הבוכריס שלי

הייתי בת 18 כשהמפקד שלי תקף אותי, ולקח לי 22 שנים להגיד לעצמי בקול רם מה קרה לי. שואלים נשים שהותקפו מינית – איך זה השפיע על מהלך חייך? זה יצר את מהלך חיי

אזהרה: התכנים בכתבה קשים לקריאה ועלולים לעורר תגובות

הייתי בת 18 וקצת, חיילת בנח"ל, תנועת הצופים. סיימנו של"ת (שירות ללא תשלום) מוקדם בקיבוץ גניגר, טירונות במחנה-80, ויצאנו לבט"ש (ביטחון שוטף) במטולה. הבנים עסקו בפעולות מבצעיות בלבנון, אנחנו היינו קשריות. בשלב מסוים התבשרנו שיורדים לאימון גדוד לנגב - כל המוני הבנים ורק קומץ בנות. נבחרתי יחד עם עוד שלוש חברות. הרגשנו קרביות והיינו מאוד גאות בעצמנו.

המשאית הצבאית פלטה אותנו באזור מדברי סחוף רוחות ואבק. קיבלנו אוהל גדול, שמונה או עשר בנות ביחד. לא הרחק מאיתנו היה שטח המחנה של הבנים, מאהל המפקדה ושקמייה מאולתרת. במרחק כמה מאות מטרים, מזרחה, היו מתקני עץ רעועים ששימשו למקלחות.

הייתי ילדה יפה. הייתי פרועה. היו לי תלתלים זהובים על הראש ועיניים תכולות – ירוקות שרואות הכל. הייתי חכמה. הייתי חריפה. הייתי תמימה. הייתי בתולה. הייתי ילדה. בתיכון היה לי חבר, ירון. אהבת נעורים ראשונה, נשיקה ראשונה. ירון נהרג חצי שנה קודם לכן – הוא התחשמל למוות בקיבוץ גניגר כשמוט השקייה שהרים לגובה פגע בכבל מתח גבוה. היינו יחד גם בחודשי חייו האחרונים. בזמן הבט"ש ואימון הגדוד, הייתי שרויה באבל כבד. המפגש הבלתי צפוי עם המוות בגיל כה צעיר, מי שאהבתי שנים מת פתאום ואני נדרשתי להמשיך את המסלול הצבאי בנח"ל, כאילו כלום לא קרה. עם ירון הייתה אהבה, והיו נשיקות ומזמוזים מלאי הורמונים, אבל "לשכב" היה מחוץ לתחום וכך היו גם אברי המין התחתונים.

כך היינו; גדלתי בתוך חבורה מצומצמת של חבר'ה, שעד היום הם חבריי הקרובים הטובים ביותר. פעילים רומנטית, אבל פוריטניים. ילדים טובים קרית-אונו. תנועת נוער. ציונות. הגשמה. מי שעישנה סיגריות הייתה "פרחה", והאחת שכן שכבה הייתה "זונה". אנו הבנות נשבענו לשמור את הבתולים לחתונה. אלה היו המושגים והם היו עקרונות ברזל.

ש. המפקד הישיר שלנו ירד איתנו ממטולה לאימון הגדוד במדבר. הוא היה בחור רזה, עם תווי פנים נחושים, טיפוס סמכותי בעל אישיות מוחצנת וכוחנית. כולם חששו מפניו. הבנים אמרו שהוא תמיד מחפש אותם, מטרטר אותם, שש לכל הזדמנות להראות את כוחו, הוא ירה פקודות לכל עבר, ובלט בנוכחותו.

באותה עת, נכנס אל חיי צעיר מקיבוץ גניגר שבו היינו בשל"ת המוקדם. עלם חמודות שהסכים לקבל אותי עם יגוני ואבלי, עם דיבורים ובכי אינסופיים על ירון, עם בתוליותי, ועם הצהרה שאני לא בעניין של סקס עכשיו, ופשוט אהב אותי ורצה לנחם אותי. פעמיים הספקתי לנסוע מהצבא אליו לסופי שבוע ולהתנחם בחיקו ואין לדעת לאן הקשר הזה היה מתפתח אלמלא קרה מה שקרה.

