טראמפ והספורט: כתום נגד שחור - המקום הכי חם בגיהנום

טראמפ והספורט: כתום נגד שחור

טראמפ הצליח לעשות משהו שאף נשיא לא הצליח בו לפניו: לגרום לליגת הפוטבול לעמוד לצד שחקנים שמביעים עמדה פוליטית. הסיבה, עם זאת, היא לא בהכרח סולידריות וסובלנות

לא ספורטיבי. דונלד טראמפ צילום: שאטרסטוק

אחרי שנלחם בהוליווד, בין המלחמה הקרה עם צפון קוריאה ובזמן שתושבי הטריטוריה האמריקאית פוארטו-ריקו מנותקים מחשמל, הנשיא טראמפ התפנה לקרב הבוער והחשוב ביותר: המלחמה בספורטאים.

ממה זה התחיל ומתי? לא לגמרי ברור. כבר לפני כחצי שנה כוכב ה-NBA סטף קרי התבטא בחריפות נגד טראמפ, וההערכות סביב סיכויי ההגעה של קבוצתו לביקור אליפות בבית הלבן נעו בין סקפטיות לבין שלילה גורפת. לאחרונה, בפתיחת מחנה האימונים של קבוצתו גולדן סטייט ווריורס, כשנשאל האם יגיע לבית הלבן, הוא ענה שלא. עד כאן לא היה חדש – ואז הגיע טראמפ. הנשיא, כצפוי, לא נשאר חייב ומיד צייץ בחשבונו בטוויטר: “ביקור בבית הלבן הוא כבוד גדול לאלופות. סטפן קרי מהסס ולכן ההזמנה נמשכת!”.

 

הציוץ הבודד הזה הצליח לאחד את השורות בקרב כל כוכבי ה-NBA שמיהרו לפרסם תגובות תומכות בקרי ומתנערות מההתבטאות של הנשיא. אבל אז שוב, הגיע טראמפ והרחיב את הקמפיין שלו גם לליגת הפוטבול האמריקאית – כמה שעות אחרי שפתח בחזית מול קרי, הוא צייץ בטוויטר: “אם שחקנ/ית רוצה להנות מהפריבילגיה של להרוויח מיליונים ב-NFL או בליגות האחרות – לא אמורה להיות לו או לה הזכות להפגין חוסר כבוד כלפיי הדגל או המדינה שלנו, והם צריכים לעמוד בהמנון, אם לא – אתה מפוטר, תמצא משהו אחר לעשות”. הלילה הוא כבר עבר לאיום של ממש: “מאוד חשוב שהשחקנים יעמדו (הדגשה שלו, ש”ע) מחר ותמיד כשמנגנים את ההמנון הלאומי. כבדו את הדגל ואת ארצנו!”.

במחי כמה ציוצים, טראמפ כרך יחד שני סיפורים שלא ממש היו כרוכים אחד בשני, גם אם יש ביניהם קשר – המחאה של שחקני ה-NBA כנגד האלימות המשטרתית והאפליה, מגמה שהלכה והתבגרה בשנים האחרונות במעין תהליך ראדיקליזציה של הליגה, והמחאה של שחקני ה-NFL, שהתחילה בשנה שעברה עם כריעת הברך של קולין קפרניק בזמן ההמנון. המחאה של קפרניק התפשטה בליגת הפוטבול (ואף מחוץ לה) ועוררה מהומה ומחלוקת בליגה שבניגוד ל-NBA, לא מורגלת בהתבטאויות פוליטיות מהסוג הזה.

חשוב להגיד שההמנון הלאומי תמיד היה נקודה רגישה אצל האמריקאים. רק בשנה שעברה, בזמן אולימפיאדת ריו, המתעמלת גבי דאגלס הואשמה בחוסר כבוד, חוסר פטריוטיות ושלל האשמות קשות וגידופים ברשת – משום שבזמן שהושמע ההמנון האמריקאי עם זכייתה של הנבחרת האמריקאית במדלית הזהב בתחרות הקבוצתית – היא לא הניחה את היד על הלב כמקובל בארה”ב, אלא רק עמדה דום. כן, עד כדי כך. הרשת געשה והיא ענתה להאשמות בהתנצלות – כן, היא ביקשה סליחה ממי שנפגע והבהירה כי לא הייתה לה כל כוונה לזלזל בהמנון וכי היא התרגשה עד עמקי נשמתה מההישג של הנבחרת ומהזכות שהייתה לה להביא עוד מדלית זהב למולדתה. אם אתם מתחילים לחוש בדפוס, אתם צודקים – יש משהו משותף לכל אותם ספורטאים שמואשמים שוב ושוב בחוסר פטריוטיות וזלזול בסמלים האמריקאים הלאומיים – הם כולם שחורים.

