"איך את מטפלת במפלצות האלה? מגיע להם למות" - המקום הכי חם בגיהנום

“איך את מטפלת במפלצות האלה? מגיע להם למות”

העובדות הסוציאליות שמטפלות בעברייני מין מספרות על השיחות עם פדופילים ואנסים, ועל הסלידה כלפיהן

איור: דניאלה שניצר

“לעברייני מין יש עיוותי חשיבה שאדם נורמטיבי לא יכול לשאת או לחשוב עליהם. יש לי עבריין שצלל באילת עם משפחתו ואמר בטיפול שמבעד למשקפת האחיינית שלו נראתה גדולה ולא ילדה קטנה ולכן עשה את מה שעשה והוא אומר זאת בצורה רצינית לגמרי. יש מקרים שנראה לי שאולי אפילו עדיף להכחיש את המעשה, כי לשמוע עבריין מין שאומר שיש לו הנאה מינית מילדים ועדיף שיהיו כמה שיותר קטנים זה משהו שכמעט ואי אפשר להכיל. הוא אפילו לא מבין כמה שזה מעוות ובעייתי.

“כל הזמן שואלים אותי ‘איך את מטפלת במפלצות האלה, מגיע להם למות, איך את לא חושבת על הקורבן שכל חייו נהרסו?'”, אומרת רב כלאי טובה הלפמן, עובדת סוציאלית וראש תחום עברייני מין בשב”ס. “בשנים הראשונות שלי כעובדת סוציאלית שמטפלת בעברייני מין היו סוהרים שבפירוש נמנעו מלשבת לידי בגלל התפקיד שלי, תפקיד שמעורר כעס וסלידה אצל אנשים רבים”.

אנסים, פדופילים, ומורשעים בגילוי עריות נמצאים בתחתית פירמידת המעמדות בכלא. הם מוקצים ומוכים, וגם בשב”ס רוב העובדים הסוציאלים נמנעים מלטפל בהם. אסירים אלה אינם נחשבים “פופולריים” בקרב המטפלים כמו מכורים לסמים, למשל – אבל כמו כל שאר האסירים, גם למאסר שלהם יש סוף וגם הם חוזרים בסופו לחברה: לשכונה, למרפאה, לסביבת בית הספר ולגינה הציבורית.

כלאי שלי גינת, עובדת סוציאלית בהכשרתה, מנהלת את המחלקה הטיפולית לעברייני מין באגף 4 בכלא מעשיהו. בשעת בוקר מוקדמת במשרד שלה בכלא, עוד לפני שמספיקים לשאול, יורה גינת, “בטח תשאלי אותי למה בחרתי לעבוד דווקא עם אסירים כאלה”. היא מספרת שבעבורה מדובר בשליחות חברתית של ממש: “כבר כשלמדתי עבודה סוציאלית היה לי ברור שהעולם שנמצא מאחורי הסורגים הוא העולם שהכי מעניין אותי. מרתק אותי לדעת מה קורה מאחורי סורגים למה הם ביצעו עבירה כזו או אחרת. מה היו המניעים שלהם מבחינה רגשית. אחרי שעבדתי עם כל סוגי האוכלוסיה ראיתי שאוכלוסיית עברייני המין היא המעניינת ביותר ושההשפעה שלי כאן יכולה להיות קריטית לחברה כי התפקיד של העובדות הסוציאליות בכלא הוא להפחית את המסוכנות של עברייני המין ביום שלאחר השחרור: אנשים שוכחים שבעבירות מין האסיר מתישהו משתחרר מהכלא וחוזר לגור בשכונה נורמטיבית ולחיות חיים רגילים ולכן הטיפול בו הוא אקוטי”.

