"יכול להיות שהמעצר היה הדבר הכי אפקטיבי שעשיתי בחיים שלי"

עם ערימה של סרטוני מעצרים שלא פורסמו, עוזב את הארגון שהקים אך מחכה עם הכנסת, ג'עפר פרח לא יורד על הברכיים. "התקלה שלהם הייתה מכה אחת יותר מדי, לאדם הלא נכון"

"לא מעניין אותי כבר שתי מדינות. אני לא אהיה זה שיגיד את זה ציבורית אבל בינינו? זה כבר לא מעניין אותי. אני מניח שרובכם פה בחדר הזה מאמינים בזה, אבל מבחינתי הגיע הזמן לצאת מהחומוס והקפה וסיורי ואדי ניסנאס ולהתחיל לדבר על האמת", קולו של ג'עפר פרח נשבר לרגע, הוא זז בכאב בכיסא הגלגלים, אבל ממשיך: "יש פה הצגה גדולה של שיתוף וחומוס וגם הערבים מספרים לעצמם את הסיפור הזה. אני רוצה מעכשיו לדבר רק על הכיבוש, וזה יהיה הדבר הבא שאעשה אחרי מוסאוא".

פרח מגיע ביום רביעי למפגש חירום של ארגונים יהודים וערבים במרכז מוסאוא שהוא הקים. הוא מותש, סובל כאבים, מוטרד מעתיד הרגל שלו ומהאפשרות שתישאר נכות, וניכר שהדבר האחרון שיש לו סבלנות אליו, זה לדיוני שולחן מרובי משתתפים על דו קיום, "דוקי" כפי שהוא מכנה זאת, בחיפה ובכלל.

"באתי לפה כדי לחזק אתכם, לא כדי שתחזקו אותי", הוא אומר לנוכחים, שמחכים בכיליון עיניים למוצא פיו, "אני כבר לא במקום של תראפיה בדיבור. יונה יהב מפלרטט עם הימין הקיצוני ההזוי? שיילך הביתה, הוא לא שמאלן מבחינתי. שייקח לו את הפשיסטים הימניים שלו. נמאס לי מדיבורים. עברתי ימים קשים, אני מאמין בחיים משותפים אבל די, אני רוצה לתת עתיד טוב יותר לבן שלי. ראיתם אותו זב דם, את הילד שלי? חלאס, נמאס".

הם מקשיבים לו, מאז ומתמיד ובטח עכשיו כשהפך לסמל של הניסיון להשתיק את המחאה הפלסטינית באמצעות אלימות משטרתית שאיבדה שליטה, אבל נראה שהמסר שהוא מבקש להעביר מתקשה לחלחל. "רציתי לשאול אם אתה מכיר את החזון של 'שתי מדינות מולדת אחת'", מצביעה אחת הנוכחות (יוזמה ישראלית לשתי מדינות על אותו שטח במודל מורכב של קונפדרציה – ע"פ), "יש לנו בעיה קשה לזמן למפגשים שלנו פלסטינים תושבי ישראל". "כי כבר נואשנו מהעשייה הזו", עונה לה פעילה מאחד הארגונים הערבים המקומיים, ופרח חותך, רגע לפני שהוא מודיע שהוא לא יכול לשבת יותר ויוצא לחצר בית האבן לשתות בשקט קפה עם חבריו לעבודה:

"אני מכיר, נפגשתי עם מירון רפופורט (עיתונאי ומיוזמי התכנית – ע"פ) ועוד אנשים. מבחינתנו הפתרון בסדר גמור, אנחנו הרי לא מאוהבים בשתי מדינות ובניתוק מהפלסטינים, אז לא אנחנו נמנע את הפתרון הזה – אבל לכו קודם תשכנעו את האנשים שלכם. לכם חסרים היום 10 מנדטים, לא לי. אני לא הולך לזגזג מול העולם בשבילכם, אנחנו לא אלה שניתן עכשיו לעולם להתבלבל".

פרח יודע שהפציעה שלו אחרי המעצר והדברים שאמר בבית המשפט הצליחו להביא את האלימות המשטרתית ואת היחס לפלסטינים למודעות הציבור הישראלי באופן שספק אם היה לו תקדים. הוא לא הצליח לבטל את התגובה הימנית האוטומטית, שלפיה ערבי שמפגין בימי לחימה (או בכל יום אחר) הוא "תומך טרור" ולכן אלימות המשטרה מוצדקת, אבל הכחשה והתעלמות גורפות כמו במקרה ההרג באום אל חיראן לפני שנה וחצי, לא היו במקרה הזה.

צילום: עינת פישביין

"חלאס, נמאס". ג'עפר פרח בבית מוסאוא צילום: עינת פישביין

הצילומים שלו נכנס לניידת בריא ושלם על שתי רגליו, ואחרי יומיים מגיע לבית המשפט על קביים, פצוע ושבור גופנית, הצליחו לחדור גם את הלך הרוח הציבורי הנוכחי. השר והמפכ"ל קראו לחקור את המקרה, הוא מקבל מאות טלפונים ביום, מהארץ ומהעולם, וזוכה לתמיכה רבה. לא נראה שזה משמח או מעודד אותו, אבל הוא איש פוליטי ומבין את חשיבות הפציעה שלו למאבק.