אלא שאז קרה מה שקרה.

בצהרי אחד הימים, המפקד ש. בדק משהו שנדרשתי להכין במפקדה והעיר הערה צינית לא נעימה. הגבתי בהומור סרקסטי. הוא אמר – "את חושבת שאת חכמה, אה?" והלך. כעבור שעה הוא חזר, קרא לי החוצה והודיע שאני מזומנת לשיחת מפקד. נלחצתי. שאלתי מה העניין, הוא פקד עלי לצאת החוצה ולהצטרף אליו. לקחתי את הרובה שהיה מוטל על מיטתי באוהל, הוא אמר: "את לא תצטרכי את הנשק עכשיו", והורה לי להשאיר אותו, דבר שהיה כמובן אסור בתכלית האיסור. אבל המפקד אמר. עשיתי כדבריו. פסעתי לצדו מבוהלת. ככל שהתרחקנו מהמאהל, גברה בלבי הדאגה. לאן הוא לוקח אותי? מה הוא רוצה מחיי? הגענו לאזור מקלחות העץ העלובות שלנו, הוא התיישב על משהו שהיה מעין דרגש עץ, בתוך מבנה המקלחת, וסימן לי גם להתיישב.

הבנתי שבאנו לשם כדי לקיים את שיחת המפקד, בפרטיות. התיישבתי, דרוכה. הוא אמר שאני חצופה, שההתנהגות שלי לא נראית לו ולמפקד הבכיר יותר, האחראי על כל אימון הגדוד. התקשיתי להאמין למשמע אוזניי. לא היה לי מושג על מה הוא מדבר. הוא ציין שנבחרתי לרדת לאימון הגדודי בגלל הערכות חיוביות שהיו עלי, אבל עכשיו מתברר להם שאני חיילת בעייתית ולא ממושמעת והם שוקלים מה לעשות איתי.

הוא נתן לי להבין ששוקלים להחזיר אותי למטולה – וזה היה הדבר הכי חמור שיכולתי לצפות שעומד לקרות לי. הייתי המומה; לא היו שום אירועים שמהם יכלו להגיע למסקנות כאלה על אופיי או על תפקודי. חשתי תדהמה ועלבון ודמעות עלו בעיניי. חיפשתי מילים להשיב לו ברוח הזו, אבל אז, לפתע, הוא התקרב אלי, תפס את ראשי בשתי הידיים ונישק אותי על הפה, לשונו חודרת אל פי.

ועכשיו כל התיאורים המוכרים, הידועים: קפאתי. שותקתי. נאלמתי דום. התאבנתי. איבדתי  שליטה על הסיטואציה. יצאתי מתוך הגוף שלי והבטתי מבחוץ על מה שמתרחש בעודי אומרת לעצמי –  זה לא קורה. זה לא יכול להיות. זה פשוט לא קורה.

אבל זה קרה. וקרה גם הרבה יותר מזה.

המפקד ש. התנתק מפי, תפס את כולי בחוזקה, והטיח אותי לרצפה. והנה אני - שכובה על אריחי העץ הרטובים, והנה הוא - מעלי. עכשיו כבר קלטתי שקורה לי משהו רע מאוד, ושאני חייבת להשיב מלחמה. הידיים שלו היו בכל הגוף שלי, והוא ניהל מאבק אדירים לפשוט לי את המכנסיים ואת התחתונים. החלטתי: אני לא אתן לאיש הזה לחדור אלי. הפעלתי את שרירי הרגליים, בכוח שלא ידעתי על קיומו. פיתלתי אותן אחת בשניחה, ועם הידיים המשכתי להיאבק בו כשאני צורחת. הוא לא אמר מילה, לא ניסה להשתיק אותי, שפתיו היו חשוקות, מבטו ממוקד, הוא היה נחוש וניסה להכריע אותי בכל דרך. המכנסיים שלו היו פתוחים, והוא חתר לעבר הבטן התחתונה ואזור המפשעה שלי. לשווא. נלחמתי בכל כוחותיי.

