לא שותקות יותר? תלוי אם הוא עובד בהארץ או לא

בימים האחרונים, בצלן של החשיפות הנוגעות להטרדות ותקיפות מיניות מצד בכירים ב״קשת״, נדמה כי כלי התקשורת המרכזיים האחרים חוגגים על דמה של חברת הטלוויזיה המשגשגת. בראשם של השמחים לאיד ניצב עיתון הארץ, שכתביו עוקבים באדיקות אחר כל התפתחות ועדות חדשה (וטוב שכך), ואף הרהיב לפרסם מאמר מערכת תחת הכותרת ״לא שותקות יותר״.

״התנהגות הגברים שינצלו לרעה עמדות כוח לא תהיה עוד מוגנת בקוד הישן של הדיסקרטיות שאפפה את הנושא", כתבו שם, במאמר ששותף בהתרגשות על ידי העיתונאית נרי לבנה, אחת המתלוננות נגד נשיא "קשת" אלכס גלעדי, בגאווה על שהיא עובדת בעיתון שהבין כל כך טוב את הקטע.

אלא שמי שעוקבים ועוקבות אחרי המאבק באלימות מינית בישראל, ובפרט המאבק בבעלי הכוח והשררה המנצלים את מעמדם לצורך גירוי, סיפוק, ביזוי והשפלה – הצטמרר כמוני מקריאת מאמר המערכת, ומהצביעות הבלתי נתפסת של מצג השווא הפרוגרסיבי. אתם מבינים, זו אותה מערכת ממש המעסיקה, מפרנסת ומגבה את יצחק לאור.

 הארץ, עיתון לאנשים שאוהבים לבטל את המנוי – עינת פישביין

 בין אופק בוכריס ללנה דנהאם – קרן גרינבלט

 אוהבים להאשים את הקורבן? אתם לא לבד! – בואו לשחק וגלו מי עוד

כבר ב-2010, פורסם בתכנית ״המקור״ תחקיר של נסלי ברדה על 20 שנים של תלונות ועדויות על הטרדות מיניות ואונס מצד סטודנטיות באוניברסיטת תל אביב ובסם שפיגל, משוררות שביקשו לפרסם עבודותיהן, וכן, גם מי שעבדו לצדו בעיתון הארץ. לאחר פרסום התחקיר, כמו גם עם שלילת פרס מפעל הפיס מלאור, יצאו מספר גורמים שעבדו עמו בעיתון, קרובים ומעריצים, לא ברור אם להגנתו או להגנת קבוצת שוקן, בהבהרות ופרשנויות על כך ש(לפי חנוך מרמרי) אמינות הטענות מוטלת בספק כיוון שלא הגיעו תלונות למערכת במהלך שנות התשעים, וכן כי לא היו יחסי מרות בין לאור לבין העובדות שטענו כי הילך עליהן אימים, השפיל אותן תדיר ואף במקרה אחד דחף לכאורה אצבעותיו לפיה של אחת המתלוננות. טענות אחרות כללו שיתוף פעולה של המתלוננות עם ארגוני ימין (על פי יובל אלבשן), ושמשוררים וסופרים הם בעצם זיון הרפתקני והטענות מקורן בפוריטניות מינית (מיכל זמיר).

עדויות על 20 שנים של הטרדות ותקיפות תוך ניצול מכוער של פערי כוח (לא תמיד של מרות רשמית, אך בהחלט של התנהלות כוחנית עליה העידו גם קולגות גברים שעבדו עמו), לפחות 10 נשים שנחשפו בשמן, ותגובתו של עיתון הארץ – לחסום לתגובות את פרסומיו של לאור ולתת במה נרחבת לסנגוריו.

20 שנה של עדויות. יצחק לאור

בתגובה מסר מו"ל הארץ, עמוס שוקן: "אכן סגרנו לתגובות את מאמריו של לאור ואת ביקורת הספרים שלו, כי הטוענים והטוענת כלפיו ראו בזה במה לחזור על טענותיהם over and over again (שוב ושוב – ק"ג), ולא חשבנו שזאת המטרה של מתן אפשרות לתגובות הגולשים. אנו ממשיכים לפרסם מאמרים וביקורות של לאור והסברתי את זה עשרות פעמים בשיחות עם נשים וגברים בפייסבוק ובטוויטר, כולל בימים האחרונים".