"יכול להיות שהמעצר היה הדבר הכי אפקטיבי שעשיתי בחיים שלי", הוא אומר, "אפילו יותר מלנהל את מוסאוא".

כולם תוהים אם אתה בדרך לכנסת.

"אני בדרך לאיפה שאהיה יותר אפקטיבי ומשפיע".

כלומר, הכנסת?

"אני בצומת דרכים, כבר לא יודע מה הכי אפקטיבי. אפילו בשתי מדינות אני מטיל ספק, אז את שואלת כנסת כן או לא?"

לא מרגיש אשם, אבל מאד מפחד

עוד נחזור לכנסת. ביתיים הוא יושב על כורסה בבית וצריך רק לא לזוז. את הגבס החליפו במתקן אורתופדי מתוחכם שאמור להחזיק את הברך בלי תנועה, בניסיון לאחות את העצם ללא ניתוח, שעלול לגרום לו תוך כמה שנים לנכות קבועה. אנשים מגיעים כל הזמן, לביקורים ולעבודה, וכשהוא מתעקש לצאת לפגישה הבנים עוזרים לו לרדת במדרגות. "אתמול הילד יצא עד שתיים וחצי עם חברים", פרח מצביע על ביסאן בן ה-18 שבדיוק התעורר, "לא הלכנו לישון עד שהוא חזר. דואגים, כל כך מאוחר והוא לא עונה לטלפונים".

בלחץ יותר מסתם ילד שלא חזר עד שתיים וחצי?

"ברור, הם מחפשים אותו, אפילו מה שעשו בבית משפט, כשביקשו להאריך את המעצר של שבעה אנשים על תקיפת שוטרים, ביניהם לגמרי במקרה ביסאן והאחיין שלי. תקיפת שוטרים? יש לנו צילומים, אנחנו יודעים איך עצרו אותם, הם רצו לעזוב ולא נתנו להם".

ממה אתה חושש כשהוא יוצא?

"ממפגש עם המשטרה. כמה ימים אחרי המעצר הוא יצא בתשע בערב עם חברים בעיר התחתית ועברה ניידת,  התקדמו וחזרו ואז באו אליו ברגל, לדבר איתו. כל יציאה שלהם את לא יודעת איך תסתיים. הפכו להיות סלבס. הוא, האחיין ובאסל".

באסל בן ה-20, סטודנט למדע המדינה ותקשורת באוניברסיטת חיפה, חבר בנוער חד"ש, הוא הכי "מעורב ומאורגן" לדברי אביו. ביסאן הצעיר מעורב, אבל לא במסגרות מאורגנות, והבת הבכורה, מייסלון, שלומדת ביולוגיה באוניברסיטת תל אביב, היא לדבריו הכי פחות מעורבת פוליטית, ולא הולכת להפגנות. אנחנו מתעכבים לשיחה על הילדים כי ניכר על פרח, אותו אני מכירה שנים רבות כמי שמוכן לקחת סיכונים ואינו מתרגש בקלות, שעבר חוויה קשה, שהשינוי החיובי שיצר בהלך הרוח הציבורי אינו מפיח בו כל שמחה, ושהאלימות שהביאה לשבירת ברכו במכה אחת של שוטר, שברה עוד משהו.

"ג'עפר איש מאד חזק", אמר לי אלביר נחאס, עורך הדין שלו, בזמן שהוא היה עצור, ביום שבו הובא לבית החולים והוחזר לבית המעצר קישון בהחלטה רפואית שהוא טוען כי המשטרה התערבה בה, "הוא מספיק חזק בשביל לעמוד בזה, אבל אני חושב שהמעצר של הבן שלו קשה לו הרבה יותר, זה ילד שעושה בגרויות".

באותו בוקר חזרו פרח, אשתו אסמהאן, אחות במקצועה, ושני הילדים הגדולים מטיול באיטליה. ביסאן לא נסע איתם, כי נשאר בבית ללמוד לבחינה במתמטיקה. פרח יצא אחר הצהרים לבקר את אמו ג'לינאר, חולת ALS מונשמת, והוא מספר שביקש מהבנים לא ללכת להפגנה אלא לבלות את ערב שישי ביחד. באסל התעקש, ביסאן ירד בעקבותיו, וכשראתה בפייסבוק תמונות של ההפגנה מתחממת, אמרה איסמהאן שהיא מודאגת והוא החליט ללכת לראות מה עם הילדים. זה נגמר במעצר שלו, של הבן והאחיין, בתאונת דרכים שעשתה הניידת שעצרה את ביסאן ובן דודו, שעדיין יש על פניו חתכים ותפרים, ובשבירת ברכו של פרח כשביקש לברר מה קרה לבנו שלטענתו הוכה גם לאחר שנפצע בתאונה. "הייתי עצור 48 שעות עם הבן שלי", הוא אמר לשופט בגרון חנוק בדיון על בקשת המשטרה להאריך את מעצרם, שהשופט דחה. אל הבחינה במתמטיקה ביסאן לא ניגש.