קולין קפרניק כורע ברך בזמן ההמנון, בשנה שעברה

נראה כי ההתבטאויות האחרונות של טראמפ, כנגד קרי וכנגד שחקני הפוטבול הכורעים פונה לסנטימנט הזה בדיוק – תגידו תודה שיש לכם את הזכות לייצג אותנו ולהרוויח כסף, תסתמו את הפה ותכבדו את ההמנון. הציוצים האחרונים של הנשיא הם כבר מעבר למסרים סמוים בסגנון המכונה “dog whistle ” – רמיזה שמטרתה לפנות לקהל מסוים ולהפעיל אותו ורק אותו באמצעות מסר שרק הוא יבין – אלו הכרזות מפורשות: יש לכם את הפריבילגיה להרוויח כסף ולשחק, תהיו יפים ותשתקו. המסר ללא ספק עובד, ומדבר ללבו של ציבור לא קטן בארה”ב, שככל הנראה נהנה לשמוע את הנשיא “מעמיד במקום” את הספורטאים שהעזו לפתוח את הפה ו-“להכניס את הפוליטיקה לספורט”, ולראייה – רשת AT&T מיהרה להודיע כי לקוחותיה שירצו לבטל את חבילות הצפייה בפוטבול במחאה על כריעות הברך של השחקנים בזמן השמעת ההמנון יקבלו החזר כספי. כמו שקרה עד עכשיו, גם הפעם הפניה של טראמפ במה שנראה מעל לפני השטח כשליפות לא אחראיות מהמותן לסנטימנט גזעני – הוא למעשה תרגיל קר, מחושב, ציני, ויעיל מאין כמוהו.

באופן מעט מפתיע, ליגת הפוטבול האמריקאית התבטאה באופן נחרץ למדי נגד המתקפה של טראמפ, והודיעה כי היא תכבד את זכותם של השחקנים למחאה. אפילו רוברט קראפט, הבעלים של האלופה המכהנת ניו-אינגלנד פטריוטס – ומי שידוע כידיד ותורם של הנשיא טראמפ – שיגר הודעה לעיתונות שיוצאת כנגד דברי הנשיא: “אני מאוכזב עמוקות מנימת דבריו של הנשיא בשישי. אני גאה לעמוד לצד שחקנים רבים כל כך שיש להם השפעה כה חיובית על הקהילות שלנו. המאמצים שלהם על המגרש ומחוץ לו הופכים מחברים בין אנשים ומחזקים את הקהילות שלנו. השחקנים שלנו הם אנשים אינטלגינטים ואכפתיים ואני תומך בזכותם לפעול לשינוי חברתי והעלאת מודעות בדרכי שלום”.

יכול להיות שב-NFL הבינו את מה שה-NBA הבין כבר לפני כמה שנים טובות – ארצות הברית משתנה, מחאות שבשנים עברו נתפסו לא מכבדות, מזלזלות ושערורתיות – הופכות לחלק בלתי נפרד מהשיח הפוליטי והתרבותי ונוחתות גם במיינסטרים. אולי העדות הכי נחרצת לחציית הקו של הפוטבול מאזור הנוחות השמרני ללב לבה של המחאה קרתה במשחקים שנערכו ביום האחרון לסוף השבוע הדרמטי: בשני משחקי פוטבול שנערכו בהפרש של כמה שעות בראשון האחרון, הזמרים ששרו את ההמנון כרעו ברך בעצמם בסיומו. הזמר הראשון היה ריקו לאבל, במשחק שנערך בדטריוט בין הדטריוט ליונס לאטלנטה פלקונס. הוא כרע ברגע דרמטי בהמנון, ממש רגע לפני המילה האחרונה שהיא כידוע “brave”, ואף הרים את ידו בתנועת אגרוף סמלית. השניה הייתה מייגן לינדזי, במשחק שנערך בנאשוויל בין הקבוצות סיאטל סיהוקס וטנסי טיטאנס. גם היא כרעה בסופו של השיר, ביחד עם הגיטריסט שלה.

שירת ההמנון לפני המשחק בין הליונס והפלקונס, בשבוע שעבר

לא רק פוליטיקה וסובלנות

ויכול להיות, שהסיבה להכלה הפתאומית של המחאה, והעמידה האיתנה אל מול הנשיא נובעת מסיבות שונות לגמרי: ענף הפוטבול כולו נמצא מזה תקופה ארוכה בסערה בעקבות מחקר חדש הצליח להוכיח את מה שעד כה היו מי שטענו שהיא תחושה לא מבוססת – קשר ישיר בין משחק פוטבול מקצועני לבין נזק מוחי בלתי הפיך. מי שהפך לסמל הטרגי ביותר לפרשה שמטלטלת את ה-NFL הוא השחקן המנוח דייב דוארסון, שהתאבד בפברואר 2011 בירייה בלבו ובבקשה שינתחו את מוחו “למען יראו וייראו”. בשנים שאחרי הפרישה שלו מהמשחק המקצועני דוארסון הרגיש בהדרדרות: הוא תקף את אשתו לשעבר באלימות באמצע מריבה, חש בלבול וכאבי ראש הולכים וגוברים, לא הצליח לישון והתקשה להתמצא בשיקאגו – בה חי למעלה מעשרים שנה. קוראים לזה CTE, או בעברית: אנצפלופתיה טראומטית כרונית.