בהמשך מסר שוקן: "אשה בשם אשכר אלדן טוענת שלאור אנס אותה. לאור טוען שקיימו יחסי מין בהסכמה. את טענותיה העלתה אלדן לאחר חלוף תקופת ההתיישנות שבתוכה יכולה הייתה להתלונן עליו במשטרה. משכך אין אפשרות לדעת מה נכון כאן ועומדת ללאור חזקת החפות. לאור עבד מספר שנים בדסק במערכת הארץ. הוא סיים את עבודתו שם בשנת 1998, לפני כעשרים שנה, ומאז הוא שולח מאמרים למערכת. בתקופת עבודתו במערכת לא הגיעו אלי שום תלונות על לאור. גם העורך הראשי דאז, חנוך מרמרי, פרסם מאמר בעין השביעית שבו שלל את קיומן של טענות כאלה אז. מה שכן, כפי שנאמר לי הרבה יותר מאוחר, לאור כנראה התבטא בצורה לא נעימה או גסה כלפי עובדים אחרים בדסק, אך גם כלפי גברים.

"בלי קשר להתנהגותו של לאור בהארץ אני כן מביא בחשבון את העובדה שהחוק למניעת הטרדה מינית נחקק בשנת 1998, כשלאור בכל מקרה כבר לא עבד במערכת. גם אם אשה או נשים ראו בדבריו הטרדה, אני מצטער על זה וגם על שאם כך הרגישו לא דיווחו על כך, אבל אני גם שואל את עצמי אם נכון להחיל את החוק רטרואקטיבית.

"אני לא מזלזל בכלל בכלי שנותן פייסבוק לאנשים ונשים לומר את דברם, וראינו שבמקרים לא מעטים הדבר הביא להסקת מסקנות, אבל זה כנראה במקרים שהגברים שנטענו כלפיהם טענות או בעצם הודו בהן, או שלא רצו להיגרר לעימות משפטי, אבל מבחינתי במקרים שזה לא המצב, פייסבוק לא יכול להיות התחליף למערכת המשפט. מה שאני כן רואה בפייסבוק, אולי בגלל המגבלות שתיארתי קודם, הוא גם תופעה מצערת מאוד של מעין לינץ׳ כלפי לאור. עם זה אני מתקשה לשתף פעולה".

מטרידים בשידור חי

עם עליית המודעות הציבורית והתקשורתית והבקיאות הגוברת בנבכי החוק למניעת הטרדה מינית, ברור כי היעדר יחסי מרות רשמיים לא מבטל את האפשרות שהתרחשה הטרדה כלפי קולגות, בטח כאשר ישנם פערי כוחות משמעותיים בין עורך ותיק ומבוגר לבין עיתונאיות צעירות וחדשות. כמו כן ברור, שהגם שהייתה ממונה על נושא ההטרדות המיניות בהארץ, ברוב המקרים נפגעות ונפגעים לא מתלוננים ומתלוננות על המקרים שעברו, בטח לא בשנות התשעים המוקדמות.

הרי חלק מההטרדות של גבי גזית, דודו טופז, טומי לפיד, עמנואל רוזן – קרו בשידור חי למול עשרות אלפי צופים או מאזינים, המיילים של יורם זק התפרסמו בעיתונות כבר ב-2010 – וזעזוע ציבורי לא היה. הנפגעות לרוב לא מתלוננות עד שקורה משהו דרמטי – מאסה קריטית של תלונות ממקורות אחרים, חשש לפגיעה בנשים נוספות קרובות, תמיכה ציבורית גוברת במתלוננות, נשים משפיעות שנחשפות המהוות מודל לחיקוי ועוד. על מקום עבודה לפעול כדי ליצור סביבת עבודה בטוחה עבור כל העובדות והעובדים, ברגע שמגיע לידיעתו בכל צורה שהיא, שיש חשד להתנהגויות פסולות ואסורות על ידי מי מעובדיו. עד כאן לגבי הטענות של מרמרי. על טענות האונס על ידי משורר כהרפתקה ותזמור ארגוני הימין אין טעם להגיב.