“היום אני מבינה שזה קורה בכל מקום בכל העדות, בכל הדתות, ואפילו יצא לי לראות אסירים שהכרתי אותם או את בני משפחתם”. שלי גינת

“אני לא מאמא תרזה”

עבריינות המין כוללת פדופיליה, אונס, גילוי עריות, מעשה סדום ומעשים נוספים. בישראל ישנם כ-1200 אסירים השפוטים על עבירות מין ועוד כ-500 עצורים. מתחילת השנה שוחררו כ-90 עברייני מין. “בכל רגע נתון נמצאים בטיפול כמעט 200 אסירים בקבוצות פסיכו חינוכיות, בבתי הכלא השונים, 120 אסירים נמצאים במחלקות טיפוליות, 50 עברייני מין נמצאים במב”ן (מרכז לבריאות הנפש) ועוד כ-50 אסירים עסוקים כיום בבניית תכנית השחרור שלהם” אומרת רב כלאי הלפמן.

בשב”ס יש כיום שלוש מחלקות טיפוליות לעברייני מין: בכלא מעשיהו, בכלא רימונים ובכלא חרמון. המחלקה הראשונה נפתחה בכלא מעשיהו בשנת 2006 ושוהים בה כיום כ-110 אסירים השפוטים על עבירות מין כאלה ואחרות. במחלקות הטיפוליות משתמשים בעיקר בשיטת טיפול קבוצתית שלדברי גינת הוכחה כשיטת הטיפול היעילה ביותר בטיפול בעברייני מין. “המטרה היא לטפל בדפוסים הפוגעים שלהם, כשגם לאחר השחרור שלהם הם חוזרים להמשך טיפול בקהילה בפיקוח יחידת ‘צור’ שמפקחת על עברייני מין משוחררים. מחקרים של השב”ס מראים שהסיכוי שאסיר שעבר טיפול קבוצתי בכלא יחזור לכלא הוא כמעט אפסי”, היא מוסיפה.

“מדובר על שיטת טיפול קוגניטיבית התנהגותית במסגרתה אנחנו נותנים לאסירים כלים וידע בנושאים שנמצאו כבעייתיים ביותר בקרב אוכלוסיה זו – נושאים כמו תקשורת, אמפתיה, מיניות, זוגיות, התמודדות במצבי לחץ. אסירים משולבים בקבוצות ומקבלים טיפול של עד שנתיים שבמהלכו אנחנו מלמדים אותו ומדברים על מעגל העברה, זיהוי גורמי סיכון בשטח ואסטרטגיות מניעה”. גינת מוסיפה כי האסירים מחויבים לשתף פעולה בטיפול, לדבר, ולחשוף את הסיפור והמעשים שלהם.

“יש רגעים שממש מפתה להאמין להם, שהיית רוצה להאמין שמה שהוא עשה לבת שלו היה רק משחק תמים ואת לא באמת רוצה לדעת שזו הייתה פגיעה מכוונת”. טובה הלפמן

הלפמן מדגישה כי הגישה הטיפולית בעברייני המין אינה גישה של ליטוף ואמפתיה אלא גישה שיקומית ופרקטית שמטרתה להביא את האסיר למצב של מודעות. “התפיסה הטיפולית מתחלקת לשניים: יש את מאמא תרזה שרוצה לעשות לך טוב, שרוצה שתרגיש טוב, שרוצה שיהיה לך טוב – אבל זו לא מי שאני ולא מה שאני מייצגת. לשכב על הספה ולדבר על זכרונות מהילדות המוקדמת שלך ומה עוללו לך זה לא אני. אני באה בגישה שיקומית והטיפול שלי מכוון למשהו תכליתי שיכול לשנות את החיים של העבריין ושל סביבתו. צריך להבין שהטיפול הוא לא פרס וליטוף. אני מלמדת אותם טכניקות למניעת פגיעה. יש לי את היכולת לשפר את החיים שלהם ושל סביבתם”.

