך כשלוש שנים לא התלוננה במשטרה, כי חרדה להתמוטט. בסופו של דבר התלוננה בגלל “המצפון שלי. כשהבנתי שנשים אחרות לא התלוננו למרות שפנו אלי ודיברו אתי וסיפרו לי, לא אחת ולא שתיים, הרבה נשים שיתפו אותי ואמרו לי מה הוא עשה להן. אני הבנתי שהמעסיקים שלי לא עצרו את זה, ואם אני לא אעצור את זה אני לא אוכל להמשיך לישון בלילה בשקט”. לדבריה, “הבנתי שיש לי אחריות ושאני יכולה לעצור את זה, ושאני כועסת שמישהי אחרת לא עצרה את זה ושזה קרה לי”.

באותו ראיון מספרת העובדת על תחושת הבגידה ועל הכעס כלפי מקום העבודה שלה, שאפשרו בשתיקתם למעשים להמשיך להתקיים ואף חלקו כבוד לאיבגי.

באוקטובר 2016, לאחר שאיבגי זכה בפרס השחקן הטוב ביותר בפסטיבל חיפה, התראיינה – עדיין בלי לחשוף את זהותה. “איפה הרגישות המוסדית? איפה הסובלנות למתלוננות? זה פשוט לא הגיוני שאשה עושה תהליך כזה ומגישה תלונה במשטרה ועוברת את כל הטראומה מחדש כדי לעצור את זה, כדי לשים לזה גבול, כדי לחות בעולם הזה; וזה מה שעושים לה, נותנים לו פרס”.

כשבוע לאחר שהתפרסמה העדות הראשונה נגדו, הודיע איבגי כי הוא לוקח פסק זמן מעבודותיו בטלוויזיה ובתאטרון. הוא לא לקח אחריות על המעשים המתוארים. באוגוסט 2017 גובשה טיוטת כתב האישום נגדו, שבה הוא נאשם בהטרדה מינית ומעשים מגונים בארבע נשים. בנובמבר 2017 פורסם כי מסתמן הסדר מותנה עם איבגי, לפיו יודה במעשיו ובתמורה לא יוגש כתב האישום נגדו. הפרקליטות הכחישה את הפרסום עוד באותו היום. ההחלטה האם להגיש את כתב האישום צפויה להתקבל בקרוב.

כמה מחבריו של איבגי קמו כנהוג להגן עליו בטענה שנשים מטרידות אותו ולא להיפך (ביניהם אריה מוסקונה ואלברט אילוז), אולם ארגון השחקנים בישראל הגיב חד משמעית בתגובה לפסק הזמן של איבגי: “שח”ם סמוך ובטוח כי מערך החוק במדינה יעשה את תפקידו נאמנה, יבחן את הנושא ויפעל בהתאם לשיקול דעתו ומסקנות חקירתו”, וכן יצא נגד ההסדר המסתמן. בהשוואה לתמיכה המוחלטת לה זכה לה חנן גולדלבט מארגון אמ”י, בבחינת “זכאי עד שתוכח אשמתו” – תגובה זו מצביעה על השינוי שעבר השיח בישראל, מקצה לקצה.

א’ התלוננה על מקרי תקיפה רבים מצד תא”ל אופק בוכריס. החמורים שבהם היו שלושה מעשי אונס : בצימר שבו היה אמור לשהות עם משפחתו, בחדרו בבסיס וכן ברכבו הצבאי. מעבר לכך נרשמו שורת מעשים מגונים ופלישה לפרטיותה.
היא גם מסרה את שמה של הקצינה ל’ שהעידה, לאחר פניית מצ”ח אליה, שבוכריס זימן אותה מספר פעמים לפגישות מקצועיות בבסיס, באירוע יחידתי מחוצה לו, ואף בביתה הפרטי. את כל המקרים ניצל בוכריס לטענתה כדי לגעת ב-ל’, לנשקה, ופעם אחת אף לשדלה לקיים עמו יחסי מין. בכל פעם היא סירבה ועזבה את המקום.

א’ התלוננה בסוף פברואר 2016, החקירה נגד בוכריס נפתחה בתחילת מרץ ובאותו שבוע הוא הושעה על ידי סגן הרמטכ”ל יאיר גולן.

הגשת כתב האישום גררה גל תמיכה בבוכריס והשמצות קשות נגד א’, שהתבטאו גם בדפי אוהדים ברשתות החברתיות. באחד הדפים האלה חשפו אוהדי בוכריס את פרטיה ואת תמונתה של א’. ביולי 2016 היא הגישה תלונה במשטרה על חשיפת פרטיה, והמשטרה ניהלה חקירה ואף עצרה חשודים, ששוחררו אחרי מספר שעות בתנאים מגבילים. בנענע 10 השיגו בזמנו ציטוט נדיר שלה: “מאוד קשה להמשיך להגיע לצה”ל ולעשות את העבודה. יש מעגלים שיודעים שאני המתלוננת, יש כאלה שנמצאים עדיין באמונה עיוורת אחרי מי שהם קוראים לו: ‘דוד המלך'”.

א’ מעולם לא נחשפה מיוזמתה, אך בתחילת דצמבר יצא אביה במכתב גלוי לבוכריס, טקסט שבעצמו הפך לאבן דרך במאבק, וקרא בשמה לנפגעות להתלונן. ממכתבו של האב: “לא מאחל אפילו לך את חוסר האונים הזה של לשבת תשעה חודשים ולראות את הפרח שלך מוכפש ומושמץ, את הנפש שלה נרצחת, כשאתה לא יכול לעשות כלום כדי לתבוע את הצדק שלה, כלום חוץ מלנשום עמוק, לחבק ולחכות שזה ייגמר כבר ונוכל לקבל את החיים שלנו בחזרה”.

נגד בוכריס הוגש כתב אישום בן 17 סעיפים הכוללים עבירות אונס, מעשי סדום ומעשים מגונים שהתרחשו בין השנים 2010-2013. בשנת 2016, לאחר תקופה ארוכה שבה טען כי מדובר בתלונות שווא, הסכים בוכריס להליך גישור, ובשנת 2017 הורשע בכתב אישום מופחת שעורר סערה ציבורית בשני סעיפים של בעילה אסורה בהסכמה ובהתנהגות שאינה הולמת. הוא נדון לתשעה חודשי מאסר על תנאי והורדה בדרגה אחת, לדרגת אלוף משנה. למרות שלכאורה לקח אחריות על מעשיו, התראיינה אשתו, נעמה בוכריס, לכתב חדשות 2 עמרי קרונלנד ובראיון טענה כי הוא חף מפשע והודה במעשה שלא עשה.

עונשו הקל של בוכריס נענה בהד ציבורי אדיר: בקמפיינים ברשתות החברתיות סיפרו נשים על הטרדות שעברו במסגרת הצבא, תחת התיוג “הבוכריס_שלי”, וחיילים שיתפו בעונשים כבדים יותר שקיבלו על עבירות משמעת זניחות, תחת התיוג “יותר_מבוכריס”. הראיון של נעמה בוכריס גרר דרישות לבטל את הסדר הטיעון המקל. במבט לאחור אפשר להגיד שקמפיין “יותר_מבוכריס” היה יוזמה מקומית עוצמתית שהקדימה את MeToo.

 הבוכריס שלי – ורד לוי-ברזילי מספרת על התקיפה המינית שעברה בצבא

ש’ סיפרה שרחבעם זאבי (גנדי) זימן אותה לחדר בבסיס צריפין באמצע שנות ה-60′, לצורך הכתבה. אז חיבק ונישק אותה בניגוד לרצונה, עד שאדם אחר נכנס לחדר. ש’ סיפרה למפקדה הישיר, שלא העביר את תלונתה הלאה.

ח’ סיפרה כי בהיותו קצין העניין שזאבי הביע בה חרג מגבולות הסביר כשהופיע ללא התרעה בדירתה בלילה. הוא העיר אותה בדפיקות הדלת, וניצל את היותה מעורפלת כדי למשוך אותה למיטה. היא התנגדה והוא הפיל אותה על הרצפה וניסה לאנוס אותה בעוד היא נאבקת בו. נ’ לא התלוננה. היא קיבלה לטענתה דמי שתיקה בדואר.

