משחק הנוצות

המועמד המוביל לראשות עיריית ירושלים מתחבא בתוך שלולית בנקבת השילוח. אבל יש מי שיוציא אותו משם

לפעמים אני שואל את עצמי מה מושך אותי אליהן כל-כך, אל החיות. אני כותב עליהן סיפורים, טורים, מדבר עליהן בתכניות בוקר, חושב עליהן כמעט כל רגע. לכאורה התשובה פשוטה: אני דור שלישי של וטרינרים. סבי היה וטרינר, אמי ואבי היו שניהם וטרינרים. רק אשתי רואת חשבון. חיות ממלאות את חיי המקצועיים בדיוק כמו שמילאו את מי שהביא אותי לעולם, אבל זאת לא בהכרח שאלה של מקצוע. אני מכיר וטרינרים שחיות לא מעסיקות אותם בכלל. הם מטפלים בהן כמו שמרכיב של איקאה מטפל בארון ששלחו אותו להעמיד. החיבה אל החיות, זו שהובילה אותו אל הלימודים, נשחקת. אצלי היא לא נשחקה מעולם. כשהזמינו אותי לפגישה לילית בסינמטק ירושלים, רחוק מהבית, פגישה דיסקרטית, כמה פעילים, לחצו לי בדיוק על הנקודה הזו. "רק אתה מתאים לזה", אמרו לי, "אין מי שאוהב חיות יותר ממך". "נגמרו הווטרינרים בירושלים?", שאלתי. "לא שְׁאֵלָה של נגמרו", ענו לי, "אין פה אף אחד כמוך. לך מאמינים. זה עניין ארצי, לא עירוני. אנחנו מדברים פה על סמלים".

איור: עפרה אייל
איור: עפרה אייל

יצאתי מוקדם מהמרפאה, והגעתי אל המסעדה בתוך בניין הסינמטק מעט לפני השעה שבה קבענו. לחצנו ידיים, הם היו שתי נשים ושלושה גברים, כולם מוכרים מאוד בעיר, בכל הארץ למעשה, לפחות בחוגים מסוימים, לא אחשוף כאן את שמותיהם, ומיד הובילו אותי החוצה. חצינו את הגשר, ירדנו אל דרך רמז ונכנסו אל מיניבוס כחול שעמד שם. "אסור שישמעו אותנו", אמר אחד הגברים. "לא אכלתי ארוחת ערב", אמרתי. "נלך אחר כך לבולינט", הוא אמר, "אבל קודם כל נספר לך בשביל מה אתה פה". "לא", אמרה אחת משתי הנשים, "קודם כל תּוֹדָה שבאת". "תודה", אמרו כולם. "אין בעד מה", אמרתי, "סקרנתם אותי, ואם זה קשור לחיות, ולירושלים, שני דברים שאני מאוד אוהב, בעיקר חיות אבל גם את ירושלים, אז בשמחה". "זה מאוד קשור לירושלים", אמרה האישה שהובילה את גל התודות. היא פנתה אל אחד הגברים: "אתה רוצה לספר לו?". הוא התעקש שדווקא היא תספר. הם התקוטטו על כך בחיבה, עוקצים זו את זה עקיצות ירושלמיות, ואז פתח הגבר ואמר: "מתחילים להריח פה כבר את הבחירות, כמו שאתה בטח יודע. והמצב לא טוב". "תלוי באיזה צד אתה", אמרתי. "אתה יודע מצוין באיזה צד אנחנו", הוא אמר, "כל אחד יודע. כמו שעליך יודעים. וכמו שמהצד השני על הבן של קישון יודעים, איך קוראים לו. כמו אבא שלו זה. אתה והוא זה אולי שני הווטרינרים עם הפה הכי גדול במדינה. וכבר כמה? עשרים וחמש שנה שאנחנו מפסידים פה. כשאני אומר אנחנו אני מתכוון באופן הכי כללי, אנחנו. לאו דווקא איזה מפלגה ספציפית. אתה יודע למה הכוונה". "אתה מתכוון למפא"י", אמרתי. "אנחנו מתכוונים באופן הכי כללי שאפשר", הצטרפה האישה שהתגוששה אתו קודם. "אוקי", אמרתי, "אז באופן הכי כללי שאפשר, בתור וטרינר חיות מחמד מנווה מונוסון, איך אני בדיוק יכול לעזור לכם לנצח את הבחירות המוניציפליות בירושלים?"

