סוריה נכנסת לשנה השנייה להפיכה כשריבונותה עדיין מאותגרת על ידי מיעוטים לאומיים ודתיים בתוך המדינה. במוקד המאבק הפנים־סורי עומדת שאלת הריכוזיות של המשטר מול מודלים אפשריים אחרים כמו פדרליזם.  

לאחר התכתשויות חוזרות ונשנות בין כוחות סוריה הדמוקרטית (SDF או כס"ד) לבין הצבא הסורי באזור העיר חלב, פתח הצבא במבצע להשתלטות על האוטונומיה הכורדית בצפון־מזרח המדינה. שלושה ימים בלבד לקח לצבא הסורי לשים קץ דה־פקטו לאוטונומיה הכורדית המכונה רוג'בה, אוטונומיה שעל בנייתה עמלו הכורדים שנים רבות תוך ניצול הכאוס ששרר במדינה במלחמת האזרחים ובעזרת תמיכה מערבית ובעיקר אמריקאית. למיטוט האוטונומיה הכורדית מתלווה הדרישה החוזרת מצד משטר א־שרע שהכס"ד יתיך את צבאו לתוך צבא סוריה. בה בעת פרסם א־שרע צו נשיאותי המכיר באוטונומיה תרבותית־לשונית של הכורדים אך במסגרת השלמוּת הטריטוריאלית של סוריה הריבונית והמאוחדת. 

על אף שההתפתחויות האחרונות מקרבות לכאורה את א־שרע לאחד את סוריה תחת ריבונות המשטר המרכזי בדמשק, אם מצרפים את המרידות בריכוזים העלוויים במערב המדינה ובריכוזים הדרוזיים בא־סווידא, אפשר להעריך כי אחדות זו היא רופפת בלשון המעטה. שלושת המקרים האלו ובעיקר התביעה של גורמים כורדים לביזור המשטר הסורי, מעלים פעם נוספת את השאלה על אודות המבנה המשטרי המתאים ביותר לסוריה השסועה ולמיעוט הכורדי הגדול בתוכה.

חוזה לאומי חדש

העיתונאית הסורית ואשת האופוזיציה לשעבר סמירה מסאלמה מציעה במאמרה לשאוף לאחדות לאומית סורית על בסיס אזרחות שווה, אך תוך הכרה והתמודדות עם המציאות שיצר שלטון הבעת' לדורותיו. באופן עקרוני, סוריה צריכה להיות מדינת כל אזרחיה במובן זה שהיא מעניקה זכויות אזרח לכלל הסורים, ללא קשר להשתייכותם האתנית או העדתית וזאת בניגוד למשטר אסד ששלל אזרחות זו מכורדים רבים. 

---

לטענתה, עמדה עקרונית זו אין בה כדי לטשטש את זכויותיהם הקולקטיביות־האתניות של הכורדים. כך, כשם שהסורים הערבים משתייכים למגדיר אתני גדול יותר, היא הערביות, כך הכורדים משתייכים לקבוצה אתנית רחבה יותר, דהיינו הכורדיוּת. לערבים ולכורדים גורל היסטורי דומה אך לא זהה. הכורדים הם אומה שהנסיבות ההיסטוריות מנעו ממנה להקים מדינה לאומית משלה, ובניה מפוזרים בין מספר ישויות מדיניות ומרחבים גאוגרפיים. כך גם הערבים מרכיבים יחד אומה אחת אך בניה של אומה זאת התפזרו בין טריטוריות שונות ובהן הטרוגניות אתנית־לשונית. הערבים בכללם מכירים בהטרוגוניות מבנית זו, אך הבעת' בתפיסת הלאומיות הצרה שלו המוגבלת לערביות בלבד, ניסה להשטיחה. 

מסאלמה סבורה כי הזכויות התרבותיות והקבוצתיות של הכורדים חייבות להיות מוגנות ומעוגנות בחוקה. דבר זה יכול להיעשות בין אם בייצוג יחסי ברמה הלאומית ובין אם באמצעות שילוב בין ייצוג לאומי לייצוג יחסי – שתי נוסחאות המסוגלות להבטיח ייצוג לכלל מרכיבי העם. 

בין האידיאה של שמירה על הזכויות הקולקטיביות של הכורדים לבין המציאות שיצר שלטון הבעת' יש מרחק רב. לטענתה, שלטונה העריץ של משפחת אסד מנע את התהוותה של קהילת אזרחים, והעמיד את מרכיבי העם אלה מול אלה, וזאת כדי להציג מצג שווא שלפיו הוא "מגן המיעוטים". משטר אסד לא חיזק זהויות משנֶה מתוך כבוד לריבוי החברתי, אלא ניצל אותן כדי להעמיק את הפילוג. מדיניות זו עוררה תחושות של חרדה וחשדנות בין הקבוצות השונות בחברה הסורית, ויש להכיר בכך שלא ניתן להעלים תחושות אלה כבמטה קסם. 