מ’ ו-א’ סיפרו על מקרים שאירעו לטענתן כשהיה אלוף פיקוד מרכז, בין השנים 1968-1973: החיילת מ’ סיפרה כי זאבי שלח את נהגו להביאה מביתה הפרטי ללשכתו בקריה. שם ניסה לשדלה לשכב עמו, רדף אחריה בחדר והרפה רק לאחר שנשכה אותו ונמלטה. לאחר מכן המשיך להטרידה בשיחות תחת שמות בדויים. מ’ לא סיפרה לאף אחד.

א’ סיפרה כי התקשר לביתה בשם בדוי וזימן אותה לפגישה דחופה בלשכת האלוף, שם חיכה לה. כשסגר את הדלת, התפשט והחל לרוץ אחריה בלשכתו כדי “להשתעשע”. הוא תפס אותה, אנס אותה, הורה לה להתלבש. א’ סיפרה לאחותה ולגיסה מיד לאחר המעשה, והם מנעו ממנה להתלונן במשטרה.

השחקנית רבקה מיכאלי סיפרה כי בבר-המצווה של בנו של זאבי, שנערכה בביתו של משה דיין, הוא נגע בה באופן זדוני תוך שהוא משעין אותה על קיר. היא לא סיפרה לאיש.

מעולם לא הוגשה אף תלונה בנוגע לזאבי, אך באפריל 2016 פורסמו כל העדויות בתחקיר של התוכנית “עובדה”, שנים לאחר מותו.

אחת מהן אמרה בתחקיר, “לא הייתי מתלוננת אם לא היו בונים את מורשת האדם הזה”.

לא ידוע.

רבקה מיכאלי היא מגישה ושחקנית מצליחה כבר שנים רבות. לגבי השאר – לא ידוע.

רחבעם זאבי (גנדי) נרצח על ידי פלסטינים באוקטובר 2001, 15 שנים לפני שהתפרסמו העדויות.

משפחתו הגיבה לאחר פרסום התחקיר:  “לתדהמתנו, התוכנית “עובדה” סירבה לאפשר לאחת מבנות המשפחה לבוא לאולפן, בשידור חי, ולהגן על אביה, גנדי ז”ל. לא הסכמנו לשום פורמט אחר מתוך כך שאיבדנו כל אמון בהגינותה של מערכת “עובדה”. מערכת עובדה גם סירבה לפרט באוזנינו מהן הטענות הספציפיות נגד גנדי. לראשונה ראינו את הדברים כמוכם, הצופים, הערב.

“פרסום חד צדדי של טענות נשים על אירועים, שלטענתן בלבד, קרו לפני כחמישים שנה, בזמן שרחבעם זאבי נמצא בקברו כבר 15 שנה, ואינו יכול להפריך את הדברים – הוא מעשה מחפיר, לא מוסרי, לא אתי וצהוב. איך יכולה גוויה להתגונן בפני האשמות זדון כאלו? איך יכולה מערכת עובדה לרדת כל כך נמוך ולהתיימר “לדעת”, כביכול, מה היה לפני עשרות שנים, כאשר גנדי ז”ל אינו יכול לצאת מקברו ולהתגונן? הגעתם לתחתית של תקשורת ירודה”.

המקרה של גנדי עורר פולמוס ציבורי סוער סביב הגשת תלונה על מי שהלך לעולמו זה מכבר ואין בידיו ובידי בני משפחתו כלים להגן על שמו.

לאחרונה פרסמה העיתונאית סילבי קשת בחשבון הפייסבוק המצליח שלה פוסט בו היא טוענת שפגשה את טומי לפיד, שהיה אז קולגה, במסיבה בלונדון – שם שימש כתב מעריב בראשית שנות ה-60. כשעזבה את המסיבה ביקש לדבריה לחלוק איתה מונית, וכשעצרו בביתה ביקש לעלות כדי להשתמש בטלפון. בדירתה – כך היא מתארת – פנה אליה בפתאומיות, הפיל אותה על הרצפה, קרע את שמלתה והחל לפתוח מכנסיו. היא בעטה בו, שפכה עליו קומקום מים וזרקה את מעילו מהחלון – והוא הסתלק.

בנו של השר לשעבר, חבר הכנסת יאיר לפיד הגיב לטענות לגבי אביו בראיון ל”שש עם עודד בן עמי”: “זה מעציב ומכאיב. אין לי דרך לדעת אם זה נכון או לא נכון. את אבא שלי אני לא יכול לשאול. אם הוא היה פה היה לו מה לומר”.

“אני בעד קמפיין MeToo”, הבהיר לפיד. “אני בעד שגברים יבינו שדברים שנראים להם קטנים הם חשובים. זה מציף סיפורים לא טובים, וחשוב שגברים יידעו ששינו את כללי המשחק – זה מוכיח שהחברה מתקדמת”. עם זאת, רמז כי ייתכן ודבריה של קשת אינה נכונים כשאמר כי “יש כאלה שמספרים לעצמם סיפור כל כך הרבה שנים, שהם מאמינים לו”.

עיתונאי הארץ ארי שביט תקף את דניאל ברין בעת שהגיעה לראיין אותו בלובי של המלון שבו התאכסן בניו יורק. לדברי ברין, הוא הזמין אותה לעלות לחדרו, ניסה לנשק אותה בכוח, וכשסירבה התעקש ללוות אותה לרכבה ואז חיבק אותה ונגע בה.

באוקטובר 2016 פרסמה העיתונאית טור בג’ואיש ג’ורנל, שבו היא מספרת שעיתונאי ישראלי בכיר תקף אותה מינית שלוש שנים קודם לכן. העיתונאי יואב יצחק חשף שמדובר בארי שביט. בסוף אותו חודש התפטר שביט מעבודתו בעיתון הארץ.

בתקופה שבה פורסמו קלטות וטענות על הטרדות מיניות הקשורות למועמד לנשיאות דאז דונלד טראמפ, החליטו ברין ועורכיה “כי זה זמן טוב לבחון את הסוגיה, והדרך הכי טובה לעשות את זה היא דרך הניסיון האישי שלי, לגבי מקרה שהעורכים שלי ידעו עליו”.

ברין היתה נחושה לא לחשוף את הפוגע, אלא לעסוק בסוגיה העקרונית, ובראיון אחרי ששביט נחשף אמרה שהיא מצטערת בדיעבד שנתנה פרטים שאפשרו לזהות אותו, כי “הוא לא הנושא”.

לא ידוע.

ברין עדיין עובדת בג’ואיש ג’ורנל.

לאחר שהתברר שמדובר בו, שביט פירסם התנצלות בפני ברין בעיתון הארץ, שבה טען שבמעשיו היו “יסודות של חיזור” ולא כוונה להטרדה מינית. ברין דחתה את התנצלותו, הגדירה את הטענה כאבסורדית, והדבר עורר גל של תגובות ציבוריות נגדו ונגד עיתון הארץ. שביט הפסיק להופיע בפאנל של התוכנית “שישי” בערוץ 10, וארגן הלל העולמי השעה את סבב ההרצאות שתוכנן לו.

ימים מספר לאחר הפרסום הראשון, פורסמה בעיתון האמריקני-יהודי “פורוורד” עדות נוספת להטרדה מינית מצידו, של עובדת השדולה היהודית “ג’יי סטריט”. בהמשך לפרסום זה, פירסם שביט שהוא לקה בעיוורון ומתבייש במעשיו והתפטר מעבודתו בעיתון “הארץ” ובערוץ 10.

ב-30 באוקטובר כתב שביט את הטקסט החשוב יותר בקריירה שלו: “בימים האחרונים הבנתי שלקיתי בעיוורון. במשך שנים לא הבנתי על מה מדברים כשמדברים על גברים פריווילגיים שלא רואים את הנזק שהם גורמים לאחרים. עכשיו אני מתחיל להבין. אני לוקח אחריות מוסרית מלאה על מעשיי ומסיים את עבודתי בעיתון ‘הארץ’ ובערוץ 10. בכוונתי להקדיש יותר זמן כדי להיות עם משפחתי שיקרה לי מכל ולעשות תיקון אישי. אני מבין שזה לא תהליך שניתן לעבור בין לילה ואני מחויב לעבור אותו באופן אמיתי. אעשה כל שביכולתי כדי שלעולם לא אצטרך להתבייש שוב במעשיי“.

