במהלך מלחמת ששת הימים הייתה תחנת הרדיו המצרית סַוְּת אל־ערבּ (קול ערב) מקור המידע החשוב והנגיש ביותר עבור מיליוני ערבים. אלא שבדיעבד, נחרתו שידורי התחנה בזיכרון הקולקטיבי הערבי כניסיון מביש להוליך את הציבור שולל. עם פרוץ הקרבות התגאה השדרן המצרי אחמד סעיד שחיל האוויר המצרי "התמודד בגבורה עם מטוסי האויב" והתרברב ש"הפלנו תשעה ממטוסיו וכוחותינו שבו בשלום לבסיסם". בפועל, חיל האוויר המצרי הושמד באותן שעות וצבאות ערב נחלו תבוסה.
"ידעתי באותו יום שאנחנו מובסים," הודה בדיעבד השדרן המצרי, "אבל הייתי אז כמו מפקד בצבא. היינו צריכים להצניע ככל האפשר את ההפסדים". סעיד ושותפיו סברו אז שהם עושים את הדבר הנכון. ההנהגה המצרית שאפה לשמור על מורל גבוה והרדיו גויס למשימה: "התקשורת נמדדת ביכולתה להגן על האומה," הסביר, "תפקידה לכרוך את האנשים זה בזה ולוודא שלא יתייאשו".
האינטלקטואלית הפלסטינית הינד שרידה (شريدة) טוענת במאמר שהתפרסם במגזין הפלסטיני העצמאי רומאן שהאנקדוטה על שדרן הרדיו המצרי מייצגת תופעה נרחבת וארוכת שנים בתקשורת הערבית. העיתונות הולכת שבי אחר נרטיבים חד־צדדיים במחשבה שהיא משרתת את המטרות הלאומיות, אך בפועל הדבר אינו מאפשר לקיים דיון ציבורי רציונלי. התופעה הרסנית במיוחד כשהיא מתרחשת בעת מלחמה מול ישראל.
קרב הנרטיבים
ההיסטוריונית סהר בוסטוק הראתה לאחרונה דוגמה מרתקת לאותה תופעה. על פי בוסטוק, במהלך מלחמת 1948 התנהל "קרב נרטיבים" מעל גלי האתר שהייתה לו השפעה מכרעת על החלטותיהם של הפלסטינים אם לנטוש את בתיהם או להישאר בהם. בעת הקרבות, התפארו שדרני הרדיו ממדינות ערב בניצחונות שלא היו ולא נבראו. דבר זה פגע באמינותם והביא חלק מהפלסטינים להישמע לאזהרות שדרן הרדיו דובר הערבית של רדיו "ההגנה" בירושלים ולהתפנות מבתיהם. רבים מאותם פלסטינים לא זכו לשוב לאותם בתים מעולם.
בעת המלחמה בעזה הייתה התופעה חמורה מתמיד. שרידה מצביעה במאמרה על כך שבתקשורת הפלסטינית מוצגים בעת ובעונה אחת שני נרטיבים מנוגדים בנוגע למלחמה והשלכותיה. שניהם שטחיים, ולכן גם מזיקים. הנרטיב הראשון, שבא לידי ביטוי במסמך "הנרטיב שלנו" שפרסם חמאס בדצמבר 2025, מציג את השנתיים האחרונות כהישג אדיר לעם הפלסטיני שעמד איתן מול ניסיונות השמדה. שרידה אינה היחידה ששמה לב להרסניות של נרטיב זה. גם השיח' סלמאן בן נצר א־דאיה, פוסק ההלכה הבכיר בעזה, הבחין בסכנה וקרא בפסק ההלכה "מנהיגים: עצרו את הסחף הזה!" להכיר בממדי האסון בעזה ולעצב מדיניות מושכלת יותר לאור הכרה זו.
בתקשורת הפלסטינית מוצגים בעת ובעונה אחת שני נרטיבים מנוגדים בנוגע למלחמה והשלכותיה. שניהם שטחיים, ולכן גם מזיקים
הנרטיב השני מנגד שם במרכזו את ממדי ההרס והמוות ברצועה, אך מזניח את ה"צומוד" (היאחזות בקרקע) ואת יכולת ההישרדות יוצאת הדופן שהפגינו אנשי עזה, כאשר במשך למעלה משנתיים הצליחו לדבוק באדמתם ולהתעקש על הפגנת סולידריות ולכידות חברתית. ההתמקדות בתמונות ההשמדה מתוך מטרה לגייס את קשב עולמי למצוקה הפלסטינית, מזניחה את גבורת השורדות, השורדים והקורבנות, ומייצרת נרטיב בלתי־מועיל של ייאוש בקרב הפלסטינים.
שרידה טוענת שכדי לצאת מהמשבר הלאומי הנוכחי, יצטרכו הפלסטינים לקיים שיח פנימי המושתת על כנות ועל נכונות לבחון מחדש נושאים רגישים. שיח זה לא התאפשר לאורך המלחמה, אך כעת אין מנוס מלקיים אותו ולשרטט מחדש את מטרות הפרויקט הלאומי. נקודת המוצא של הדיון, לדעתה, צריכה להיות הכרה בכך שהדבקות של אש"ף בעקרון שתי המדינות על בסיס גבולות 67' לא עברה את מבחן הזמן, ושצריך להחליף אותה.