 הפדופיל העצלן והפדופיל החרוץ

עברייני המין שבמעשיהו שפוטים לכל היותר לשבע שנים. חלקם הגיעו לכאן מבתי כלא אחרים כדי להשתתף בקבוצה טיפולית לקראת השחרור. בכל חדר מתגוררים שני אסירים שמצוותים על פי רמת המסוכנות שלהם – אסיר מוחלש לא יהיה בחדר עם אסיר בסיכון גבוה כדי לנסות ולמנוע פגיעות מיניות ופגיעות אחרות. במהלך הבוקר האסירים מחוייבים לעבוד במפעלים שבכלא תמורת משכורת או ללמוד ובצהריים הם מגיעים לקבוצות הטיפוליות לטיפול הקבוצתי והפרטני.

“כמעט כל עברייני המין מגיעים לכאן בהכחשה וטוענים שהם חפים מפשע”, מספרת גינת. “אנחנו בקבוצה עושים איתם עבודה מעמיקה ורואים איך לאורך התהליך הם מתחילים להודות בדבר העבירה ולהיפטר מעיוותי החשיבה שלהם – סיפורים שמטופלים מספרים לעצמם כדי להצדיק את העבירה ואת המעשה הקשה שעשו. אם הם פגעו בילדה שלא התנגדה למעשה, הם יספרו לעצמם שזה שהיא לא צועקת אומר שהיא נהנית, או שזה לא מזיק לה. בטיפול אנחנו מזהים את עיותי החשיבה ודרכם מנסים להבין מה גרם להמשיך ולבצע את המעשים”.

הלפמן: “פדופיליה, למשל, היא קריירה. מאחורי כל פדופיל יש 200 פגיעות, חלקן אצל אותו ילד וחלקן אצל ילדים מזדמנים. יש ביניהם כאלה שבוחרים את תחום העיסוק שלהם בהתאם לכמות הילדים שסביבם, כשיש שני סוגי פדופילים בולטים -הפדופיל העצלן שיפגע בבית במי שקרוב אליו, והפדופיל החרוץ שיאתר, יפתה, יתחמן, יחפש וייצור רשת פיתוי חזקה כדי להשיג את הקורבן.

“עברייני המין הם עם מאוד מתוחכם ומניפולטיבי ולכן הטיפול הקבוצתי מועבר ע”י שני עובדים סוציאליים או יותר כי יש רגעים שממש מפתה להאמין להם, שהיית רוצה להאמין שמה שהוא עשה לבת שלו היה רק משחק תמים ואת לא באמת רוצה לדעת שזו הייתה פגיעה מכוונת. כאן צריך את העין של העובד הסוציאלי השני שמחזיק אותך כשהלכת לאיבוד”.

“יש מקרים רבים שמצמררים אותי, מקרים של עבירות מין כלפי ילדים שזה ישר מחבר למקומות אישיים שלך”

הנורא מכל קורה בבית

אם יש דבר אחד שלשתיים אין ספק לגביו, זו העובדה שעברייני המין מגיעים מכל קבוצות האוכלוסייה ומכל המעמדים הסוציו אקונומיים.  “אם בתחילת דרכי הייתי מופתעת שמגיעה לכאן אישיות בכירה היום אני מבינה שזה קורה בכל מקום בכל העדות, בכל הדתות, ואפילו יצא לי לראות אסירים שהכרתי אותם או את בני משפחתם”, אומרת גינת. “את מבינה שעברייני המין נמצאים בתוכנו וחיים בתוכנו ולצערי אין להם קרניים: הם נראים בדיוק כמוני וכמוך. הם משכילים, מורים, מדריכים, טייסים, רבנים, מדריכי חוגים, נהגי הסעות, רופאים – יש כאן הכל מהכל. הם לא הנרקומן חסר השיניים שקל לזהות. הם אנשים שנראים לגמרי נורמטיביים שגם פוגעים מינית”.