ישבנו בשתי שורות, כמו תיירים בנסיעה. שני הגברים והאישה שבשורת המושבים הראשונה סובבו את גופם אחורנית, אלינו. החלונות היו סגורים והפרידו אותנו מאוויר הלילה הצונן, ועדיין, כל פעם שחלף מישהו על המדרכה כולם השתתקו. גם עכשיו עבר שם זוג, מחזיק ידיים, סטודנטים אולי, שיצאו כנראה מאיזו הקרנה של עותק נדיר. שותפיי לפגישה חיכו עד שייעלמו, ורק אז השיב הגבר לשאלתי. "הרעיון זה להחזיר את טדי קולק", הוא אמר. "טדי קולק מת", אמרתי. מלמולי אי הסכמה עלו משתי שורות המושבים. "הוא לא", אמרה האישה שדיברה עוד קודם. "עד כמה שאני יודע הוא כן", אמרתי. "הוא לא", היא אמרה, "הוא כושף והפך לברבור". "זה בדיוק מה שקרה", אמר הגבר שהוביל עד כה את השיחה. "בדיוק", הוסיפה האישה. "אם אני לא טועה הוא הפסיד לאולמרט את הבחירות", אמרתי, "ב-93' נדמה לי, ואחרי כמה שנים הוא מת". "הוא הפסיד את הבחירות", אמר הגבר, "כי החרדים כישפו אותו והפכו אותו לברבור. אם הוא לא היה ברבור הוא היה מנצח. בגלל שהוא היה ברבור הוא לא היה יכול ממש להופיע כמו שצריך ולבקש מהחילונים שיבואו להצביע. אם אתה זוכר מאיר פרוש פרש, היו בעיות גדולות, היו חייבים את החילונים כי כל החרדים הלכו עם אולמרט. ואז הם הפכו את טדי קולק לברבור ובזה זה נגמר". "אבל טדי קולק חי עוד איזה עשר שנים לפחות אחרי שהוא הפסיד פה בבחירות", אמרתי. כולם צקצקו בביטול. "זה היה איזה מישהו שקצת דומה לו אם מסתכלים עליו מהצד", אמר הגבר, "זה הכול. ממש לא טדי קולק. כולם גם ידעו שזה לא טדי קולק כי היה להם סנטר מאוד שונה. אנחנו יכולים להפגיש אותך עם הנכד של האיש הזה שבא במקום טדי קולק אם אתה רוצה, הוא יספר לך בדיוק מה קרה. גם אחרי שהוא הפסיד בבחירות אגב הוא היה גרוע מאוד בלהיות טדי קולק האיש הזה". "טוב מה אתה רוצה ממנו", אמרה אחת הנשים, "הוא זה לא הבעיה. הבעיה זה אך ורק שטדי קולק הפך לברבור במקום לנצח את אולמרט, ומאז הוא ברבור".

מכאן ואילך התבהרה התמונה די מהר. טדי קולק הוא ברבור מצוי, שחי באחת הגומחות הנסתרות בנקבת השילוח. מדובר למעשה בבריכה זעירה, עצמאית, שנוצרה מן הדמעות של בני משפחת קולק, שבכו עליו. הדרך להסיר ממנו את הכישוף היא להפתיע אותו בלילה, בשעה שהוא מסיר לזמן מה את חלוק הנוצות שלו כדי לשכשך בעומק המים, ואז לחטוף לו אותו ולא להחזיר. אבל כדי לבצע את התרגיל הזה, כך הסבירו לי, נדרשת הסכמת הבוחרים בירושלים, זאת משום שטדי קולק היה נבחר ציבור בשעה שכושף. יש אם כן לערוך מעין פריימריז, משאל עם של שאלה אחת, על מנת להפוך את טדי קולק שוב לאדם. "ובשביל זה אנחנו צריכים אותך", אמרה אחת משתי הנשים, שעד כה לא אמרה כמעט דבר, "אני הקמפיינרית שלנו, אגב, נעים להכיר. אנחנו הולכים לצאת במסע פרסום אגרסיבי מאוד, שלטי חוצות בכל העיר, מודעות בפייסבוק, הכול, עם מטרה פשוטה: להחזיר את טדי קולק". "אם הוא חי הוא בן מאה ומשהו עכשיו", ציינתי. "זה לא משנה", היא אמרה, "אנחנו נחזיר אותו וננצח פה אתו את הבחירות. מסקרים שערכנו, אם טדי קולק מתמודד היום הוא לוקח את הבחירות בידיים קשורות. כי זה מותג. חילונים ינהרו בכמויות לגור בחזרה בירושלים בשביל להצביע לו. ואתה תהיה על השלטים. אתה תהיה הפנים של הקמפיין. כי בכל זאת, זה קצת מרחיק לכת העניין הזה עם הברבור. אנחנו חייבים לשכנע שזה אפשרי, שאנשים ייצאו להצביע. ואתה תשכנע אותם, כי אתה וטרינר סלב". "אני בעצמי לא יודע אם זה אפשרי", אמרתי, "פעם ראשונה שאני שומע על דבר כזה". "זה אפשרי לגמרי", אמרו כולם יחד, "יש אפילו פרוטוקול חסוי של ישיבת מועצת העירייה מ-94' שמדברים על זה עם מישהו ממחלקת תברואה. הוא חקר את זה לעומק. הכול ידוע". "אוקי", אמרתי. "נשלם לך על זה כמובן", אמרה הקמפיינרית, "אנחנו קואליציה של גופים, יש לנו תקציב, מזהירה מראש שהוא לא גדול, אבל העיקר זה לא התקציב. העיקר זה החזון. מחזירים את טדי קולק לצורת אדם, כי אין לנו זמן להתברבר". "זה הסלוגן אני מניח", אמרתי. "כן", היא אמרה.