חרב פיפיות
חיצי הביקורת של שרידה מופנים בעיקר כלפי אש"ף. הארגון, שמדינות העולם מגדירות כנציג הלגיטימי היחיד של העם הפלסטיני, כשל לטענתה כישלון חרוץ במשימתו לייצג את מטרותיו ושאיפותיו של הציבור. שרידה תולה את הכישלון בכך שתנועת פתח שולטת בארגון באופן אבסולוטי, ואין בו משקל לעמדותיהם של הארגונים הפלסטיניים האחרים (ובפרט הארגונים השמאליים). לא פחות חשוב, שרידה תוהה איך הארגון יכול להתיימר לייצג את הפלסטינים בשעה שחלפו כמעט 20 שנה מאז הבחירות האחרונות למועצה המחוקקת.
היעדר הרלוונטיות של אש"ף ומנהיגיו בולטת אל מול צעדי עיצוב המציאות הכוחניים של ישראל. אפילו לאחר החתימה על הסכם הפסקת האש בעזה, צה"ל חולש על למעלה ממחצית משטחי הרצועה. במקביל לכך ניצל השר הישראלי לביטחון לאומי איתמר בן גביר את ערפל המלחמה כדי לחמש אלפי מתנחלים ולהאיץ את פרויקט הקמת המאחזים וגירוש הקהילות החקלאיות משטחי C שבגדה המערבית. אש"ף עומד מול אירועים אלה בחוסר אונים. הארגון אינו מצליח לאחד את הפלסטינים אל מול האיומים, וקשה להבחין באסטרטגיה אפקטיבית כלשהי שהוא נוקט בזירה הבין־לאומית.
אפילו לאחר החתימה על הסכם הפסקת האש בעזה, צה"ל חולש על למעלה ממחצית משטחי הרצועה. אלפי מתנחלים חומשו, ופרויקט הקמת המאחזים וגירוש הקהילות החקלאיות משטחי C שבגדה המערבית הואץ. אש"ף עומד מול אירועים אלה בחוסר אונים
למעשה, אש"ף משליך בימים אלו את יהבו על הניסיון לשכנע ממשלות זרות להכיר במדינה פלסטינית עצמאית. המאמצים אכן היתרגמו בשנה האחרונה לגל של הכרזות על הכרה בפלסטין, כולל מצד צרפת, בריטניה וקנדה. אולם שרידה סבורה שההכרזות על הכרה הן חרב פיפיות. מדינות המערב מרגישות כעת ש"עשו את שלהן", בזמן שבפועל למדינה הפלסטינית אין בדל של ריבונות או תקווה להגן על גבולותיה. הצעדים שהפלסטינים זקוקים להם מהקהילה הבין־לאומית אינם הכרזות ריקות בעצרת האו"ם, אלא סנקציות חריפות שיבלמו את האלימות הישראלית.
מדינה פלסטינית דמוקרטית
על אף הפסקאות הנוקבות לעיל, שרידה דווקא אינה פסימית. לדעתה, הפלסטינים צריכים ויכולים להתאחד ולקדם ריבונות, ביטחון והשגה של זכויות אזרחיות. כדי לעשות זאת הם יצטרכו לשבור מוסכמות פוליטיות, לנסח מחדש את המטרות הלאומיות ולבחון אפשרויות חדשות לשיתופי פעולה. הבסיס לחשיבה המשותפת, לטענת הכותבת, הוא זניחת הפרדיגמה המגבילה של "גבולות 67'" ושרטוט החזון הפוליטי סביב "פלסטין ההיסטורית".
הכותבת סבורה שיש להגיע לשיתופי הפעולה מתוך עמדה של התעקשות על ערכים בסיסיים: מדינה דמוקרטית אחת החורתת על דגלה שוויון בין הדתות, אזרחות אחידה וזכויות אזרחיות, פוליטיות וחברתיות מלאות לכל התושבים
חזרתה של שרידה ל"גבולות 48'" אינה נובעת מרומנטיזציה ולא מפונדמנטליזם. להפך, היא מצהירה על נכונותה לגמישות מחשבתית ולשיתופי פעולה נרחבים עם בני־ברית ישראלים. אולם הכותבת סבורה שיש להגיע לשיתופי הפעולה מתוך עמדה של התעקשות על ערכים בסיסיים: מדינה דמוקרטית אחת החורתת על דגלה שוויון בין הדתות, אזרחות אחידה וזכויות אזרחיות, פוליטיות וחברתיות מלאות לכל התושבים.