כשהוא הבין שזה לא יילך לו, הוא הרפה לרגע, סובב את גופו והצמיד זרוע אחת לצווארי. הרגשתי שאני נחנקת. המשכתי להיאבק ולהכות, ואז ראיתי מעל פניי את איבר המין שלו, חשוף, זקור. הוא הצליח להגיע עם איברו לעבר פניי, תקע אותו לתוך פי, הניע אותו פעם פעמיים וגמר לי בתוך הפה, בזעקה.

הפעם הראשונה בחיי שראיתי זין.

הפעם הראשונה בחיי שראיתי זקפה של גבר.

הפעם הראשונה בחיי שראיתי ושמעתי גבר גומר.

טעם הזרע שלו ממלא את חלל פי, נחנקת, בקושי נושמת.

ואז הוא שחרר אותי.

הוא קם, הסתדר, ארגן את המדים שלו. גם אני קמתי, פלטתי את מה שהיה לי בפה, ניגבתי את עצמי, סידרתי את המדים שלי. לא דיברנו. יצאנו מהמקלחת וצעדנו חזרה אל המאהל. הוא חתך לעבר המפקדה, אני אל אוהל הבנות. חברתי קלטה משהו כנראה, ושאלה – "ורד, מה קרה?" ואני שמעתי את עצמי עונה: "את לא תאמיני, התנשקתי עם המפקד ש." היא פערה זוג עיניים גדולות. "מה? מה פתאום?" ואני עניתי בצחקוק: "לא יודעת, הוא הזמין אותי לשיחה, לקח אותי למקלחת ושם התנשקנו. קטעים, אה?"

וכך זה התנסח מאותו רגע. זה מה שקרה מבחינתי במקלחת העץ במדבר: התנשקתי עם המפקד שלי, ש. זה ולא יותר מזה.

הלילה ירד, ועמו הגיע התקף של קוצר נשימה. יצאתי מהאוהל והתהלכתי אנה ואנה, רועדת מקור, בעלטה שבחוץ. ניסיתי להבין מה עברתי, לא הצלחתי. ניסיתי לקרוא בשם למה שקרה לי, לא יכולתי. רק חזר על עצמו במעגליות אינסופית המשפט – "התנשקתי עם המפקד". הרגשתי מזוהמת, אבל לא יכולתי להחזיר את עצמי לאותה מקלחת ולהתרחץ. הסצנות האלימות חזרו בהבזקים צהובים, ואני הדפתי אותן שוב ושוב. התקשיתי לנשום. הגוף רעד ופרכס. הרגשתי שאני עומדת למות. חשבתי לעצמי - הלילה אני מצטרפת אל ירון.

אבל נשארתי בחיים והבוקר עלה. ומה שהעסיק אותי בבוקר היה -  שבגדתי בקיבוצניק המתוק מגניגר. כתבתי לו מיד מכתב. סיפרתי שהתנשקתי עם המפקד שלי, שבגדתי בו, שאני לא ראויה לאמון שלו ולאהבה שלו ושבזה נגמר מה שהיה בינינו. חשבתי גם שבגדתי בירון. בכיתי וביקשתי ממנו סליחה.

שם הייתי.

לא סיפרתי לאף אדם על מה שקרה לי – לא לחברות, לא לחברים, לא להוריי, לא לאיש. הדחקתי את האירוע, אפסנתי אותו במעמקי תודעתי. לא היו לי כלים לזה. לא היו לי מילים לזה. לא הייתי מסוגלת לגעת באש הזרה ששרפה אותי פתאום ככה בתחילת חיי הבוגרים.