מדובר במחלת מוח שנגרמת מממכות ראש חוזרות ונשנות. דוארסון היה שותף בשנים האחרונות לחיו במספר ועדות ופאנלים שעסקו בפיצויים לשחקני עבר בליגה, ואין כל ספק שהוא הבין בדיוק מה קורה לו. דוארסון בחר לסיים את חייו במיטה עליה הניח דגל ארה”ב שקיבל מאביו שלחם במלחמת העולם השניה, לצד התעודות האקדמיות שלו מנוטרדאם והרווארד, עם כדור בלב.

פגיעת מוח קשה. דייב דוארסון

בשנים האחרונות אלפי שחקני עבר תבעו את ליגת ה-NFL וזכו בפיצויים בסך מאות מיליוני דולרים. ככל שהמחקרים על הקשר בין משחק פוטבול מקצועני לבין מחלת CTE הולכים ומתבססים – יותר ויותר שחקנים פורשים מה-NFL בשלבים מוקדמים יחסית של הקריירה. ויכול להיות, שהסערה הזאת, שמסרבת להירגע – ואולי לא יכולה להירגע עד שמשהו במשחק ישתנה – היא זאת שהובילה את הליגה לגישה מכילה כלפי המחאה הנוכחית. אולי, רק אולי, קודקודי הליגה חשים שאין להם יותר מדי קלפי מיקוח אל מול השחקנים, שיש גבול לכמה טלטלות וזעזועים (תרתי משמע) הליגה יכולה לעבור בשלום, ושעדיף לנסות ולהרגיע את הרוחות, גם מחיר פוליטי. אגב, יכול מאוד להיות שטראמפ בחר בפוטבול למטרה להתנגחות מאותה הסיבה בדיוק: פחות ופחות הורים שולחים את ילדיהם לשחק פוטבול, ה-NFL גם כך נמצא בצרה – אל תתפלאו אם כשנתוני הרייטינג ירדו, הוא ינכס את המגמה למאמצי ההחרמה שלו.

צריך להגיד, שהעמידה של הפוטבול בחזית המחלוקת והמחאה היא ללא ספק צעד חשוב ולכל הפחות מעניין, אמנם מי שפרצה את הדרך לשם, והנהיגה את מה שאולי מסתמן כסטנדרט חדש בספורט האמריקאי – היא ליגת ה-NBA. הימים של “גם רפובליקנים קונים נעליים”, כפי שאמר הגדול מכולם מייקל ג’ורדן, חלפו מזמן. הגיבורים העכשיויים של הליגה הם דמויות פוליטיות לכל דבר. במסיבת העיתונאים שפתחה את מחנה האימונים של הקליבלנד קאבלירס אמר לברון ג’יימס כי “זאת ארצם של החופשיים – העם הוא זה שמנהל את המדינה, לא אדם אחד, ובטח לא הוא”. יתכן שתהליך הפוליטיזציה והרדיקליזציה שעבר על ה-NBA בשנים האחרונות נובע מהיותה הליגה הכי בינלאומית מבין ליגות הספורט האמריקאיות – בעשרים השנה האחרונות נראית נוכחות הולכת וגוברת בליגה של שחקנים אירופאים, אפריקאים, אסייתאים ודרום אמריקאים, נוכחות שנחגגת בליגה כחלק מההצלחה שלה. בעוד טום בריידי הוא כוכב עצום בארצות הברית, אבל בינינו – לא שם גדול מדי מחוץ לה – לברון ג’יימס וסטף קרי הם סופרסטארים בכל העולם, שניים אולי רק לכוכבי הכדורגל ברמת הפופולריות.

לעולם לא נדע כנראה מה עבר במוחו של הנשיא טראמפ, אבל אפשר לשער שמבלי שהוא התכוון לכך – הוא הוביל לאיחוד שורות יוצא דופן בספורט האמריקני. טראמפ לא השאיר ל-NFL ברירה, למעשה. הוא הכריח את הליגה שעד אותו הרגע לקחה את הזמן, גמגמה ואולי קיוותה שהמחאה תעבור, לבחור צד. הליגה בחרה בצד של השחקנים, בצד שעד לרגע זה עמדו בו שחקני ה-NBA ושחקני פוטבול “מרדנים” כמו קפרניק ומרטלוס בנט. עכשיו, כשהליגה עומדת בצד שלהם, נשאר רק לקוות שהיא תמצא דרך למנוע מהם את הנזקים החמורים שכבר הוכחו כשקשורים ישירות למשחק, ולתת להם להזדקן בכבוד, בינינו – כל השאר זה בונוס.

תגובות

Send this to a friend