שלטונה העריץ של משפחת אסד מנע את התהוותה של קהילת אזרחים, וזאת כדי להציג מצג שווא שלפיו הוא "מגן המיעוטים". בפועל משטר אסד לא חיזק זהויות משנֶה מתוך כבוד לריבוי החברתי, אלא ניצל אותן כדי להעמיק את הפילוג

ובכל זאת, אם מחפשים ריפוי הרי שהתרופה למורשת הבעת' אינה מחיקת הזהויות אלא שילובן במסגרת של חוזה לאומי כולל המעגן אזרחות לא כתחליף לזהויות האורגניות אלא כערובה לכיבודן ולייצוגן הצודק. לשיטתה, התנאי להשתחררות ממצב זה ומאותה מורשת הוא יצירת הניגוד המוחלט לה: הקמת מדינת חוק ומדינת אזרחים – יחידים חופשיים, עצמאיים ושווים. 

קול כורדי חלוק

העיתונאי והפוליטיקאי הסורי־כורדי סלאח בדר א־דין משיב למאמר של סמירה מסאלמה. כפטריוט סורי־כורדי, ניהל בדר א־דין במשך שישה עשורים מחייו מאבק פוליטי, אינטלקטואלי ותרבותי במסגרת התנועה הלאומית הכורדית־הסורית במטרה לעגן את הזכויות הלאומיות של הכורדים בחוקה הסורית. פעילותו הייתה כרוכה בהתנגדות פעילה לשלטון הבעת' שעלתה לו בחירותו פעמים רבות. הרקע האישי שלו מאפשר לו לטענתו לזקק את הדרישות הכורדיות הצודקות ואגב כך גם להצביע על השגיאות של הניתוח של מסאלמה.

בדר א־דין מבחין בין שתי קבוצות מיעוטים בסוריה – קבוצות המיעוטים הלאומיים ובראשם הכורדים (לצד טורקמנים, ארמנים ואחרים) והקבוצות הדתיות כגון העלווים, הדרוזים והאסמאעילים. הקבוצה השנייה חוסה תחת הלאומיות הערבית ההגמונית, ולכן אין דינה כדין הכורדים למשל. בדר א־דין סבור כי מסאלמה ערבבה את כל הקבוצות הללו לכדי סל אחד, ולאחר מכן ביססה על כשל מתודולוגי זה את שיפוטה הפוליטי השגוי במספר היבטים. 

בדר א־דין סבור שהגנתה של מסאלמה על הכורדים נשענת על העוול שנעשה להם ולא בגלל התוכן הפוזיטיבי העשיר של הלאומיות הכורדית. להבנתו, מסאלמה ואחרים סבורים שכורדי לא יוכל להיעשות לסורי זולת אם יעבור תהליך שערוב. על פי אותו היגיון, הוא מוסיף בסרקזם, על העלווים והדרוזים להמיר את דתם לאסלאם הסוני כדי לזכות בתעודת יושר לאומית סורית. 

שיח הזכויות הכורדי מעוגן לדבריו בשיח נרחב יותר שעניינו אזרחות שוויונית אמיתית. אזרחות כזו היא תוצר של תהליכי עומק. בדר א־דין מביא את אירופה כדוגמה, שם האזרחות השוויונית "לא הושגה אלא לאחר הקמת ישויות מדינתיות שהסדירו את היחסים החברתיים, העניקו חירות לכלל האזרחים, הכירו בריבוי האתני והלאומי, כיבדו ייחודיות תרבותית, והטמיעו צדק ושוויון בין בני אדם מכל הקשתות והגוונים". מכאן שהבעיה אינה הכורדים אלא אלו המתכחשים לתנאי ההכרחי של אזרחות שוויונית, שהיא סוריה רב־לאומיות ורב־תרבותיות, המכירה בעושר החברתי של אזרחיה.

חצי מאה של הדרה

התפיסה המינימליסטית והאינקלוסיבית של לאומיות סורית שמסאלמה מייחסת למפלגת הבעת', ימיה כימי החוקה הסורית לטענתו. אולם משטר הבעת' שִכלֵל את ההדרה הכורדית לכדי אומנות במשך למעלה מחצי מאה באמצעות מדיניות שיטתית של גירושים, הנדסה דמוגרפית ושלילת זכויות אזרחיות. 