באסל, שלא נעצר, קיבל לידו את הסלולרי של אביו, והפך בסוף השבוע הארוך הזה לדובר המשפחה, לצד אימו שניהלה את המאבק לשחרור העצורים. "אני לא יודע אם באסל מרגיש רע על ההתעקשות שלו ללכת", אומר פרח, "הייתה לי בזינזאנה שיחה עם ביסאן על זה. היה לנו רגע אינטימי שהיינו רק שנינו שם, בדרך לבית משפט, וחשבנו שאם לא היינו הולכים אולי כל זה לא היה קורה. אבל אין לי טענות כלפיהם. אני לא חושב שהורים שמנסים לגדל את הילדים שלהם לאקטיביזם פוליטי וחברתי צריכים להרגיש רע עם זה שהילדים לוקחים אחריות על העתיד שלהם ושל החברים שלהם. אם אני מנתק את הרגש שלי ומדבר מהגיון – אני לא צריך להרגיש אשם, אוקי?"

אבל אתה מרגיש.

"היו כמה תגובות בפייסבוק שהכאיבו, של ערבים. אנשים שכתבו 'אם לא היית מחנך את הילדים שלך ללכת להפגנה כל זה לא היה קורה'".

כמו שאומרים על מתנחלים, שהם מקריבים את הילדים שלהם עבור אידיאולוגיה.

"זה לא אותו דבר. אני לא שם את הילדים שלי בקו האש. אני לא שולח אותם. חינכתי אותם למעורבות פוליטית, למאבק לא אלים, לנסות להיות יותר חכמים מהכובש. אני מנסה לתת להם כלים להתמודד עם האתגרים של ערבי פלסטיני במדינה הזו.

"כשאני ואח שלי נעצרנו כשהיינו בני 18, היו קרובי משפחה שהאשימו את אמא שלי שחינכה אותנו למעורבות ואקטיביזם. אמא שלי היא אישה שסיימה כתה ד', אבא שלי היה חולה ונכה והלך לעולמו כשהייתי נער. היא יצאה וניקתה בתים וחינכה אותי ואת אחי על הזהות הפלסטינית, על מה שקרה בנכבה, ולמרות שהחיים שלה היו די קשים, היא החדירה בנו את המעורבות. כששני הבנים שלה היו עצורים, היא הייתה צריכה לשמוע שהיא אשמה בזה.

"ומצד שני, בעבודה שלי, אני כל היום מטפל באנשים שלא עשו כלום. יצא לי לצלם גופות של אזרחים ערבים שנורו בידי שוטרים - יש 46 אזרחים ערבים שנורו ונהרגו מאז אוקטובר 2000, ואני מכיר את כל המשפחות, אישית. יש חיבוקים בינינו, ואני מכיר את הרגע שאתה מודיע להורים שלילד שלהם יש מוות מוחי. אני זוכר את הרגע שוויסאם יאזבק מנצרת, הילד שנפצע באום אל פחם באירועי אוקטובר, הגיע לבית חולים, ואני זוכר את האמא ואת האבא ואת האחות, הם לא היו פעילים פוליטיים, וכנראה גם הוא לא. הוא עבר עם חברים וכדור תועה פגע בו. אני פגשתי אותם ברמב"ם, ואני דיברתי איתם על נתיחת הגופה, בשביל חקירת מח"ש, ואני אומר לך - ההורים האלה לא ציפו לזה. הם לא שלחו את הילד להפגין, אבל הילד מת.

"אני זוכר את מחמוד אבו סיאם מבאקה אל גרביה שישב עם חבר בפרדס חנה וירו בו בראש. אני ראיתי גופות של אנשים שממש לא התכוונו להפגין והאלימות המשטרתית וחדירת הכיבוש והנורמות שלו לתוך גבולות הקו הירוק, הזליגה הזאת שכל הזמן אני רואה אותה, מאז 97', הם הרגו אותם. לא ההורים שלהם, לא המודעות הפוליטית. אז לא, אני לא מרגיש אשם. אבל אני מאד מפחד".

הם רצו להשפיל אותי לעיני ילדי

אין לפרח ספק שפציעתו ביום שישי של שבועות הייתה חלק מאירוע מתוכנן של משטרת חיפה, ושאלמלא התאונה שבה נפצע בנו היו נעצרים שם הרבה יותר אנשים. "המפקדים החליטו לדכא את ההפגנה הזו, לנצל את העובדה שזה היה יום שישי בשמונה בערב בעיר התחתית, אין תקשורת, אין בתי משפט 48 שעות בגלל שבועות, והם נערכו מראש, עם מספיק כוחות וניידות למעצרים המוניים. הם היו מסוגלים להגיע גם ל-35 עצורים, את רואה את זה בתחנה.

"ויותר מזה - המפקדים נתנו חופש פעולה לשלושה שוטרים, זה שתקף אותי ועוד שניים. שלושתם קיבלו גיבוי, כנראה לא בקריצה אלא אישור מהמפקדים שלהם להרביץ לכל העצורים. כל העצורים קיבלו מכות, אני הייתי העצור האחרון. כשאני הגעתי לתחנה הבן שלי, אחרי תאונת דרכים, נגרר לשם 500 מטר בהליכה במקום להביא אותו לבית החולים – השוטרים שהיו בניידת פונו – והוא נכנס פצוע וקיבל מכות, דחיפות ובעיטות.