ברין צייצה בטוויטר שלה בתגובה: “אני אסירת תודה על הצהרתו העוצמתית והכנה של ארי שביט. החלטתו לערוך ‘חשבון נפש’ מעוררת הערצה”.

 יסודות של גינוי – על “הודעת הגינוי” הפחדנית של “הארץ”

האמנית הופיעה ב-2016 בכנס שבו השתתף גיל שפר, ראש לשכתו של ראש המשלה בנימין נתניהו. היא טענה כי לאחריו הציע שפר להסיע אותה לעיר מגוריהם המשותפת. לדבריה, שפר התיישב לידה בספסל האחורי, השקה אותה באלכוהול ונגע בה נגד רצונה. הוא לא החזיר אותה לביתה אלא לדירת חברו, הזמר חיים ישראל, שם אילץ אותה להופיע בפני גברים אחרים, ניסה לנשקה בכוח ואף מנע ממנה לעזוב את המקום.

מתלוננת נוספת טענה לפני כארבע שנים כי ב-1998 שפר תקף אותה במושב אחורי של רכב, ניסה לנשק אותה בכוח, הטיח את ראשה במושב ומנע ממנה לצאת מהרכב. “הוא התעלם מכל הרצונות שלי”, סיפרה לחדשות 2, “זה היה מפחיד מאד”.

באמצע אוקטובר 2016, זמן קצר לאחר התקיפה לכאורה, התלוננה האמנית במשטרה. שפר נחקר בתחילת דצמבר ובאותו שבוע התבצע עימות ביניהם, שהוגדר “חריג וסוער באופן מיוחד”. בסוף אוקטובר 2017 נסגר התיק.

האישה הנוספת התלוננה לראשונה ב-2012, אולם כבר אז נאמר לה כי על התלונה חלה התיישנות.

במכתב לחדשות 2 כתבה האמנית: “למרות הקושי האדיר, בחרתי לא לשתוק ופניתי להגשת תלונה כנגד האדם שפגע בי מתוך תחושת מחויבות לעצמי ולכל אישה אחרת שחששתי שתיפגע ככל שאשתוק. אני לא מפחדת ואעמוד מאחורי האמת עד הסוף. אעשה כל שביכולתי כדי שאף אישה מלבדי לא תפגע עוד”.

האישה האחרת חשפה את הפרשה ב-2012, כשנודע לה ששפר יתמנה לתפקיד ראש הסגל בלשכת נתניהו (וזאת בעקבות פרישת נתן אשל בנסיבות של הטרדה מינית – ע”ע), כדי למנוע את המינוי.

“מאז אותו לילה אני מתמודדת עם חרדה איומה ומשתקת”, כתבה האמנית באותו מכתב, “חיי המקצועיים והאישיים יצאו מאיזון ואני נאבקת להשיב לעצמי את תחושה הביטחון והשליטה בחיי אך הדרך עוד ארוכה”.

התיק כאמור נסגר. מחיר ההחלטה להתלונן אינו ידוע.

המתלוננת הראשונה חשפה את הפרשה בפני גורם במשרד המשפטים, שסיפר את הדברים ליואב סגלוביץ’, אז ראש אגף החקירות במשטרה, והוא שכנע את האישה להתלונן. הן מטעם המשטרה והן מטעם היועמ”ש נאמר לה כי על המקרה חלה התיישנות, והיא שלחה מכתב לראש הממשלה. היועמ”ש יהודה ויינשטיין החליט לא לפתוח בהליכים פליליים, בשל התיישנות המקרה. המתלוננת פנתה שוב ליועמ”ש שנה מאוחר יותר. הוא לא שינה את החלטתו אך עדכן את ראש הממשלה נתניהו והעביר את החומרים לנציבות שירות המדינה – שלא פתחה בהליך משמעתי מכיוון ששפר לא היה עובד מדינה בתקופה אליה מתייחסת התלונה. ראיון מוצלל עמה פורסם בחדשות 2 שלוש שנים לאחר שנערך, רק בעת שהאמנית הגישה את תלונתה. תלונתה מעולם לא נבדקה.

לאחר שהגיעה התלונה השנייה, שפר הודיע על פרישה מתפקיד ראש הסגל בלשכת ראש הממשלה. בשיחה עם חדשות 2 הבהיר שפר כי פרש מתפקידו ללא קשר לחקירה: “הרגשתי שמיציתי את עצמי בתפקיד”. המתלוננת השנייה אומרת ששפר סיים את תפקידו 3 חודשים לאחר התלונה ובנציבות שירות המדינה נאמר לה שרק בעקבות תלונתה סוכם שיסיים את תפקידו.

הוא זומן עשרות פעמים למשרדי יחידת להב 433. המלצת המשטרה הייתה להעמידו לדין אולם בסוף אוקטובר 2017 התיק נסגר בשל חוסר בראיות מספיקות.

שפר משמש היום קונסול כבוד של יפן בישראל.

האמנית והאנונימית נאלצו להתמודד עם הקושי האדיר להתלונן נגד אדם כמו שפר, אחד האנשים המקורבים לראש הממשלה נתניהו ואיש בעל קשרים מרובים. שתי המתלוננות התעקשו להגיש את התלונות, וזאת למרות שאחת מהן כלל לא נבדקה והשנייה נסגרה.

יותר מ-14 נשים התלוננו נגד אלון קסטיאל, יזם נדל”ן ואיש חיי לילה מוכר, על עבירות מין, ארבע מהן על אונס. בכל המקרים פגש קסטיאל את המתלוננות לטענתן במהלך בילוי, השקה אותן בכמויות גדולות של אלכוהול ותקף אותן במקום או שהביא אותן לביתו ושם לטענתן תקף.

זוהר להט העידה על אירועים שקרו לאחר מסיבה אליה הזמין אותה קסטיאל. לדבריה, קסטיאל הוליך אותה שולל בנוגע למיקום האירוע, והשקה אותה באלכוהול. כעבור זמן-מה חשה ערפול יוצא-דופן, והיא אינה זוכרת כיצד הגיעה לביתו של קסטיאל ולמצב שבו הם מקיימים יחסי-מין שפגעו בה, ללא יכולת להגיב.

במהלך בילוי במועדון שהיה בבעלותו הזמין קסטיאל את שרי גולן לדבריה לחדר אחורי, שבו הוא מחזיק משקאות טובים יותר. היא עקבה אחריו למה שהתברר כמחסן, שבו הצמיד אוותה לקיר בכוח, נישק אותה, נגע בה והתעלם מסירובה ומהתנגדותה הפיזית.

בנובמבר 2016 פרסמה עירד מרציאנו-צייגר פוסט בפייסבוק תחת שם בדוי, “אהובה”, ובו סיפרה כי הותקפה מינית על-ידי איש נדל”ן וחיי לילה, וקראה לנשים נוספות לפנות למאגר העמותה “אחת מתוך אחת”. העיתונאית שרון שפורר שיתפה את הפוסט של “אהובה”, ובעקבות כך קיבלה מידע לפיו אלון קסטיאל הורחק ממועדונים בתל- אביב בשל יחסו לנשים. המקום הכי חם בגיהנום פרסם את הידיעה, שעודדה נשים רבות לכתוב למערכת ולספר כי קסטיאל תקף גם אותן. הראשונה שהגישה תלונה במשטרה הייתה זהר להט, שהתראיינה בפנים גלויות כבר בראשית הפרשה. שרי גולן, בעלת גלריה, הייתה השנייה שפנתה למשטרה. היא התלוננה לגבי תקיפה שהתרחשה תשע שנים לפני כן.