בדרך חזרה, על כביש 1, התלבטתי איך להציג את כל זה לאשתי. אהבתי לנסוע בלילה על הכביש הזה, כשהוא ריק. זה הזכיר לי תמיד את הנסיעות שלי מפעם, אליה, כשעוד גרה בירושלים. אבל בהדרגה שכחתי מהשיחה במיניבוס הכחול, מהארוחה המהירה שלנו אחר-כך, מהמעט אלכוהול שפעפע לי בדם, לא כמות מסוכנת מדי, אני חושב. האורות טופפו לי על הרשתית, וברדיו שר אריאל זילבר את אגדה יפנית, או זה מה שדמיינתי שהוא שר.

"למה דווקא אתה?", שאלה אשתי כשהגעתי. היא התעוררה כששמעה אותי נכנס. "למה אני?", עניתי, "כי אני הכי מתאים. הם רוצים וטרינר סלב שמאלני, או לפחות מרכז שמאל". "מאיפה להם שאתה מבין בזה משהו?", המשיכה. "הם לא יודעים", אמרתי. "הם סתם ניחשו?", שאלה. "נראה לי שכן", אמרתי. היא שתקה דקה או שתיים. "ניחוש די מדויק הייתי אומרת", אמרה בסוף. "כן", אמרתי. "אתה יודע שיתחילו לחפש אותך", היא אמרה, "אתה תהיה דמות ציבורית". "גם עכשיו אני דמות ציבורית", אמרתי. "לא אותו דבר", היא אמרה, "פינה בערוץ 10 זה לא קמפיין לראשות עיריית ירושלים. יעשו עליך תחקירים. הם יהפכו כל אבן". "זה לא אני שרץ לבחירות שם", אמרתי והתיישבתי לידה, "זה טדי קולק". "כן, אבל אתה זה שמוכר אותו", היא אמרה, "אני גם לא מאמינה שהם לא יודעים. מה, הם סתם הגיעו אליך עם הדבר הזה? הם לא יודעים כלום?". "מאיפה להם לדעת", אמרתי, "סתם היה להם פוקס. אין להם מושג". היא הסתכלה עליי כמה זמן בלי להגיד כלום. "טוב, אני לא רוצה שתיקח את זה", היא אמרה. "אבל ממה את פוחדת?", שאלתי, "הם לא יודעים כלום, ואף אחד לא יידע כלום". "זה מלחיץ אותי", היא אמרה. "אוקי", אמרתי, "אבל הנוצות בכספת, אפילו את לא יודעת איפה, אף אחד בחיים לא יעלה על זה". "זה לא משנה", היא אמרה, "זה יותר מדיי. אני לא צריכה את זה בחיים שלי עכשיו. שימצאו מישהו אחר שיחזיר להם את טדי קולק, למה דווקא אתה? יש עוד וטרינרים מפורסמים. זה גם לא איזה כסף גדול. הם אמרו לך בכלל כמה?". "לא", אמרתי. "טוב", היא אמרה, "אני לא רוצה שתיקח את זה. אתה לא מכיר את העולם הזה. אתה נאיבי מדי. אני יודעת איך בני אדם מתנהגים בלחץ, ומה הם עושים כשהם מנסים ללכוד אותך. אתה לא יודע, כי כל החיים שלך היית רק בנאדם, וכל מה שאתה מכיר זה חתולים. בסוף תגיע איזה עיתונאית ותוציא את זה ממך באיזה ראיון בערוץ 2". "אף אחד לא יוציא", אמרתי. "אולי לא ואולי כן", היא אמרה. "אוקי", אמרתי, "מחר אני אגיד להם שאני בחוץ".

לקח לנו זמן להירדם. כשהתקרבתי אליה על המיטה, אל עור הברבור, עלתה כבר שמש ורודה.

תגובות

|

Send this to a friend