"כשאמרו לי 'אתה עצור' מיד אמרתי עצור – עצור ושמתי ידיים מאחורי הגב. אני יודע שאחרת זה מיד הופך לתקיפת שוטר. והשוטר צועק עלי, ואני אומר למפקד התחנה שנמצא שם 'זה לא מכובד, תגיד לו, אני לא ילד', והוא אומר לי: 'מה אתה חושב את עצמך?'

"המטרה של המכות שלי הייתה השפלה מול העצורים האחרים. זו התחושה שלי. להרביץ לי, להשפיל אותי ולהעביר מסר לשאר העצורים – אם לא הצלחנו לעצור ח"כ משלכם ניקח מנהיג ונשפיל אותו לעיני ילדיו. זה בא מהמפקד, זו לא הייתה קריזה של שוטר. התקלה שלהם הייתה מכה אחת יותר מדי, לאדם הלא נכון".

יש לו עשרות סרטונים של המעצרים של אותו יום, פרי עבודתו של צוות גדול של צלמים מטעם הארגונים שהיו פזורים בשטח. פרח, כאמור, מבין תקשורת, והוא אוסף ומשחרר את החומרים שנאספו לאט לאט. חלקם נשמרים לצורך ההליכים הפליליים, שעוד יגיעו. הוא צופה שוב ושוב בסרטון המתעד את הניסיון שלו לעזוב את המקום, מדבר עם שוטרים שמתעלמים ממנו. הוא נעצר לאחר שכבר הצליח לצאת ממקום ההפגנה ולהתרחק, על ידי שוטרים שהלכו אחריו, שהוא הכיר ושהם הכירו אותו.

צילום: עינת פישביין

עשרות סרטונים שצולמו על ידי המפגינים. צילום: עינת פישביין

"אני חושב שאת הסרטונים האלה הם חיפשו כשעצרו אותי", הוא אומר, "את התיעוד שעשיתי להחלטה שלהם, הלא חוקית, למנוע מאנשים לעזוב את מקום ההפגנה. החומר הזה גומר את הטיעון המשפטי שלהם – שההפגנה הוכרזה לא חוקית, ואנשים לא עזבו את המקום. הם דבר ראשון שאלו – איפה הסלולרי שלך? אבל אני כבר העברתי אותו למישהו אחר".

אתה באמת חושב שכל כך אכפת להם מה יתפרסם?

"אני חושב שהם מתודרכים להסתיר, והם ציפו לתגובה מסוימת ברחוב הערבי ואחרת ברחוב היהודי, אבל הם לא ציפו לתגובה של הקהילה הבינלאומית. הם לא חשבו שמעצר של מנהל ארגון זכויות אדם ערבי יגרום לתגובה כזו חריפה, ולא רק באירופה, אלא גם בארצות הברית. אני מעריך שהיום המשרד לעניינים אסטרטגיים של ארדן מבין שזה עשה נזק בינלאומי, ואני יכול להגיד לך שמשרד החוץ היה צריך לתת תשובות אפילו לאמריקנים".

כהוכחה ללחץ שהמערכת נכנסה אליו, הוא מספר שבעת שאושפז בבית החולים בני ציון, בעודו עצור, העבירו לו השוטרים ששמרו עליו הצעה מקציני משטת חיפה - להשתחרר מבית החולים למעצר בית של חמישה ימים בתנאי להרחקה מהפגנות לחודשיים. הוא דחה את ההצעה (בלי קשר להפגנות, שאותן לא יפקוד גם כך בחודשים הקרובים בשל מצבו), ואז לטענתו הגיבה המשטרה "באלימות ואיומים שכללו גם העברה מאשפוז בבית החולים לג'למה (בית המעצר קישון – ע"פ), כנקמנות על הדחייה".

היית צריך לקבל את ההצעה?

"אם היינו מקבלים את ההצעה אני מעריך שההד הציבורי והבינלאומי לא היה נשמע ויתכן מאד שחלק גדול מהעצורים היה ממשיך להיות מוחזק במשטרה. תחשבי על האבסורד – אחרי שהציעו לשחרר אותי הביתה הם הולכים לבית המשפט ומבקשים להאריך לי את המעצר בחמישה ימים. המחיר האישי של כאב, של חזרה למעצר, האיומים, הוא כבד, ואחר כך בבית המשפט, אני מנסה להשתלט גם על הפחד וגם על הכאב הפיזי, אבל עשיתי נכון. גם ברמה האישית, העדפתי להיות עם הבן שלי במעצר. לא יודע איך הייתי יושב בבית כשהבן שלי והאחיין שלי עצורים".

בסרטונים רואים חלק מהמעצרים, וכל מי שמצולם, כמו שמתאר פרח, מסתובב מיד ושם ידיים מאחורי הגב.

הם מתודרכים איך להיעצר?

"אני מעביר לכולם את המסר של לא להתנגד. כן".