“את הפוסט פרסמתי ארבעה ימים אחרי שנודע לי על פגיעה חדשה מידי אלון”, מספרת עירד מרציאנו-צייגר. “פרסמתי את הפוסט כשהבנתי שקסטיאל לעולם לא יפסיק מלפגוע בנשים נוספות, אלא אם כן נעצור אותו”. להט מסבירה שביקשה לדרבן נשים שעברו תקיפה מינית ולחזק אותן מול גישת האשמת הקורבן: “שום דבר שעשיתן הוא לא הזמנה לאונס או לתקיפה מינית”, אמרה, “האשם היחידי באונס הוא האנס”. תלונתה נועדה לעודד אחרות להתלונן אף הן, וכך אכן קרה.

למרות תרומתן לחשיפת הפרשה והשפעתן על מתלוננות נוספות, תלונותיהן של מרציאנו-צייגר ולהט לא נכללו בכתב האישום בשל סברת הפרקליטות כי הסיכוי להרשעה בעניינן נמוך. גולן היא היחידה מבין המתלוננות שהעידה בסופו של דבר, וזאת תוך ויתור על חסיון הטיפול הפסיכולוגי שלה, כפי שכתבה: “בניגוד לרצוני הפסיכולוגית שלי צריכה להעביר את כל סיכומי הטיפול האישי והפרטי שלי למשטרה, לפרקליטות וכן גם לעורך דין של מי שאנס אותי וכן כן גם לעיניו של מי שאנס אותי. זאת אומרת שכל הפרטיות שלי מופרת בשם הצדק והמשפט. למה? כי המילה שלי לא מספיקה אז המקום האחרון הקדוש שחשבתי שאליו לא יוכלו לפלוש נפרץ גם הוא (…) אני מרגישה כשליחה של הצעקה הזו של נשים החוצה ולכן לא יכולה לשתוק את העוול הזה”.

גולן בראיון לאחר החשיפה: “מאז שכל הסיפור הזה יצא, אני מרגישה שאני במחסן. אני במחסן שם. אני כל הזמן רואה על גבי איזה ארגזים הוא הצמיד אותי לקיר. את נמחקת, את לא בנאדם. את דבר, את מתנגדת פיזית”; “אף אחד או אף אחת, חוץ מהמתלוננות, אין להם מושג מה זה דורש מאתנו לעשות היום בשביל ללכת למשטרה ולחזור על האירוע הזה (…) ומה זה אומר לשבת ולהתראיין כשיש לי חיים ויש לי ילדים, כשהדבר האחרון שאני רוצה להתעסק בו זה באיזה חולה רוח מלפני תשע שנים”.

“ברור ששילמתי מחיר”, אומר עירד מרציאנו-צייגר. “ברור שגם ‘הרווחתי’ הרבה. הרווחתי בעיקר את היכולת לא לחיות עם סוד נוראי. הרווחתי תוקף ואשרור למה שנעשה לי, הרווחתי אהדה ותהודה. את המחיר שאני משלמת אחרות/ים פחות רואים ורואות. זה התקפי חרדה, זה הפלאשבקים לתקיפה עצמה, שעד חשיפת הפרשה הייתה מודחקת. אבל יותר מהכל זה בעיקר משבר אמון עמוק, עם המדינה, ועם כל המערכות הרשמיות אליהן פניתי לעזרה. ההבנה הנוראית, שאין לנו למי להתלונן. אפשר לומר שהמחיר הכי גדול ששילמתי – זה אובדן האמונה”.

מרציאנו-צייגר ממשיכה בפעילותה החברתית הפמיניסטית. גולן היא אוצרת וגלריסטית. להט מצפה לילד.

כתב האישום נגד קסטיאל הוגש בסוף שנת 2016. נכללו בו חשדות לשני מקרי אונס, כמה ניסיונות אונס, מעשים מגונים בכוח ומעשים מגונים, כולל שימוש בסם אונס. האישומים התייחסו למעשיו כלפי שש נשים – מתוך יותר מעשר מתלוננות – שנמשכו על פני כעשור.

בפברואר 2017 שוחרר קסטיאל למעצר בית. ביוני הגישו הצדדים בקשה לגישור – הליך שמשמעותו היא כי הצדדים יציגו בפני שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב בני שגיא את כל הראיות ללא עדים. השופט יחווה את דעתו, דבר שייתן לנאשם אפשרות להודות ולבחון מה השופט חושב וגם לפרקליטות לבחון אם יש מספיק ראיות. בנובמבר 2017 פורסם במקום הכי חם בגיהנום כי בחודש יולי התלוננה אשה נוספת במשטרה נגד קסטיאל.

אופן חשיפת הפרשה, הקשר הנשי שהוביל לכך, והחזרת השליטה באופן מוחלט לידי הנפגעות – בגיבוי מעשי עצום ממדים וחסר תקדים, מהווים שינוי חברתי. במלאת שנה לחשיפת הפרשה כתבה עירד מרציאנו-צייגר: “היום, חגגתי את הרגע שבו לקחתי ממך בחזרה את השליטה, אלון קסטיאל. זה היה המעשה הכי חשוב, הרה גורל ומשמעותי שעשיתי בימי חיי. מזל טוב, לחיי השנה הבאה”.

 הקשר הנשי מאחורי חשיפת מעשיו של אלון קסטיאל

ש’, עובדת בעיריית אשקלון, טוענת לקשר מיני אסור עם ראש העירייה איתמר שמעוני. לדבריה, כשמונה לראש העירייה הציע לה שמעוני עזרה ובתמורה דרש ממנה יחסי מין. היא טענה, כי במצב שבו פרנסתה ועתידה תלויים בו – לא יכולה הייתה להתנגד לו. היחסים ביניהם הקצינו עד כדי כך, ששמעוני הכריח אותה לעבור הפלה.

אשה אחרת שעבדה תחת שמעוני בחברת “אתרים”, לפני שהחל לכהן כראש עיריית אשקלון, טענה כי יש ברשותה חומרים מפלילים מהם עולה כי ניצל את מרותו וביצע בה מעשים מיניים במשך תקופה ארוכה. היא דרשה ממנו פיצוי, וכעבור חצי שנה פורסם כי שמעוני אכן הסכים ושילם לה כחצי מיליון ש”ח בתמורה לשמירה על סודיות.

בנובמבר 2016 פורסם סיפורה של ש’, שהציבה לשמעוני אולטימטום: אם לא יישלם לה פיצוי כספי על סך מיליון ש”ח, תהיה הראשונה מבין קרבנותיו להתלונן עליו.

הפרסום הראשון בנוגע לעבירות מין שעשה היה בחדשות 10 בנובמבר 2014, במכתבה של עובדת חברת “אתרים”.

בראיון לחדשות 2 הסבירה ש’: “היום אני לא מפחדת. היום עומדת מולו לביאה. היא לא מפחדת. אתה ראש עיר, השתמשת בזה, ביחסי מרות. אני באה היום להוציא את הצדק שלי לאור”.

עורכי דינו של שמעוני יצאו במתקפה משולבת נגדה: האשימו אותה שהיא מתלוננת סדרתית, שהתלוננה במסגרת “חיסול פוליטי”, שהיא “אובססיבית לגביו” וכן איימו במרומז בחשיפת “תמונות מביכות” שלה.

אף אשה, גם לא ש’, לא התלוננה תחילה נגד שמעוני על עבירות מין. המשטרה עצרה אותו בינואר 2016 לאחר שאספה ראיות לעבירות לכאורה הקשורות לתפקידו כראש עירייה: שוחד, מרמה ועבירות על חוק איסור הלבנת הון. למשטרה היה חשד נוסף – כי שמעוני העביר דמי שתיקה למספר נשים, חלקן עובדות עירייה, כדי שלא יתלוננו על עבירות מין ואינוס שביצע בהן.

בדיון בהארכת מעצרו של שמעוני, אמר נציג המשטרה כי הפרשה החמורה שוזרת עבירות מין ושוחד: “החשוד לקח שוחד מבעלי אינטרסים, והם משלמים על עבירות המין שביצע בנשים”.

שמעוני הורחק מהעירייה אך חזר אליה תחת תנאים מגבילים לאחר ארבעה חודשים, במאי 2016. שלושה חודשים לאחר מכן, באוגוסט 2016, הוחלט כי יוגש נגדו כתב אישום – אך לא בנוגע לעבירות המין שיוחסו לו. ההחלטה נבעה מחוסר בראיות, שכן כל הנשים סירבו להתלונן.