בתוך זמן קצר התחלתי לסבול מכל התסמינים שמופיעים בספרי הפסיכולוגיה על נשים שהותקפו מינית: התקפי פאניקה. תחושת אשמה קשה. מקלחות אינסופיות. הרגשתי מזוהמת, מטונפת. שנאתי את עצמי. רציתי למות.

חזרנו למטולה, לבנין המשטרה הבריטי הישן שבו התגוררנו בחצי השנה של הבט"ש. משהו טרד את שלוותו של המפקד ש. והוא התחיל להריץ עלי סיפורים. חבריי דיווחו לי שהוא סיפר להם ששכבתי איתו, במדבר, שמצצתי לו. כינה אותי "שרמוטה", אמר ש"כל אחד שרק ינסה יכול לשכב איתי". הם הכירו אותי קצת יותר טוב מזה, ולא האמינו לו, באו וניסו להבין מולי - מה פשר הסיפור הזה?

שתקתי.

איך אפשר להסביר שתיקה כזאת? אי אפשר.

איך אפשר להסביר למישהו אחר מצב תודעתי של ידיעה-אי ידיעה; הכרה- אי הכרה; זיכרון –אי זיכרון?

אי אפשר.

ידעתי שקרה לי דבר נורא. הגוף שלי ידע. הידיעה שכנה במרכז לבי, בערה בליבת הקיום שלי, אבל לא יכולתי לגעת בה. אסון מותו של ירון התערבב באסון השני שקרה לי, במדבר. וכמו בובה ממוכנת המשכתי לדקלם לעצמי את מילות הקוד שיצרתי שגילמו בתוכן את הסיוט שעברתי, עד שיגיע יום שבו אוכל להכיר במה שקרה באמת.

בלילות, רקמתי נקמה. איך אני יורה בו עם הרובה הצה"לי שלי והורגת אותו. היה לי דוד אהוב, אח של אבא שלי, אלוף מישנה בצה"ל. עשרות פעמים תכננתי לפרטי פרטים איך אני פונה אליו, והוא כבר דואג לזה שהמפקד יודח, ייענש ויילך לכלא. אבל בשביל לעשות את זה בעולם האמיתי הייתי צריכה להכיר במה שקרה לי, להבין שאני לא אשמה, להעניק לזה שם, לדבר על זה במילים - וכל הדברים האלה לא היו אפשריים לי.

שואלים נשים שהותקפו מינית – איך זה השפיע על מהלך חייך?

זה יצר את מהלך חיי.

זה השפיע קודם כל כמובן על האופן שבו התחלתי לקיים יחסי מין. על איך חוויתי גוף של גבר, איבר מין של גבר, חדירה, וכל מה שקשור במגע. כאישה צעירה, בעשור שבין גיל 20 ל-30, התהלכתי בעולם, מתפקדת כלפי חוץ, לומדת, מייצרת קריירה עיתונאית – "על המשמר", "ידיעות תקשורת", "הארץ" - מנהלת מערכות יחסים עם גברים. בפנים שרר כאוס. בפנים הייתה אימה. פנטזיות אובדניות בלתי פוסקות. פשוט התאוויתי למות. זה השפיע על כל מישור בחיי, לא בטוח שאני יודעת אפילו למנות את כולם.

תדירות התקפי החרדה הלכה וגברה. הגעתי כמה פעמים לחדר המיון. רופאים תורנים נתנו לי כדור הרגעה, ואליום, ורשמו טיפול של כדורי יוד כי חשדו בבעיה בבלוטת התריס (אין ולא הייתה לי). רק כעבור שנים קיבלתי אבחון אמיתי והפניה לטיפול נפשי.