פרח עומד בקשר עם עצורי ההפגנות בחיפה, שמיוצגים על ידי שורת עורכי הדין, בראשם חסן ג'בארין מארגון עדאלה. דרך הסלון שלו עוברת עכשיו רוב הפעילות. שלשום, ביום ראשון, שלח הודעה לעיתונות: "למרות חקירת מח"ש זימנה משטרת חיפה היום את רוב עצורי ההפגנה לפני שבועיים להמשך חקירה. עד כה זומנו כחצי מהעצורים. היום נחקר אחד מהם, והחקירות יתקיימו בכל ימות השבוע. כמעט כל המוזמנים לחקירה במשטרה העידו במחלקה לחקירות שוטרים או הגישו תלונה (נגד השוטרים בתחנה – ע"פ). מח"ש טרם סיימה את חקירתה.

"עורכי הדין של העצורים הביעו חשש שהחקירה במשטרה תשפיע על העדויות על אלימות המשטרה. מרכז מוסאוא דורש להפסיק את החקירות ולהתנצל בפני המפגינים שפוזרו בכוח ובניגוד לחוק".

תגובת דוברות משטרת חוף הגיעה מיד: "בהמשך לפניות כתבים, להלן התייחסות המשטרה: אנו עדים למהלך עלוב נוסף של פייק ניוז. כך, שוב ניתן לראות את האופן בו ארגון מוסאוא מנסה להתל באמצעי התקשורת  בטענות מופרכות. הניסיון להסיט את מרכז הכובד מפורעי החוק, החשודים בהשתתפות בהפגנה לא חוקית, מסיתה ואלימה אל עבר המשטרה הינו מגוחך ונטול כל אחיזה במציאות.

"אנו חיים במדינת חוק, בה מבחן הראיות הוא הקובע בסופו של יום, ולפיכך נמשיך ונחקור על מנת להגיע לחקר האמת ולמצות את הדין עם מבצעי העבירות והמתפרעים, במטרה לשמור על שלום הציבור וביטחונו".

אש"ף אמר לנו: לכו תדאגו לעצמכם

פרח, 52, נולד בחיפה וחי בה כל חייו, למעט תשע שנים מילדותו שהעביר בפנימיה בנצרת. עד שנת 1997 הוא היה עיתונאי. עבד במקומון "כלבו" של רשת שוקן בחיפה, עשה תחקירים עבור "עובדה" של אילנה דיין, התעקש לא להיות "כתב לענייני ערבים" ולעסוק בנושאים נוספים. באותה שנה, קו פרשת המים הקודם של חייו, כיסה ככתב הריסה של שלושה בתים ביישוב הבדואי הלא מוכר אום סחאלה שליד שפרעם במטרה להרחיב את היישוב היהודי עדי. שם פגש לראשונה את ניצב אליק רון, שבעדותו בוועדת אור ב-2001 - לאחרי אירועי אוקטובר 2000 שעלו בחייהם של 12 אזרחים ערבים, אזרח יהודי ופלסטיני אחד – התייחס בעצמו לאום סחאלה כגורם ראשון להסלמה.

צילום: נדין נאשף

"בעלי הברית שלי הם המזרחים, החרדים, האתיופים והרוסים". צילום: נדין נאשף

"חזרתי למערכת אחרי גז מדמיע, כדורי גומי, אלימות שוטרים שאף פעם לא ראיתי", אומר פרח, "והעורך שלי שבמקרה גר בעדי אומר לי 'שים תמונות ותן את הסיפור למישהו אחר – אתה מעורב מדי'. אז הבנתי שגם אחרי כל השנים שאני עובד במערכת הזו ובונה אמון, עיתונאי ערבי אף פעם לא ירגיש שמאמינים לו במאה אחוז בתוך המערכת הישראלית. יש פה תקרת זכוכית. אני מעורב מדי? ומה אתה? התפטרתי ואמרתי אני הולך להיות מעורב מדי. התחלתי להקים את מוסאוא".

אתה לא מצטער על זה?

"עשיתי ואני עושה במוסאוא דברים הרבה יותר משמעותיים עבור העם שלי. מבחינה רעיונית, מבחינת החזון שלי, זו החלטה נכונה, אבל ברמה האישית ואולי הכלכלית זו לא העסקה הכי טובה שעשיתי".

הוא עזב את מוסאוא לפני מספר שנים והיה מעורב בהקמת תחנת הטלוויזיה הלא טי.וי, ובהמשך היה מעורב ברעיון להקים את ערוץ מוסאוא, ערוץ יעודי לפלסטינים בישראל, בשיתוף עם אבו מאזן. "אני מאמין בכוח התקשורת", הוא אומר, "אני רואה את החלשת התקשורת הערבית כאחת הבעיות המרכזיות שלנו, והיה צורך לפתוח אותה. פתחנו. אתם היהודים לא חיים עם צלחת כמונו, אתם תקועים עם הוט ויס". שתי התחנות פעילות, אולם פרח עצמו חזר לארגון שהקים, ומחפש עכשיו את דרכו החוצה. בימים אלה מנסים לאתר את האדם שינהל את הארגון במקומו.

"מה שקרה גרם לתזוזה בשיח הציבורי", מסכים פרח, "המון שנים ניסינו לדבר על אלימות משטרתית, דיכוי האוכלוסייה הערבית, דיכוי מפגינים, והנה זה הופך להיות שיח של כולם. פתאום כל התקשורת מדברת על תרבות השקר והאלימות של המשטרה בפרספקטיבה של הערבי, ותוסיפי את זה שזו הזדמנות לערבי בכלל לדבר על הכיבוש ועל המצור על עזה. הרי השיח בשנים האחרונות לא מאפשר לערבי, אם זה ח"כ או עיתונאי או מנהיג, להתבטא. אנחנו לא לגיטימיים, עשו לנו דה לגיטימציה כמשלמי מסים, כמצביעים, כמנהיגים פוליטיים.