בפברואר 2017 הודיעה הפרקליטות כי היועמ”ש, שי ניצן, דוחה את טענותיו של שמעוני בשימוע שנערך לו. כתב אישום נגדו הוגש למחרת, ובאותו היום פורסם כי אשה נוספת שוקלת להתלונן נגדו.

חרף כך, בימים האחרונים הודיעה הפרקליטות כי תיק עבירות המין נגדו נסגר. הסיבה: חוסר בראיות מספיקות.

ש’ היא אחת משורה של מתלוננות נגד ראשי עיריות בישראל, שמתמודדות עם מערכת מקומית חזקה, גברית וכוחנית, שעושה הכל כדי לערער את אמינותה של מי שעומדת מולה. בכל המקרים מעשיהם של ראשי העיריות מערבבים עבירות שוחד ואחרות, ועבירות המין נבלעות בתוך העונשים הקלים, אם בכלל מגיעים לענישה. ביניהן:

נ’, המתלוננת הראשונה נגד ראש עיריית קרית מלאכי מוטי מלכה. בינואר 2013 חתם על הסדר טיעון, לפיו הודה והורשע בהטרדה מינית של שתי נשים ועבירות על חוק התכנון והבנייה, וייענש בעבודות שירות, פיצוי למתלוננות והתחייבות שלא יתמודד יותר על ראשות העירייה. במרץ 2013 הורשע.

ק’ וארבע נשים נוספות התלוננו נגד ראש עיריית אור יהודה, דוד יוסף. יוסף נשלח ב-2017 לכלא (לשנתיים בלבד) בגין 11 עבירות מין, החמורה שבהן היא עבירת מעשה מגונה בכוח. בדצמבר החמיר בית המשפט העליון את עונשו לשלוש שנות מאסר וחודשיים.

לפני כחודש טען ראש עיריית בת ים יוסי בכר כי אחד מחברי מועצת העיר הטריד עובדת שלו. המשטרה פתחה בחקירה אולם עדין לא הוגשה תלונה.

עשר נשים לפחות, רובן ככולן מהמגזר הדתי-לאומי, התלוננו על מקרי הטרדות לכאורה מצד חבר הכנסת ניסן סלומינסקי (הבית היהודי), ובהן הערות שיצרו אווירה מינית, חיבוקים וליטופים. חגית מוריה-גיבור, שחשפה את המקרה: “הבנות שדיברו איתי טענו שהיו מקרים כמו נגיעה בחזה, נשיקה בפה בכוח, חיבוק בכוח, דחיפה של ידיים לאזורים בגוף, התחככות צמודה בכוח, הערות שהן בגדר דיבור פולשני המתייחס לפרטי פרטים אינטימיים של אישה. היו מקרים שהוא הגיע לטענתן למרחב הפרטי שלהן והטריד אותן בבתיהן”.

בתחילת דצמבר 2016 פרסמה חגית מוריה-גיבור, חברת מפלגת הבית היהודי, פוסט בפייסבוק ובו כתבה שח”כ ממפלגתה תוקף נשים, ושיש בידיה מקרים מהעשור האחרון לפחות. זמן קצר לאחר מכן פרסמה כתבת גלי צה”ל הדס שטייף את שמו של ח”כ ניסן סלומינסקי. בדצמבר 2017 סגר היועץ המשפטי לממשלה את התיק מחוסר ראיות.

מוריה-גיבור, שהתלונות אצלה הצטברו במשך כשנתיים עד שלדבריה לא יכלה עוד לשתוק, דיברה בשמן של אלה שחששו מתוצאות של הגשת תלונה. שאר הנשים נמנעו מלהתלונן לגבי סלומינסקי, וגם שתי אלה שהתלוננו משכו לבסוף את התלונות לפני שהגיעו לעימות.

מוריה-גיבור אמרה בראיון מיוחד ל”שדירת גדולות האומה”: “שרפתי את עצמי במפלגת הבית היהודי”, והיא מסבירה: “שילמתי מחיר חברתי במגזר וכמובן במפלגה. עבור קבוצות מסוימות אני מוקצה. בדיוק לפני שהכל התפוצץ עברנו ממושב קטן וסגור לאפרת שהיא בגדול ליברלית יותר. אני לא יודעת אם הייתי שורדת במקום קטן.

“ברמה הפוליטית זה ברור שתויגתי כאויבת המפלגה. טוענים שזה בכלל מהלך פוליטי לקדם את עצמי, אמירה די מגוחכת בהתחשב ברמות השנאה כלפיי מקבוצות שמרניות במפלגה.

“הנפגעות שילמו מחיר אחר – יש בהן ייאוש גדול וחוסר אמון במפלגה ובחברה הציונית דתית. אחת לעולם לא תצביע למפלגה, אחרת התרחקה גם מהחיים הציונים דתיים הקלאסיים. אני חושבת שיש בהן המון תסכול שאדם שפגע בכל כך הרבה נשים ממשיך לכהן בכזה תפקיד עם גיבוי מלא מהסביבה ושאין דרך להביא צדק בלי שהן תשלמנה מחיר גבוה”.

מוריה-גיבור מרצה לנוער, מבוגרים וצוותי מורים, מעבירה קורסי אימון, בעלת עסק להשקעות בנדל”ן ולומדת לתואר שני במינהל מדיניות ומנהיגות בחינוך. היא הקימה מספר פרויקטים של העצמת נשים. “לשמחתי עזבתי לפני כמה שנים את המציאות של להיות שכירה ככה שאני פחות חוששת מלעבוד במוסד שמקושר אליו”, היא אומרת, “ייתכן שזה יפגע בי בעסקים אבל יש קהלים אחרים, אז אני לא דואגת”.

לגבי שאר הנשים היא נמנעת מלציין פרטים אולם מספרת שיש ביניהן כאלה שיכולות לנסות לשים את מה שאירע מאחוריהן, בעוד אחרות יצטרכו להמשיך להתמודד עם הגורמים שמנעו מהן להתלונן, ולהיזהר מזיהוי וחשיפה.

סלומינסקי הכחיש את המיוחס לו, התנצל לפני מי שיכולה הייתה להיפגע ממנו, בטענה שהוא “איש לבבי” ש”מחבק ולוחץ יד או אוחז מרפק, ללא שום כוונה מינית“. בסוף שנת 2016 השעה עצמו סלומינסקי מתפקיד יו”ר ועדת החוקה חוק ומשפט בכנסת. בחודש אפריל 2017 פנתה המשטרה ליועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, בבקשה להפוך את בדיקתה בעניין לחקירה. שמונה הנשים שהתלוננו סירבו לשתף פעולה עם המשטרה ולפיכך נסגר התיק בשבוע שעבר (תחילת דצמבר 2017) מחוסר ראיות מספקות. סלומינסקי חזר לכסאו בראש הוועדה כבר ביוני 2017.

הטיפול בנושא ממשיך במקביל ב”פורום תקנה”, גוף שפועל בנפרד מהמערכת המשפטית, הוקם על ידי רבנים, אנשי ונשות חינוך, משפט וטיפול במטרה לפעול למניעת פגיעות מיניות על ידי בעלי מרות וסמכות בציבור הדתי.

סגירת התיק נגד סלומינסקי מחייבת את החברה הציונית דתית למצוא דרך שאינה פלילית לטפל בנושא, וכבר עכשיו התחייבו לכך גופים בתוך הקהילה, דבר שהוא פורץ דרך וראוי ללמוד ממנו. מלבד פורום תקנה, זוהי למשל תגובת צוות ההיגוי של פורום הנשים של הבית היהודי להודעת היועץ המשפטי בעניין סגירת חקירת ח”כ סלומינסקי: “צוות ההיגוי של פורום הנשים דבק בעמדתו מראשית הפרשה, הקוראת להפריד בין ההליך המשפטי לבין מקומו הציבורי של ח”כ ניסן סלומינסקי. מבחינה משפטית, הזכות היסודית לחפות חשובה מאין כמותה לקיומה של מערכת משפט הוגנת. ההחלטה המשפטית לא לדון במעשיו של ח”כ סלומינסקי היא על כן בלתי נמנעת לאור היעדר התלונות. במקביל, במישור אחר, דבריו של ח”כ סלומינסקי עצמו מבהירים מעל לכל ספק שנהג באופן שאינו ראוי במפלגה דתית. במנותק משאלת פליליות המעשים, אין זה מן הראוי שבמפלגה דתית יכהן מי שמצהיר על התנהלות שניתן לפרש כמעשים מיניים פסולים”.