החידוש של השבועות האחרונים הוא ניצניה של מגמה (בה הוליווד מובילה את הדרך) להתנער ממי שמכונים ״טורפים מיניים״, גם אם העדויות כלפיהם עוסקות במקרים שברמה הפלילית התיישנו מזמן. מתחיל להשתנות  המיתוג של המטרידים לכאורה. מהגברים המאגניבים של עולם התרבות, ההשכלה והביטחוניזם, הם לפתע הופכים להיות עול ופוטנציאל לנזק תדמיתי ואף כלכלי לגופים שעד היום צופפו שורות והגנו עליהם כמו על ביצי זהב.

לאור הוא לא פוטנציאל הנזק היחידי של הארץ, והארץ אינו גוף התקשורת היחידי בו מתקיימת התרבות המשונה של דיבור ועשייה בשני קולות לא הרמוניים. העדויות שאני שומעת וקוראת בשנים האחרונות, וביתר שאת בשבועיים האחרונים על בכירי עיתונאי ישראל, שמפאת הזהירות המשפטית יישמרו כרגע במערכת, מראים כי קשת אינה יחידה במערכה. גם על ידיעות, טיים אאוט, ערוץ 10 ורשות השידור ז״ל יש בעבוע שעומד להתפרץ, נכון לכתיבת שורות אלה, אולי כבר התפרץ.

הלך לכמה חודשים – וחזר. בני ציפר

הקקפוניה לא עוסקת רק בהטרדות ובתגובת מערכות התקשורת אליהן כמעסיקים. היא עוסקת גם בשאלה האם ננקטת עמדה כלפי העוול החברתי של האלימות המינית. זוכרים את בני ציפר, שאת טורו המצדיק ומהלל ניצול מיני של קטינות היינו מעדיפות לשכוח? זה אותו טור שהביאו להכות על חטא ולהצהיר שיפסיק לכתוב, אך תוך מספר חודשים הזדחל בחזרה אל מקומו המרכזי בין דפי העיתון, ואף קיבל תשומת לב מיוחדת במדור ״ענייני פנים״.

ומה עם גדעון לוי, שרק אתמול זרק בהערת אגב את הגישה המוכרת לעייפה ״כן, אבל יש דברים חשובים יותר״ על העיסוק באלכס גלעדי, וגבי הרמן על איך הפמיניסטיות שדרשו פיטורי מרצה שניצל מינית סטודנטית, למעשה חונקות את האירוטיקה? הארץ הפכה בקול אחד צורם לאיזו מלכודת דבש לאבירי הפטריארכיה הישנה והכוחנית, כאשר בקול השני מדברים עיתונאיות ועיתונאים מוכשרים, ערכיים ונמרצים המובילים את חזית המאבק בהשתקה וברדיפת נפגעות, ומסייעים במסע לחינוך הציבור על הכללים שהשתנו מזמן, אך רק כיום מתחילים לחלחל.

אין פה קריאה קונקרטית לפיטורים. יש פה רק רצף דוגמאות להתנהלות של הארץ מול טענות מוחשיות רבות וארוכות שנים על הטרדה ותקיפה מינית והצדקה של אלימות מינית, על ידי העיתונאים הבכירים בקרבם. התנהלות שהיא במקרה הטוב נזיפה קלה, ובמקרה הרע גיבוי, במה והשתקה.

בסך הכל אני אומרת – תפסיקו לחגוג בצביעות את הסערה של ״קשת״, בלי לטרוח לעשות בחינה כנה ומעמיקה של המועסקים אצלכם והתוכן שלכם, ושל האופן בו אתם מתייחסים לטענות דומות. ואולי יש פה גם אזהרה: אנחנו לא שוכחות, ונמשיך לתבוע צדק היכן שישנם טיוח והשתקה. את שינוי המדיניות הארגונית ואימוץ התגובה החריפה בהתמודדות עם טענות על הטרדה מינית – כולכם צריכים לעשות, ולא רק לשמוח לאיד כשאחרים נופלים.