"הטוויסט לא יקרה בגלל הברך של ג'עפר. יש פה מצוקה אמיתית של חזון השמאל הישראלי, משבר זהויות בחברה הישראלית, וימין שמשרת מתנחלים שיודעים בדיוק מה הם רוצים. המציאות היא כל הציבור - 90 אחוז מהיהודים והפלסטינים - מול 400 אלף מתנחלים שהצליחו, בין היתר, כי אנחנו כערבים לא לוקחים אחריות על סיום הכיבוש בצורה מאורגנת וסיסטמטית. האוכלוסיה הערבית רק מגיבה על הכיבוש, ולא יוזמת או משנה את דעת הקהל. רובנו לא משחקים את תפקיד המראה, שתראה לשכן היהודי את פניו המכוערות של הכיבוש, של הגזענות והאפליה. אנחנו מנסים לשרוד ולהתקיים ולחיות את היומיום, ולא מפנימים את תפקידנו בסיום הכיבוש.

"זה קורה גם כי הוציאו אותנו מחוץ לשיח הציבורי - הערבים לא אמורים לדבר כי הם לא משרתים בצבא הכיבוש, והשמאל לא אמור לדבר כי הוא בוגד, וככה יש סגר על החברה בישראל מלשמוע מה קורה בחברה הערבית בישראל ובשטחים ובעזה. מנהיג פלסטיני פותח את הפה לדבר על הכיבוש? אומרים לו: 'תדברו על הביוב. למה אתם לא מדברים על הביוב, מה לכם ולזה?' – וזה חוסם את המנהיגות שלנו מלהשפיע".

אתה פעיל כבר עשרים שנה, אתה מדבר גם על כישלון שלך?

"אני בנאדם כמו כל בנאדם אחר. באוסלו אני קיבלתי סטירת לחי, עם ההחלטה של אש"ף לפצל את העם הפלסטיני בין ישראל והשטחים. היה ברור לנו שיש סיפור אהבה בין ערפאת לפרס וחבריו, שהם דחקו את רגלינו מהמאבק לסיום הכיבוש. בזמן האשליה הפלסטינית שאפשר לסיים את הכיבוש במלונות בז'נבה ובאוסלו בשיחות בין אנשי פת"ח ועבודה, מידרו אותנו כפלסטינים והבהירו לנו – תדאגו לעתיד שלכם כמיעוט בתוך המדינה היהודית. אגב לא רק אותנו מידרו, גם את המזרחים, את החרדים. זה היה רומן של שמאל מרכז אשכנזי עם פת"ח.

"זה מה שהביא להקמת ארגונים אזרחיים שעוסקים במעמד האזרחים הפלסטינים בישראל, אנחנו ועדאלה וכל השאר, אבל מאז 97' לא הוקם אף ארגון פלסטיני בישראל שעוסק בסיום הכיבוש, ארגון שזו האגנ'דה שלו. ב-20 שנה האחרונות רק הגבנו אליו, ושילמנו מחיר, אבל לא בנינו אסטרטגיה – בניגוד למתנחלים – של ארגון שבא לסיים את הכיבוש".

כי דיברתם על ביוב?

"לא נכנסנו למעמד של גיבוש זכויות קולקטיביות כמיעוט פלסטיני בישראל, כחלק מהעם הפלסטיני. כשאש"ף אמר לנו: 'לכו תדאגו לעצמכם, אני לא מייצג אתכם', כל ארגון לקח חלק אחר בחיים כאן לטפל בו, לדאוג לכל תחומי החיים. העם הפלסטיני לא ביקש את מעורבותנו, ארגוני השלום ונגד הכיבוש היהודים והבינלאומיים לא ראו בנו חלק מהפתרון, לא התייחסו אלינו ככה. תקציבי בניית השלום שהוקצו מכל העולם - כמעט גרוש לא הגיע לארגונים פלסטיניים שנאבקים מבפנים. רק בבחירות האחרונות אבו מאזן הבין את חשיבות הפלסטינים בישראל.

"אבל הגישה של השמאל הישראלי ושל אבו מאזן היא שאנחנו נהיה המילואים הפוליטיים שלהם. אנחנו נייצר גוש חוסם ונביא אותם ל-61 מנדטים. זה מה שהם רוצים מאיתנו, שנהיה המנוף שלהם, וכשהם יגיעו לגוש חוסם, הם יזמינו חרדים לממשלה, ולא אותנו. מילואים. הייתה לציפי לבני הזדמנות לייצר גוש חוסם עם ערבים, והיא הלכה לבחירות. הניתוח שלי אומר שזה כבר לא מספיק, שמה שהימין הישראלי מבין הוא שערבים ושמאל זה לא מספיק לגוש חוסם. המשבר של גוש השלום – את יודעת מה? תקראי לזה גוש השתי מדינות – הוא משבר עם היהודים.