 חגית מוריה גיבור בראיון מיוחד ל”גדולות האומה”, מיד לאחר החלטת היועמ”ש לסגור את תיק סלומינסקי

אלכס גלעדי, איש טלוויזיה בכיר לאורך עשרות שנים, מנכ”ל שידורי קשת וחבר הוועד האולימפי העולמי, הציע למגישת הטלוויזיה אשרת קוטלר הצעה מגונה לטענתה, וכשסירבה אמר “את לא יודעת איך מתקדמים בטלוויזיה בהוליווד?”. העיתונאית נרי ליבנה טוענת כי גלעדי חשף את איבר מינו בפניה, בביתו, בפגישה שאמורה הייתה להיות מקצועית.

אשת תקשורת שלישית תיארה כי גלעדי כפה עליה לקיים עמו יחסי מין לפני 20 שנה, כשהייתה מועמדת להגיש תכנית בקשת, היא התנגדה לו וברחה מהמקום, והתכנית בוטלה בהמשך. בהארץ פורסמו שתי עדויות נוספות של נשים שעבדו עם גלעדי בטלוויזיה, בשנות ה-70. האחת, שהייתה כפופה לו, סיפרה כיצד הסיע אותה לביתו ושם אנס אותה במהירות. השנייה סיקרה לטענתה אירוע טלוויזיוני שגלעדי היה אחראי לו, והוא הבטיח לה ראיון בלעדי באם תישאר צמודה אליו. היא סיפרה כי מצאה עצמה עמו בחדר חשוך שייחדה לו ההפקה, וכי תוך דקות ספורות כבר היו שוב מחוץ לו.

קוטלר סיפרה לראשונה על “ההצעה המגונה”, להגדרתה, בשידור חי בחדשות 10 ב-2/11/2017, בעקבות גל העדויות על הטרדות מיניות בתעשיית הבידור ובתקשורת בארצות הברית. ליבנה, שכבר העלתה את המקרה בתקשורת בעבר, אולם ללא אזכור שמו, פרסמה בעקבות קוטלר טור שבו סיפרה הכל. בהמשך הגיעו שלוש עדויות נוספות.

קוטלר הסבירה שגל התלונות הנוכחי, בעיקר נגד אנשי תקשורת בארצות הברית, גרם לה לחשוב מחדש על מה ששמרה בבטן 25 שנה, לראות באור חדש את המתלוננות, ולצאת לדבר. “הגיע הזמן להגיד, אולי מאוחר מדי, ואני רק יכולה להצטער שלא היה לי האומץ לדבר לפני 15 שנה”.

“היה מחיר, אבל קל מאד”, אומרת קוטלר בראיון ל”גדולות האומה”, “זה לא היה נעים לקרוא תגובות מתלהמות ולחוות את הטלת הספק באמינותי, שהיא הנכס הכי יקר שבניתי לעצמי בעמל רב ב-25 שנות קריירה. הדהים אותי שהיו אנשים שלא האמינו לי, אפילו בתוך הברנז’ה, הקהילה ממנה אני באה, ויותר מכולם הדהימה אותי תחילתו של מסע דה-לגיטימציה שהיו אחראים לו כמה מעמיתיי בתקשורת. אבל זה נגמר מהר מאד, כי ברגע שנרי סיפרה את סיפורה ועוד שתי נשים דיברו על אונס היה ברור שזה אידיוטי להטיל בי ספק.

“לא שילמתי מחיר אבל היום אני מודעת לגמרי לעובדה שאני בפוזיציה ובמקום שיגן עלי, ושזה כל ההבדל ביני לבין מזכירה במועצה האזורית אי שם. 20 שנה שאני מראיינת נשים מוצללות, ואחרי פרשת קצב אמרתי ‘מה הבעיה לקום ולדבר?’ – הייתי צריכה את השיעור הזה על בשרי כדי להבין כמה זה נורא וכמה את הופכת אשמה במצבך, אפילו בדבר הקטן הזה שסיפרתי, שהוא לא אונס ולא תקיפה. היום אני ממש מבינה את הצורך להסתתר וזה מאד מאד עצוב. עדיין רחוקה הדרך”.

ליבנה: “לא שילמתי מחיר על החשיפה בפעם הזאת, למעט אי נעימות מסויימת שכרוכה ברעש תקשורתי. במקרה שלי אלכס גלעדי גם הודה בנכונות הסיפור. האירוע עצמו כפי שהתרחש לפני 18 שנים כמובן גבה ממני מחיר נפשי, ואין לי דרך לאמוד את המחיר המקצועי ששילמתי על כך במהלך השנים שעברו מאז. זה לא ממש פופולארי אצל מעסיקים פוטנציאליים להיות זאת שפותחת את הפה”.

קוטלר מגישה את מגזין השבת של ערוץ 10, ליבנה כותבת טור בהארץ, בדיוק כמו לפני פרסום הדברים. לגבי המתלוננות האחרות – לא ידוע.

גלעדי הגיב לפרסומי הראשונים: “דבריה של נרי נכונים בעיקרם. לא הייתי אז בתפקיד בקשת ולא מזכירתי התקשרה אליה אלא אני. מה שאנשים מבוגרים עושים בחייהם, בבתיהם הפרטיים במסגרת מערכת יחסים אישית, זה עניינם הפרטי. באשר לטענותיה של אשרת קוטלר, בשנת 1994 לא היתה לקשת תוכנית בוקר וגם לא ב-1995 כשעזבתי את תפקידי כמנכ”ל קשת. לא ערכתי לה אודישן ואיני זוכר ששוחחנו, כפי שציינה. בכל המקרים, לא היתה כוונה לפגוע ואם התנהגותי גרמה לעוגמת נפש, אני מצטער מעומק לבי”.

תגובתו לתלונה השלישית: “מדובר בפרסום שקרי משולל כל יסוד. אני מכחיש את הדברים מכל וכל. מעולם לא כפיתי את עצמי על אישה כלשהי והדברים המתוארים לא אירעו מעולם. פרסום הדברים מהווה דיבה ולשון הרע ועל כן פניתי הערב לעורכי דיני בישראל בבקשה לנקוט את כל הצעדים הנדרשים מול גל הפרסומים המכפיש הזה”.

אחרי התלונה השלישית הודיע גלעדי כי הוא “זז הצדה” ויוצא לחופשה זמנית מתפקידו כנשיא קשת, לטענתו עד שתוכח חפותו.

שידורי קשת הגיבה בצורה רפה למיוחס לנשיא החברה, וספגה ביקורת קשה על יחסה להטרדות מיניות. דרורית ורטהיים, יו”ר הדירקטוריון, אמרה: “עדויותיהן של עיתונאיות לגבי התנהגות בלתי ראויה, לכאורה, המיוחסת לאלכס גלעדי מצערות וכואבות עד מאוד. מבלי להידרש לפרטי המקרים עצמם, לנסיבות ולחלוף הזמן, אני מבקשת לחזק כל מי שחשה נפגעת או מבוזה כתוצאה מהתנהגות בלתי ראויה ופסולה (…) עבור אלה מבינינו שנפגעו מהטרדה מינית, במלל או במעשה, הזמן לא נותן מנוח. אני מבקשת לחזק את אחיותיי האמיצות באשר הן. אמשיך לעשות ככל שרק אוכל על מנת שיחד עם הנהלת קשת נאפשר לכל מי שעובדים עמנו סביבת עבודה בטוחה ומוגנת”. את דבריה היא מסיימת בהבטחה כי בכוונתה “לבוא בדברים עם אלכס גלעדי בהקדם האפשרי”.