מגיל 30 ואילך, ועד בכלל, הייתי בטיפול. אבל בינתיים התקפי החרדה נהיו לחלק אינטגרלי מחיי ולא עזבו. ההדחקה הייתה כל כך עוצמתית, עד שגם בטיפול האישי האירוע לא עלה. הפסיכולוגית שלי חשדה שעברתי התעללות מינית. היא הייתה מוטרדת. אמרה שאני מדגימה התנהגויות קלאסיות שמאפיינות נאנסות. דיברה על "דיסוציאציה" ועל "דה-פרסונליזציה" שאני חווה בזמן התקפי חרדה. כמה פעמים שאלה אותי ישירות אם עברתי אונס. הכחשתי מכל וכל. את הופעת התקפי החרדה בגיל 18 וחצי ייחסתי למותו של ירון, כמו גם לעובדה שגדלתי בבית שלא אפשר לי שום הכלה רגשית.

הסתיים הטיפול איתה, התחיל טיפול עם אחר. הסתיים איתו, התחיל טיפול קוגניטיבי עם פסיכולוג ביהביוריסט. ואחריו טיפול זוגי. ואחריו פסיכולוג-סקסולוג. ואחריו, פסיכיאטר. ואחריו מעגל נשים. ואחריו טיפול בתנועה. ואחריו דיקור. ואימון עם מאמן. ושיאצו. ושוב פסיכולוג, מדיסציפלינה אחרת. ושוב פסיכיאטר. וחוזר חלילה.

הטיפול, לטוב ולרע, הפך למסע של חיי.

כשהתוודעתי למגבלות של הפסיכולוגיה הקלאסית, עברתי לחפש עזרה במחוזות רוחניים, מיטיבים, בודהיטסיים ואחרים. נחשפתי לעולמות המזרח, התחלתי לתרגל מדיטציה, למדתי "לרדת בסולם הסבל", לשחרר את העבר, להיות ברגע הזה.

השנים חלפו, המסע הניב פירות. שרדתי. אספתי את השברים. התחזקתי. נפתחתי לאהבה. בגיל 30 וקצת, מצאתי את הגבר של חיי. התשוקה למות התחלפה בתשוקה לאהבה, לחיים.

לקראת גיל 40, הייתי אז כתבת מוסף "הארץ", יצא לי לראיין לכתבה את מנהלת מרכזי הסיוע לקרבנות אונס בעת ההיא. שמעתי סיפורים רבים של קרבנות ושל מתנדבות בקו החם, וחזרתי הביתה נסערת.

בלילה ההוא, ברווח שבין חלום לערות, חזרה אלי לראשונה מאז גיל 18 סצנת המקלחת במדבר עם כל הפרטים, בבהירות חדה, וללא הנחות. תפסה אותי לא מוכנה. בלי היכולת להדחיק, להרחיק, או לכנות אותה בשם קוד.

טילפנתי אל המרואיינת שלי, מנהלת מרכזי הסיוע, והיא הפנתה אותי מיד אל הקו החם שלהן. במשך שעתיים, כשאני בוכה בכי בלתי נשלט, ובקושי נושמת, סיפרתי בפרטי פרטים למתנדבת קשובה מה שקרה לי בצבא. התביישתי והתנצלתי על שאני גוזלת את זמנה היקר. "אני הרי לא עברתי אונס", אמרתי לה, "אבל בכל זאת, אם אפשר, אני רוצה לספר לך עכשיו מה שקרה לי". היא הקשיבה שעות בסבלנות אין קץ. לבסוף אמרה לי בזהירות רבה: "ורד יקרה, את עברת אונס. אמנם בשנת 1978, כשזה קרה לך, החוק עדיין לא הגדיר את זה ככה. אבל היום (כלומר, לפני 17 שנים) זה מעוגן בחוק. המפקד שלך אנס אותך. העובדה שהוא חדר עם איבר המין שלו אל הפה ולא אל איבר המין שלך לא משנה. את עברת אונס לכל דבר".

התמוטטתי.

עזבתי את הכתבה.