"יש להם 53 מנדטים – שמונה חסרים אצל המזרחים שנעים בין כחלון ודרעי, אצל הרוסים שתמכו בליברמן ועכשיו פחות, ואצל הקהל החרדי. כשאני מגיע לכנסת, אני יכול לדבר עם גפני ודרעי, לעומת הקרע בין השמאל והחרדים, או יאיר לפיד כזה שלא מסוגל להחליף איתם מילה. אבל אני מעריך שיש בעיה יותר עמוקה מזה, ואמרתי את זה למרב מיכאלי וליוסי יונה, שהגיע הזמן שהכוחות הדמוקרטיים האמיתיים בישראל ישבו ויתחילו לנסח חזון חדש. אנחנו כבר 20 שנה מאז שהעבודה הלכה על שתי מדינות, וזה לא עבד באוכלוסיה היהודית, וגם מבחינתנו לא נותן מענה לצרכים שלנו כמיעוט. אנחנו הפלסטינים בישראל אלה שנשלם את מחיר שתי המדינות, נהפוך להיות מיעוט, ובישראל, בלשון המעטה, לא נעים להיות מיעוט. את יודעת ש-10,000 סטודנטים שלנו לומדים ברשות? ברגע שיהיו שתי מדינות, לא בטוח שיוכלו ללמוד שם".

המסר שהבנתי בפגישה ביום רביעי היה של "אני לא עובד בשבילכם יותר"

"תלוי בשביל מי. אני מסתכל על השיח המזרחי, ורואה איך השמאל האשכנזי לא מבין את העוול היסטורי ולא מסוגל להתמודד עם הכאב שקיים אצל המזרחי. אני מבין יותר ויותר שהעובדה שהתחברנו רק לשמאל האשכנזי מכשיל את היכולת של שני הצדדים להשיג רוב פרלמנטרי. אני חושב שמחנה השלום ששיווק את השלום כהפרדה לאומית, כמו חיים רמון שקידם נסיגה חד צדדית מעזה וגדר סביבה – שיקר לציבור היהודי. מחנה השלום כל הזמן מקדם שיח של הפרדה – אתם שם ואנחנו פה – הוא בעצם מקדם שיח של ימין. הוא חייב לאמץ שיח של שלום, גבולות פתוחים, הכרה הדדית בזכויות לאומיות, לא יכול להיות שהשיח של הרצוג ולבני הוא מדינה יהודית ופלסטינית וגדר והפרדה".

אז מה כן?

"אנחנו האחרונים שנבוא כפלסטינים בישראל להגיד לעם הפלסטיני 'תוותרו על חלום המדינה העצמאית'. לא נוכל".

מדינה אחת, כל אזרחיה, כמו בל"ד?

"ההסדר המדינתי לא ברור לי, אני עדיין תומך בפתרון שתי מדינות, עדיין חושב שזה הפתרון היותר קצר ויעיל, אבל אני רואה איך המתנחלים מחסלים אותו והרוב היהודי המבולבל לא מסוגל להכריע. אולי שיתחילו לחפש דגם אחר, באירופה אולי, בבלגיה, אנחנו לא הראשונים בעולם שיש להם משבר ומאבק לאומי. הגיע הזמן שישבו ויתחילו לדסקס. רוצים סיפוח? אוקי, אישה אחת – קול אחד".

הדמוגרפיה מפחידה את הימין.

"זה השמאל שמעלה טיעונים דמוגרפיים, לא הימין, וזה הזוי. הימין מה אכפת לו, רובי ריבלין למשל לא מוטרד מרוב יהודי – הוא מסוגל לחיות באפרטהייד עוד עשרות שנים. השמאל הישראלי, המיעוט שבמיעוט במזרח התיכון, מדבר על דמוגרפיה. הם לא קולטים: אנחנו הפנים של המזרח התיכון – לא אתם.

"אחד התפקידים שלנו היום זה להציע לרוב היהודי אלטרנטיבה לכיבוש ולהפרדה. להשתמש ביכולת הנוספת שלנו, לשונית, פיזית ונפשית – היכולת לשבת עם היהודים. אנחנו פיתחנו יכולת נפשית, את יודעת? בעין חוד יושב פליט פלסטיני עם מי שגר בבית הוריו בעין הוד. זה לא נתפס, בנאדם לקח את הבית של הורים שלך כי הוא טוען שאלוהים הבטיח לו אותו לפני 3000 שנה, ואתה מסוגל נפשית לשבת איתו, ולדבר. יהודים לא מבינים כמה כוחות נפש אתה כפלסטיני צריך כדי לדבר עם היהודי בגובה העיניים, בעברית, ולהיות אמיתי ולא לשקר. אבל נלסון מנדלה ופאולו פריירה (פילוסוף חינוך מברזיל שפעל בראשית המאה הקודמת – ע"פ), אמרו שרק אנשים שמשוחררים בראשם מהכיבוש – משחררים את הכובש שלהם".

בקיצור, אתה בדרך לכנסת.