קוטלר וליבנה חשפו את המקרים שלהן לא למען עצמן, אלא כדי לחזק מתלוננות אחרות, בעלות מעמד ציבורי בטוח פחות, ולשבור מוסכמות חברתיות. קוטלר, שבעבר הגנה על ידידה עמנואל רוזן בפני התלונות הרבות נגדו, פתחה את הווידוי באמירה שנטיית ליבה היתה לראות במתלוננות מתחסדות וצבועות, וסיפרה על השינוי שעברה. בסוף דבריה הביעה צער על השנים שלקח לה לחשוף את מה שעברה, שנים שבהן יכלה אולי לחסוך מנשים אחרות להיפגע. השינוי שהיא עשתה לא רק משקף, אלא גם מוביל היום שינוי חברתי עמוק.

 אלכס גלעדי, אייל גולן ויורם זק צריכים ללכת הביתה – שרון שפורר על תגובת קשת

באוגוסט 2017 נרדמה לביא, עוזרת הוראה באוניברסיטת תל אביב, בביתו של הדוקטורנט אשר משה. השניים היו ידידים וצפו יחד בסרט. לדבריה התעוררה תוך כדי שהוא אונס אותה, ורק לאחר שלוש פעמים שבהן אמרה לו “לא”, הצליחה להשתחרר ממנו בכוח ולעזוב את המקום.

לביא דיווחה על המקרה עוד באותו הלילה לקו הסיוע לנפגעות תקיפה מינית ולחבריה ולמחרת נבדקה בביה”ח וולפסון. יום לאחר-מכן התלוננה בפני נציבת הקבילות לענייני הטרדה מינית באוניברסיטה, ובהמשך התלוננה במשטרה. ב-6 נובמבר השנה חשפה לביא בפוסט את שעברה, כחלק מקמפיין MeToo. היא התלוננה על קוצר ידה של האוניברסיטה להגן עליה. למחרת התראיינה ל”ידיעות אחרונות בפנים גלויות והביאה את סיפורה.

לאחד מחבריה כתבה בסביבות שתיים בלילה, “פגעו בי עכשיו ואף אחד לא עונה לי… אם מוצאים אותי מתה בחדר זה כי אנסו אותי הלילה ואני מבקשת שתדאג שהאנס ייכנס על זה לכלא”. בשעה שלוש כתבה “שמישהו יעזור לי בבקשה”. “כתבתי את ההודעות לחברים דקות אחרי האונס, הייתי במצוקה מאד גדולה”, היא אומרת.

לביא הפסידה לדבריה משרת מרצה שהייתה אמורה לקבל בשנה הקרובה, לאחר שנתיים בהן הועסקה כעוזרת הוראה. בנוסף דחתה את לימודי הדוקטורט שלה.

לביא עזבה את המעבדה המשותפת שלהם בסיום התואר השני ובעקבות המקרה עברה לעבוד במעבדה אחרת באוניברסיטה. בראיון סיפרה כי היא נוטלת כדורים המסייעים לה לישון ולתפקד. היא עדיין נוכחת בקמפוס, שם היא לעתים נתקלת במשה. את המפגשים הללו כינתה “קונטרסט בלתי נסבל” לדיונים בבית-המשפט.

על משה נאסר בתחילה להיכנס למעבדה בה לומדת לביא. הוא עבר בירור באוניברסיטה ונחקר במשטרה כבר באוגוסט. בתחילת שנת הלימודים קיבל משרה חדשה באוניברסיטה, ובתחילת נובמבר חזר לחקור במעבדה המשותפת אחרי ההרחקה הזמנית.

עורכת-הדין סתוית רייכמן המייצגת אותו מסרה לכתבה בידיעות אחרונות: “מדובר בתלונת שווא שהיא הסיוט של כל גבר, במקרה הזה הגבר הוא דוקטורנט צעיר שמעולם לא נאלץ להתמודד עם סיטואציות מסוג זה. מדובר בשני סטודנטים שניהלו קשר ידידותי הדדי”.

בנובמבר חשפה ח”כ שלי יחימוביץ’ את זהותו של אשר משה, במהלך דיון הוועדה לענייני ביקורת המדינה שבראשה היא עומדת. היא ספגה ביקורת על המהלך, כאילו ביצעה במשה משפט שדה. לדבריה, פעלה כך לאחר שביררה כי אין מניעה משפטית לפרסם את שמו. היא הסבירה את מניעיה: “לא ייתכן שבר נחשפה חשיפה מלאה, ואילו מי שתקף אותה ימשיך ליהנות מחסינות ואנונימיות, ומוטב שהסטודנטיות שלומדות אצלו יידעו שמדובר בו”.

במהלך העונה השלישית של “האח הגדול” בשנת 2011 עשה עורך התכנית, יורם זק, בדיקת סאונד שדלפה לשידור האינטרנטי. הגולשים שמעו אותו אומר, בתפקידו כ”אח הגדול”, משפט זכור לכל ובוטה באופן מיוחד שכלל את איבר-מינו ואת המשתתפת דנה רון. היא עצמה, כמו שאר המשתתפים, לא שמעה זאת בזמן אמת אלא בדיעבד. ההטרדה המינית הפומבית הזו הושמעה ברשתות החברתיות שוב ושוב בימים שלאחר מכן, ולאחריה איתרו הצופים הערות מיניות נוספות בשידור, שנאמרו לרון ישירות בחדר האח הגדול. רון טענה מאוחר יותר כי היחס הבוטה החל עוד באודישן שלה לתכנית.

רון הגישה בספטמבר 2017 תביעה אזרחית על סך יותר משניים וחצי מליון שקלים נגד זק, המפיק אלעד קופרמן והזכיינית קשת. האירוע אירע בפברואר 2011.

עורכי דינה כתבו: “עד היום מרשתנו מתמודדת עם הפגיעה האנושה והשלכותיה ואילו יורם זק הושעה ליומיים בלבד ושב לעבודתו”.

לכתב התביעה מצורפת חוות דעת רפואית הקובעת לרון 20 אחוזי נכות נפשית לצמיתות כתוצאה מההטרדה שעברה. כותב בתביעה עו”ד ששי גז: “מרשתנו לא קיבלה כל הצעה לטיפול פסיכולוגי, תמיכה נפשית או פיצוי מצד הגופים שהיו אחראים עליה. נהפוך הוא – הם ניצלו את מצבה הנפשי של מרשתנו ויחסי התלות שלה בהם לרעה ובאופן בלתי נתפס ביקשו את תמיכתה לסנגר עליהם ולומר לתקשורת כי מדובר ב’הערה פוגענית’ בלבד. למעלה מכך, ההטרדות נמשכו והתגברו ומרשתנו אף הפכה למושא ללעג בתכנית של הזכיינית ‘ארץ נהדרת’. מדובר בחציית קווים אדומים. בעידן שבו חיינו חשופים לעיני כל, דנה רון מייצגת את כולנו”.

רון יצאה מבית “האח הגדול” בהדחה הבאה שלאחר פרסום הדברים. לאחר עזיבתה טענה כי אינה כועסת על זק, וכי מאז היא עוזרת לזק “לעצור את היריקה על הדם שלו, כי באמת לא מגיע לו. הוא איש יקר ומוערך”. התבטאויות כאלו, כמו גם הבחירה ברון כמגישת תכנית בוקר ב”קשת”, הובילו להשערות בנוגע לחוזה השתקה – שהוכחש משני הצדדים.

רון הגישה תכניות ברצועת הבוקר של קשת, דגמנה והובילה קמפיינים, השתתפה עם בן זוגה בתכנית ריאליטי בערוץ 1, והתחילה לעבוד על הפקת סרט על פי סיפור חייה מאז עזיבת “האח הגדול”.

היא תומכת בקמפיין MeToo אך נמנעת מראיונות בשל התביעה שעודנה מתנהלת.

 “קשת” גינתה את האמירה ב-2011, וזק הודיע על יציאה לחופשה. הוא חזר ממנה והמשיך לעבוד בתכנית ובחברת שידורי קשת, שבה הוא עובד עד היום.