הלפמן מוסיפה שלרוב עברייני המין יש סיפור רקע לא פשוט, חלקם נפלו קורבן לדברים מסמרי שיער ותקיפות, “אבל אני לא חושבת שזו הסיבה לכך שהם עברייני מין. מחקרים מראים שרוב מי שנפגעו מינית לא יפגעו באיש, כי הרי המין הוא דבר שולי העניין. בעבירות מין העניין הוא כוח ושליטה, וביזוי. מצמרר אותי לחשוב שעבריין מין עבר דבר נורא כל כך בעברו ולמרות זאת הוא מעביר מישהו אחר את אותה דרך נוראית, ולא רואה את החיבור וההקבלה בן המקרים האלה. הרי פעם היית קורבן, אז למה לקרבן מישהו אחר?”

גינת מודה שהתפקיד משפיע עליה רבות וכי האסירים והקורבנות מלווים אותה כל הזמן. “זו לא עבודה של שמונה עד ארבע והביתה. האסירים והמעשים שלהם מלווים אותי גם הביתה ואיתם גם המחשבה על מה שעשו ועל הקורבן שלהם ששילם מחיר יקר וקשה מנשוא. אני חושבת שאני יותר היסטרית מהורים אחרים, יותר זהירה. כשאני בגן ילדים אני מחפשת מישהו שמתאים לי לתדמית הפדופיל ואני אזהיר את הילדים שלי הרבה מעבר ל’אל תדברו עם זרים’, כי אני יודעת מה עלול לקרות”.

[arve url=”https://youtu.be/zWxT2ijR2Ps” play_icon_style=”youtube” /]

צילום וידאו: אורלי בויום

הלפמן לעומתה מדגישה דווקא את הסטטיסטיקה שמעידה כי הסכנה העיקרית אינה מאנשים זרים. “מרבית הפגיעות המיניות נעשות ע”י אדם מוכר. 80% מהמקרים זה אדם שהכיר את הקורבן,  60% מהם אלו פגיעות שקרו בתוך המשפחה בידי בן משפחה, לרוב בידי האב. ברגע שהבנתי שהנורא מכל קורה דווקא בבית זה שחרר אותי מהלחץ הזה של להסתובב לבד בסמטה חשוכה, כי דווקא שם רבים הסיכויים ששום דבר רע לא יקרה. ברור לי שרב המטפלים בעברייני מין הופכים לחרדתיים יותר משהיו קודם, אבל אני המיעוט”.

רב כלאי מיכל בר, גם היא עובדת סוציאלית, מנהלת את מחלקת “מפנה” לטיפול בעברייני מין בכלא חרמון זה שמונה חודשים. גם היא חווה את הקונפליקט שבין היותה אמא ואישה לבין היותה אשת מקצוע שמטרתה טיפול בעברייני מין. “יש מקרים רבים שמצמררים אותי, מקרים של עבירות מין כלפי ילדים שזה ישר מחבר למקומות אישיים שלך, כשאת לא מבינה למה זה קורה ולמה את צריכה לשמוע על זה כי אלו מעשים נוראיים. אבל אז אני לוקחת נשימות, שמה על עצמי את הכובע של המטפל ומתנתקת כדי שאוכל לעזור למי שמולי.

“היה לי מקרה של עבריין מין שסיפר שאנס מישהי בברוטליות. ישבתי מולו אסופה ועניינית אבל כשדיברתי עם מדריך חיצוני אז אמרתי לו כמה שבא לי לקרוע אותו על מה שעשה. היה עוד מקרה של מישהו שסיפר על עבירת מין קשה כלפי ילדה קטנה וכשהוא שיתף את העבירה עם כולם, היה לי מאוד קשה להכיל את זה כי הכל היה מאוד מפורט, אבל אז התעשתתי והבנתי שאני כאן כדי לטפל בו כי אחרת הוא ימשיך להזיק לחברה”.