"התגובות שקיבלתי עכשיו היו מ-80 חברי כנסת ולא ממפלגה אחת. אני לא רוצה שיתחמו אותי לכנסת, ולא חושב שמה שקורה לנו בכנסת מכובד. אני חושב על המאבק באפרטהייד בדרום אפריקה, על הקונגרס הלאומי האפריקני (ה-ANC, שפעל במחתרת בשנות האפרטהייד, דגל בראשית דרכו במאבק לא אלים והפך למפלגת השלטון לאחר נפילת שלטון הלבנים – ע"פ). חשוב להקים מרכז פוליטי שיוכל לעשות ולהציע לרוב השפוי היהודי אלטרנטיבה שתשלב אותו במזרח התיכון.

"אנחנו, הפלסטינים בישראל, נהיה גורם משחרר, נצטרך להיות ה-ANC של עם הפלסטיני, להסביר ליהודים שהם הלבנים של דרום אפריקה, ובמקביל להמשיך את המאבק הלא אלים. אולי הדבר הבא זה לרכז פעילות עתידית שלי בנושא הכיבוש והשלום, להיות כמו 'בצלם' ו'רופאים לזכויות אדם' וארגונים יהודיים. להקים ארגון פלסטיני שיתחיל לשחרר את היהודים ממנטליות הכיבוש והסגר שהם חיים בה, לשקול אלטרנטיבות פוליטיות, אולי פרלמנט לחברה הערבית בישראל שיוכל לייצג אותנו ולהוביל אותנו. ראינו בדרום אפריקה שגם מנהיג כלוא יכול להנהיג".

אבל אתה לא בכלא תודה לאל, אז כנסת?

"פרשתי מפעילות מפלגתית ב-91' והחלטתי לא להצטרף למפלגה פוליטית מאז במחשבה שאני הולך להקים פעילות אזרחית חזקה, ואני מבין היום שצריך להקים ארגונים לאומיים ולא רק חברתיים. הכנסת היא לא מטרה, היא אמצעי להשפעה".

אז זה הכיוון?

"זה לא מעסיק אותי".

לא שללת.

"כמו שאמרתי קודם – אלך לאיפה שאהיה יותר אפקטיבי ומשפיע".

מה זה אומר על הרשימה המשותפת?

"שיש שם אנשים טובים, ואני לא רואה שהם אפקטיביים. לא כי הם לא טובים, אלא כי הם משחקים על השוליים של הדמוקרטיה היהודית. בלי מרכז פוליטי וכלכלי רציני, הכנסת לא תתייחס אלינו ברצינות".

מה עמדתך לגבי ה-BDS?

"זו תנועת סולידריות. בתור צרכן של מוצרים ישראלים מחוסר ברירה, אני לא יכול להטיף לעולם להחרים מוצרים ישראליים, אבל אני קורא לכל אדם בעולם שלא היה רוצה לראות את עצמו מופלה ונכבש לנקוט בכל הצעדים האפשריים כדי לסיים את האפליה הגזענית והכיבוש. אם מישהו בעולם חושב שהחרמת מוצרי התנחלויות והימנעות משעשוע הכובש יכולה לעזור לסיים את הכיבוש - הוא יכול לעשות זאת כאות סולידריות עם עם אחר.

"אני זוכר את עצמי כבן 11 מפגין בנמל חיפה נגד ספינת אסירים פוליטיים מצ'ילה שהגיעה לישראל (כתמיכה של ישראל בדיקטטורה בצ'ילה – ע"פ). אני מצפה מכל אדם שוחר זכויות אדם שיחכה לטיסות אל על בנמלי תעופה בעולם ויסביר ליהודים למה הכיבוש רע".

אז בעיניך זו החלטה אישית, לא מנוע פוליטי?

"אנשים צריכים לעשות את חובתם המוסרית. מה יכול אדם לעשות בשביל עולם טוב יותר, ולא רק כלפי ישראל, אלא גם כלפי מדינות דיקטטוריות באפריקה. אני עושה את זה, אני כמעט לא מבקר בטורקיה למשל, לא מוכן להיות שותף למשטרים שמבצעים טיהור אתני. אנחנו משתפים פעולה כאן עם ארגוני מבקשי מקלט, נתנו את המשרדים שלנו ללמד אריתריאים בחיפה, החיבור שלי היום הוא איתם, עם המזרחים, עם החרדים, עם האתיופים ועם הרוסים. שם הבריתות שלי. ולכם אני אומר, הגיע הזמן שתקשיבו לנו. אנחנו היחידים שבאמת מבינים אתכם".

פרח לא זומן עדיין לחקירה, וגם בנו והאחיין לא, אבל שני האירועים ממשיכים להתנהל במקביל – חקירת המשטרה את הקבוצה שנעצרה, וחקירת מח"ש את המשטרה. התוצאות יהיו קריטיות להמשך, ופרח מתכונן ללא הרף. בינתיים, בבית, הם מחליטים שביסאן ייגש למועד ב' בבגרות במתמטיקה. מקווים שהמשך החקירות לא ייפול על המועד הלא נכון.

יש מצב שהילד קצת בטראומה מכל מה שעבר? הוא מטופל?

"אנחנו מדברים על כל מה שקרה, אנחנו מטפלים בו".

הוא לא בהלם?

פרח צוחק: "אנחנו ערבים, אנחנו בהלם מאז 48'. למדנו להסתדר עם זה".

תגובות

|

Send this to a friend