בנובמבר 2017 פורסם מייל ששלח זק לעובדי “קשת” במסגרת ההכנות לשידורי המונדיאל 2010. שם פנה בפרט ל”בנות בבניין” ותיאר את ההתרגשות הגופנית שמתעוררת בו, וגם כאן ציין את איבר-מינו.

זק הגיב לפרסום בלקיחת אחריות והסביר “גם אני התפכחתי ולמדתי, זה באיחור אבל זה קרה. אני יודע שזה קרה כי לקרוא את הדברים האלה שוב, במרחק שבע שנים, גורם לי להתכווץ ממבוכה – לא מההד התקשורתי אלא מחלק מהמילים הבוטות שנכתבו. לא התכוונתי לפגוע, מקסימום להצחיק. וברור שטעיתי”.

המייל הזה הצטרף לטענות נגד אלכס גלעדי נשיא קשת, להעסקתו של אייל גולן אצל הזכיינית, ויצאה קריאה פומבית לקשת לפטר את זק ולבדוק את התנהלותה במקרים אלה.

 אלכס גלעדי, אייל גולן ויורם זק צריכים ללכת הביתה

שנים לאחר מכן, כמו רבות מהנפגעות, קמה רון להגן על עצמה בדרך הנכונה ביותר כשמדובר בגוף שהרוויח הרבה כסף מהשפלתה הפומבית: כספית.

גם בעידן שבו הטרדה מינית כבר הייתה ידועה ומוכרת, ההשפלה שעברה רון וחוסר הגיבוי הציבורי היו חריגים. העובדה שהיא לא יצאה מיד נגד התוקף שלה, ושחייכה במבוכה כשהוא השפיל אותה נזקפה לחובתה. זאת במקום להבין שרון הושפלה כמו כל עובדת שהבוס שלה פגע בה, רק מול מדינה שלמה, ושנאלצה להגן על עצמה בזמן אמת בדיוק באותה דרך.

התגובה של הפקת “האח הגדול” היא השפלה נוספת, כנראה לא אחרונה: “רגע לפני ההתיישנות, מנסה דנה רון לזכות שוב בכמה רגעי תהילה על גב טענות ממוחזרות. בחודש האחרון פנו עורכי דינה להפקה בניסיון לקבל סכום דמיוני. משלא נענו לדרישה הסחטנית, בחרה שוב לפנות ל’ידיעות אחרונות’. יודגש כי טרם קיבלנו את כתב התביעה שהוגש לבית המשפט. בינתיים, נאחל לה שנה טובה”.

הצלחה של רון בתביעתה המוצדקת עשויה לפתוח את הפתח לתביעות נזיקין משמעותיות – דבר שכמעט לא קורה היום – על הטרדות מיניות.

שדרן הרדיו גבי גזית נישק את דנה ויס על פיה בניגוד לרצונה. בהמשך טענו שלוש נשים נוספות כי הוא תקף אותן: “הוא השכיב אותי על המיטה ונתן לי נשיקה רטובה. כשאמרתי לו שזה לא לעניין הוא ענה לי שהוא לא רגיל שנשים דוחות אותו”, סיפרה אישה שלדבריה ביקשה לשכור ממנו דירה.

אשת הפרסום שמרית סקורניק פלג פרסמה בעמוד הפייסבוק שלה עדות נוספת נגד גזית: “13 שנים עברו מאז, הייתי בסך הכל ילדונת בת 26, בתחילת הקריירה הפרסומית… אי שם במטבחון הצר של אולפני הרדיו האזורי. הדפת אותי אל המקרר בהפתעה… כמה גועל. שיתקת אותי. כמה דמעות ועלבון ועוד מקלחת ועוד מקלחת… אם רק היית מעז לעשות לי דבר כזה היום… זה היה הסוף שלך”.

רחל פיש בן ישראל, שעבדה בעבר בתחנת הרדיו, כתבה בפייסבוק בתגובה לגזית: “מעניין עד מתי היצור הנאלח הזה ימשיך להכחיש. כשבוקר אחד הוא ליטף אותי במורד הגב ואמרתי לו שיפסיק, זה הוביל לזה שהוא אמר למפיק הראשי שאני מפיקה גרועה והוא לא מוכן שאחליף יותר בתכנית שלו”.

ב-7 בנובמבר 2017 הגיבה ויס להתבטאויות של גזית בתכנית הרדיו שלו, בציוץ בטוויטר: “תחשוב טוב גבי גזית. גם לפני 15 שנה עשית. ויותר. כמו למשל להתעקש לנשק על הפה כשנפגשים ככה סתם במסדרון במערכת. למה. ככה. כי אתה יכול. בשגרה”

גזית עצמו. גזית, שנודע ביחסו המזלזל לנשים שטוענות שעברו הטרדה או תקיפה מינית (בין היתר יצא נגד חלק מהמתלוננות בפרשת קסטיאל), תהה במהלך ראיון בנוגע לעדותה של אשרת קוטלר על מנכ”ל “קשת” אלכס גלעדי, האם אכן מדובר בהטרדה מינית. הוא אמר: “קרוב היום שמישהי תספר עלי סיפור מלפני 45 שנה”, והוסיף כי אין לו ספק שבתקופה זו ליטף את ישבנה של אשה, שכן זו הייתה רוח התקופה.

ויס, לדבריה, אמרה לעצמה בעבר שאם תראה שהוא ממשיך בקו שלו ומזלזל בנפגעות תקיפה היא תדבר על מה שאירע – ואז ראתה את ההתבטאות האחרונה.

“איכשהו יצאתי מזה בלי מחיר כבד, לפחות לא כזה שאני יודעת עליו”, אומרת ויס ל”גדולות האומה”, “אבל זה תהליך מאד לא נעים שהיה גורם לי לחשוב פעמיים אם להגיד למישהי אחרת ללכת על זה. אני למדתי שיעור מאד חשוב על מה שקורה למי שמעזה להתלונן, איך מרדדים את כל העשייה שלך לדבר הזה והאמינות שלך מתערערת, וגם איך אפשר להתערער כתוצאה מהכחשה גורפת של הצד השני. הסיפור הזה יקפוץ תמיד ליד השם שלי בגוגל.

“למזלי, אלה היו רק יומיים לא נעימים, ואני יכולה רק לחשוב מה עובר על נשים אחרות. קיבלתי המון תמיכה ואהדה, מנשים וגברים”.

באותו מקום, פרשנית מדינית ומגישה בכירה בחדשות 2.

בתכניתו ברדיו FM103 אמר גזית למחרת הציוץ: “שתיים-שלוש מילים על מה שקרה אתמול, והרי לזה אתם מצפים בטירוף. אז מלכתחילה ממש לא חשבתי שיש צורך בתגובה, אבל בעקבות אינספור פניות של מאזיני התכנית האדוקים, בעיקר מאזינות קבועות, שבהמוניהן שלחו אלי במהלך הלילה הודעות תמיכה חמות, והודעות גינוי על מה שהן קראו, ‘השיימינג של הימים האחרונים’. ואני מרגיש חייב לכן חברותיי הטובות, ולכם חבריי, ואני מבקש לומר בלי שזה יפתיע אף אחד – כל הדברים שנכתבו ופורסמו אתמול על ידי הגברת ויס לא היו ולא נבראו, נקודה”.

ב-9 בנובמבר, יומיים לאחר פרסום הציוץ, יצא גבי גזית לחופשה משידור בתחנת הרדיו, לטענת התחנה מרצונו החופשי, ולא שב. אור צלקובניק, מנכ”ל רדיו 103, התראיין ואמר: “בהמשך לבירור נרחב שנערך אצלי בעניין עם גבי גזית, הודיע לי השדרן כי הוא מבקש לצאת לחופשה. קיבלתי את בקשתו, ועל כן לא ישוב ביום א’ הקרוב אל המיקרופון. כפי שאמרתי הבוקר, FM103 מגנה בכל לשון הטרדות ותקיפות מיניות ורואה במאבק בתופעה חשיבות עליונה”.

ויס, כמו קוטלר וליבנה, עשתה שימוש במעמדה המקצועי כדי לחזק נשים אחרות את המאבק. “הדברים לא מגיעים כנקמה אלא כהזדמנות לתיקון חברתי“, אמרה.

Send this to a friend