“קראתי כתבי אישום רבים אבל היו כמה ששיתקו אותי למרות הכל”, מספרת הלפמן. “הייתי אמורה לפגוש אסיר שהואשם בניצול מיני חמור של נערה עם מוגבלות שכלית, זאת הייתה פגיעה ארוכת טווח ומאוד אכזרית ואני זוכרת שאמרתי שעדיף שנדבר מחר כי לא יכולתי להכיל את זה. הוא פגע בנערה, באשתו, בילדים שלו ובכל מעגל שהיה איתו במגע. בסוף טיפלתי בו, אבל לא באותו יום”.

יש נשים שסולדות ממני

העובדות הסוציאליות שמטפלות בעבריינים חוות קשיים חברתיים וזוכות לעלבונות צורבים מהסביבה “עברייני המין בכלא נמצאים במקום נמוך ביותר בכלא ועובדים כאן חייים לא פשוטים וגם מי שמטפל בהם, יש הרבה בעלי מקצוע שלא רוצים לגעת בתחום הזה של עברייני מין”, מסבירה בר. “המון אנשים שאלו אותי איך אני עושה את זה איך אני מעיזה לטפל באנשים כאלה והיו כאלה ששאלו אם זה נובע מזה שיש לי בעיות במיניות.

“הייתי אמורה לפגוש אסיר שהואשם בניצול מיני חמור של נערה עם מוגבלות שכלית, זאת הייתה פגיעה ארוכת טווח ומאוד אכזרית ואני זוכרת שאמרתי שעדיף שנדבר מחר כי לא יכולתי להכיל את זה”. מיכל בר

“יש נשים שזה מאוד מסקרן אותן לשמוע מה אני עושה ושאלו אותי איך אני בכלל מסוגלת לעשות את ההפרדה בין תפקידי לבין היותי אישה ואיך אני לא בוכה כשאני שומעת על כל הזוועות שהם מספרים. יש נשים שסולדות ממני מעצם תפקידי. יש לי גם חברה שמנהלת ארגון של קורבנות תקיפה מינית ויש בינינו המון קונפליקטים סביב הנושא הזה כי זה באמת נושא מפחיד, וכי כל אחד יכול להיות עבריין מין”.

“רוב הזמן אני חווה תחושות של כעס, סלידה, וחוסר הבנה לזה שאני ובכלל אנשים שכמותי מעזים לטפל באוכלוסיה הזו”, מחזקת את דבריה גינת. “הם אומרים ‘איך את יכולה לטפל בהם’, ‘למה צריך לתת להם טיפול הרי הם חלאות המין האנושי שלא ראוים לטיפול ולא לכל משאבים שמוענקים להם ע”י מערכת’ ולי דווקא קשה עם משפטים כאלה”.

“אני עושה הפרדה”, היא מוסיפה, “ונותנת לכל אדם את הכבוד הראוי לו מתך אמונה שכל אדם יכול להשתנות. אני יכולה להבין את הסלידה והקושי והריחוק של אנשי השב”ס וגם בקרב עובדים סוציאליים יש רתיעה מהתחום הזה, אבל הגיע הזמן שהם יבינו שלכולנו יש מטרה אחת משותפת, להפחית את מסוכנותם המינית ולקבל אותם לחברה. אין בררה אחרת כי בסופו של דבר הם ישתחררו מהכלא ויחזרו לחברה וכולנו הינו רוצים שיחזור  פחות מסוכנים אחרי טיפול ולא יחזרו לפגוע”.

“זו בכלל לא עבודה קלה לטפל בעברייני מין,  קשה מאוד לשמוע לאורך שנים סיפורים קשים כשהלב שלך עם המשפחה והקורבנות וכשאני עצמי אמא. אבל חברה נמדדת באמונה שבמקומות שבהם יש חיים יש תקווה, אחרת מה הטעם? למה שלא יהרגו את כל עברייני המין וזהו?” שואלת הלפמן ומיד עונה, “אנחנו מסוגלים להחזיר אותם לחברה כשהם פחות מסוכנים”.

 

 

 

 

 

תגובות

Send this to a friend