שרידה מבקשת להזכיר שבעבר זכה חזון המדינה האחת לתמיכה מצד מנהיגי התנועה הלאומית הפלסטינית ומצד אינטלקטואלים חשובים, בראשם אדוארד סעיד. תקופה זו התאפיינה בעיניה בהרחקת ראות שאינה מאפיינת את הפוליטיקה הפלסטינית העכשווית. הכותבת מציעה לחזור לאופן חשיבה זה ולהושיט יד לבעלי ברית פוטנציאליים. היא רואה ביהודים ובישראלים המתנגדים לכיבוש ולהפרדה האתנית שותפים למאבק. אולם שיתוף פעולה אין פירושו ויתור על עקרונות היסוד הפלסטיניים, ושרידה מדגישה בהקשר זה את הדרישה הפלסטינית הבסיסית ביותר: זכות השיבה.
בעלי ברית
הכותבת מדברת על הצורך להתנגד לציונות, ומבדילה בין ציונים – המחזיקים לשיטתה בתפיסה גזענית המבוססת על עליונות אתנית – ליהודים, ובכלל זה יהודים אזרחי ישראל, שדוגלים בשוויון זכויות ומסתייגים מהכיבוש ומדיכוי העם הפלסטיני. יש צורך לעמוד כאן על פער בין השיח הישראלי שבו ציונות היא מושג ערטילאי שמשמעותו גוון מסוים של פטריוטיות, לשיח הפלסטיני שבו ציונות היא מונח המתאר תפיסה גזענית. לדוגמה, שרידה מתארת את "הפנתרים השחורים" כמודל מוצלח של שותפות פלסטינית־ישראלית, אף שהיא בוודאי יודעת שרבים מחברי הפנתרים הגדירו את עצמם כציונים במונחים ישראליים.
האידאולוגיה של שרידה אינה עוסקת בפסילת אנשים, אלא בחיפוש בעלי ברית פוטנציאליים בצד הישראלי
הכותבת מזכירה בהקשר זה את התבטאותו של ג'ורג' חבש, ממנהיגי החזית העממית, בריאיון בשנת 1973: "אין לנו דבר נגד היהודים. למעשה, אנחנו רוצים שכל היהודים בעולם, ובפרט היהודים בישראל, יבינו שאין לנו שום כוונה 'להטביע אותם בים' כמו שהתנועה הציונית טוענת. אבל בהחלט, אנחנו חותרים לפירוק מדינת ישראל: אנחנו נגד הציונות ונגד מדינת ישראל כפי שהיא עכשיו, משום שהיא תולדה של הציונות: מדינה גזענית המבוססת על דיכוי ועל אלימות. אנחנו והיהודים שמתנגדים לממשלה הזאת צריכים להיאבק יחד עד שנגשים את החזון הראוי והריאלי של הקמת מדינה דמוקרטית פלסטינית אחת עבור כל הערבים וכל היהודים".
האידאולוגיה של שרידה אינה עוסקת בפסילת אנשים אלא בחיפוש בעלי ברית פוטנציאליים בצד הישראלי. הכותבת אומנם מודעת לכך שתומכי "המדינה האחת" הם מיעוט שולי בציבור היהודי, אך מזכירה שלכל אורך ההיסטוריה הציונית היו גורמים בשולי המיינסטרים שפעלו לשיתוף פעולה עם הפלסטינים ולהכרה בזכויותיהם: החל בחברי "מצפן" בשנות השישים, דרך אקדמאים יהודים כאילן הלוי ואורי דיוויס שהצטרפו לאש"ף וכלה בסרבני מצפון בני־ימינו כאיתמר גרינברג, עידו עילם ואלה קידר־גרינברג.
נרמול הסטטוס קוו
בינתיים, נראה שבצד הפלסטיני הבשלות לרעיון "המדינה האחת" גדולה יותר אפילו בקרב הזרמים האסלאמיסטיים. סגן מזכ"ל הג'יהאד האסלאמי מוחמד אל־הינדי התראיין באריכות על חזונו המדיני והביע תמיכה במדינה דמוקרטית עם שוויון זכויות לפלסטינים וליהודים. גם בכיר חמאס אוסאמה חמדאן הצהיר שחזון התנועה הוא מדינה פלסטינית עם אזרחות שווה ללא תלות בדת, ומוסא אבו־מרזוק אמר דברים ברוח דומה.
שרידה קוראת בפה מלא לשיתוף פעולה עם ישראלים אנטי־ציונים, אך מזהירה שלא ליפול לפח של נרמול הכיבוש מתוך כוונות טובות. היא מייעצת לישראלים שוחרי שלום להתארגן, לנסח את עמדותיהם בצורה ברורה ומעשית ולוודא שחזונם מוביל לפתרון בר־קיימה ולא להצדקת מנגנוני הדיכוי הקיימים. היא מסבירה שכוונתה לגורמים בשמאל הישראלי שממשיכים להיתלות בפתרון שתי המדינות ובגבולות 67' כפתרון היחיד לסוגיה הפלסטינית, ובכך מנרמלים את הסטטוס קוו של הכיבוש באמצעות פנטזיות על פסגות משא ומתן חסרות טעם שכל תכליתן לייצר מראית עין של נכונות לפשרה.
איל ספיר כותב בפורום לחשיבה אזורית מבית מכון ון ליר.