ימים ארוכים ישבתי בבית עם האיש שלי, ורק נזכרתי וסיפרתי והבנתי ובכיתי. ושוב, ושוב, ושוב. הכל חזר אלי. הבנתי שנאנסתי. אמרתי את המילה הזאת שוב ושוב. הבנתי שלא הייתי אשמה בכלום. התחוורה לי עוצמת ההדחקה שלי. ראיתי את מה שזה חולל בחיי. חזרתי אל הקו החם עוד כמה פעמים, הן היו נהדרות. הקשיבו לי והיו איתי. אז עלתה כמובן השאלה אם לעשות משהו בנוגע לזה, בעולם החיצוני. האם לחפש את המפקד האנס, 22 שנים אחרי. בחרתי שלא.

הזיכרון ערער אותי, הוציא אותי משגרת החיים לחודשים, הביא עמו גל של חלומות וסיוטים. צער אדיר קם והתעורר בי. תחושה גדולה של אבל. לבי יצא אל הנערה האומללה, הפצועה שהייתי. התאבלתי עליה. בכיתי על החיילת התמימה האבודה מלאת שמחת החיים והיופי שתומתה נקטפה באחת על ידי גבר צעיר מעוות, אלים ואכזר שהיה המפקד שלה בצה"ל.

לא היו לי כוחות להתחיל במסע הציד אחריו.

ישבתי עם חברי הילדות שלי מקרית אונו, סיפרתי להם. סיפרתי לעוד ועוד אנשים, קרובים, רציתי שיידעו. סיפרתי גם להוריי, לאחי, לאחותי. לכולם.

זה היה כמו להקיא אותו מתוכי.

עברתי תהליך ארוך של אבל וריפוי, איתו באה הקלה.

בגיל 40 התחלתי לקחת סרוקסט, תרופה נוגדת חרדה מקבוצת ה- SSRI וזכיתי להפוגה ראשונה מהתקפי החרדה הסדרתיים שלי. זה היה כמו להיוולד מחדש.

רוב חיי הבוגרים נאבקתי באלפי דרכים על שפיותי, על איזו אמת פנימית שלי, שמעולם לא פסקה מלהבהב, והיקום העניק לי פרס: מזה 26 שנים אני חיה באהבה גדולה ומופלאה עם אמנון, האיש שלי, אהבת חיי. בעזרתו עשיתי שלום עם הילדה הפגועה שהייתי. שמחת החיים חזרה אלי. החיים שלי, שלנו, יפים, טובים, ומענגים. הכל בסדר.

לחוקרים – השוטרים – הקצינים - אנשי הצבא - העובדים הסוציאליים -  השופטים - עורכי הדין - הכתבים - הקוראים - הטוקבקיסטים - וכל הגאונים האחרים ששואלים גם היום ב- 2016 נשים שהותקפו מינית:

"אבל למה נזכרת רק עכשיו? איפה היית כל הזמן? למה את לא מניחה את זה מאחורייך וממשיכה הלאה וזהו?"

"לקח לי 22 שנים עד שיכולתי להגיד בקול לעצמי מה קרה לי." ורד לוי-ברזילי

הנה התשובה: כי זה אף פעם לא נגמר. לא באמת. משהו בכל זאת נותר - מרגעי האלם. מההלם. מהאימה. מהבושה. מפחד המוות. מחוסר היכולת להאמין שזה באמת קורה. מהמבט המטורף בעיניו. מהזעקה שלו ברגע השיא. מטעם הזרע שלו בפי המתמלא. מתחושת החנק. מקוצר הנשימה. משנות ההכחשה. משהו בכל זאת נותר. והמשהו הזה צרוב בי לתמיד.

לאלה שעדיין, בשנת 2016, מתקשים להבין ולהפנים - אוקי, זה קרה. דברים רעים קורים. אבל עד כמה זה כבר יכול להיות נורא?

הנה, עד כדי כך:

אני בת 57. לקח לי 22 שנים עד שיכולתי להגיד בקול לעצמי מה קרה לי. ולקח לי 17 שנים נוספות עד שיכולתי לכתוב ולפרסם את זה כאן.

עד כדי כך.

הכותבת היא עיתונאית, כותבת ביוגרפיות ועורכת 

תגובות

|
cool good eh love2 cute confused notgood numb disgusting fail

Send this to a friend