מכל מקום, אם סוריה תבחר במסלול של אזרחות שוויונית, הרי שיעמדו לרשותה מודלים של מדינות מפותחות ומוצלחות שהן רב־לאומיות, רב־אתניות ורב־דתיות. אלה קיבלו עליהן חיים משותפים ושותפות דמוקרטית בשלטון ובחלוקת המשאבים והעושר. כל קבוצה במדינה שומרת על ייחודיותה ללא כפייה, וכולן כפופות לחוקת המדינה האחת ופועלות כאזרחים שותפים של אותה מדינה. רק במצב כזה, להבנתו, מופיעה האזרחות במובנה הבהיר ביותר ובביטויה המקודש ביותר לטענתו. בהתבסס על התיאוריה הפוליטית של ההוגה והמדינאי היהודי־אוסטרי אוטו באוור, בדר א־דין טוען כי כאשר המדינה מספקת תנאים חומריים שווים וראויים לכלל הקבוצות הלאומיות שבתוכה, קבוצות אלו יכולות לממש קיום קולקטיבי מבלי להיסחף למאבק על הגמוניה וריבונות בתוך המדינה. 

מה שחסר כעת לכורדים לטענתו הוא הוגה ופטריוט סורי שינסח רעיונות אלו ויתרגם אותם למהלכים פוליטיים. הוא מזכיר את הלאומן הערבי הסורי ושר הפנים לשעבר ג'מאל אל־אתאסי כאיש בעל שיעור קומה שהכורדים זקוקים לו כעת. אתאסי, בן לאצולה ערבית סונית מהעיר חומס, תמך בזכויותיהם הלגיטימיות של הכורדים הסורים, והדגיש כי הסוגיה הכורדית־הסורית היא גם סוגיה ערבית. 

הכורדים נולדו כורדים עוד לפני שנוסדה סוריה, אך הם יוסיפו להיות כורדים־סורים גם אם המדינה תדחה אותם. מחויבותם לכברת הארץ באה לידי ביטוי בהשתתפות בכל התחנות החשובות בכינון האומה הסורית עוד משלהי התקופה העות'מאנית

בדר א־דין חותם את דבריו בקריאה נרגשת – הכורדים נולדו כורדים עוד לפני שנוסדה סוריה, אך הם יוסיפו להיות כורדים־סורים גם אם המדינה תדחה אותם. מחויבותם לכברת הארץ באה לידי ביטוי בהשתתפות בכל התחנות החשובות בכינון האומה הסורית עוד משלהי התקופה העות'מאנית. גם כעת הכורדים מקדמים בברכה את המשטר החדש ומעריכים את אנשיו כפטריוטים סורים. אי לכך, רוב הכורדים תומכים בשילוב הכוחות הסוריים הדמוקרטיים בתוך הצבא, במוסדות המדינה ובהסכמה על כינון ועדה כורדית־סורית שתכליתה לקיים דיאלוג ופתרון מוסכם לשילוב הכורדים בסוריה החדשה. 

מלכודת הפדרליזם האתני

אחד מסלעי המחלוקת בין משטר א־שרע לשחקנים האופוזיציונרים מא־סווידא ועד חסכה נסוב על אופיו של המשטר הפוליטי, ובייחוד סביב שאלת הריכוזיות לעומת הביזור, ובמונחים פוליטיים – בין המדינה האוניטרית לבין המדינה הפדרלית. הפובליציסט הפלסטיני מאג'ד כיאלי מנתח במאמרו באל־מג'לה את הטיעונים מאחורי מצדדי הפדרליזם ומזהיר מפני אימוץ אוטומטי שלהם.

הכשל הראשון בתמיכה הסורית בפדרליזם הוא שתומכי השלטון מסוג זה בסוריה אינם כוחות פוליטיים ואינם מציגים דרישה פוליטית, אלא דרישה זהותית עם ממד אתני או עדתי. הכשל השני שראוי לבחינה הוא האם הכוחות הנאבקים למען מדינה פדרלית מעוניינים במקביל גם בדמוקרטיה. להבנתו, הניסיון של גורמים כמו כס"ד הכורדים וחכמת אל־הג'רי והמשמר הלאומי שלו בא־סווידא מוכיח כי הם כוחות בלתי־דמוקרטיים. הכשל השלישי והחשוב מכול לדבריו הוא הבכורה שכוחות אלו נותנים למאבק על ביצור הזהות האתנית/עדתית שלהם על פני דרישה לאזרחות שווה במדינה ריבונית ומאוחדת. 

לפיכך מובהר כי הקריאה לפדרליזם מצד גורמים אלה ואחרים חותרת תחת המושג עצמו. לשיטתם, פדרליזם הוא חלוקת ריבונות ולא חלוקת סמכויות. בפדרליזם אמיתי קיימת ריכוזיות בכל הנוגע לענייני הריבונות של המדינה כלפי חוץ, לענייני הביטחון ולהנהלה הכללית של הכלכלה – תחומים המצויים בסמכותו של פרלמנט מאוחד ושל ממשלה מרכזית. לעומת זאת, ניהול הביטחון הפנימי, החינוך, הבריאות וענייני הפיתוח המקומי מצויים בסמכותן של המדינות (היחידות הפדרטיביות) או הממשלות המקומיות. 

למעשה, הוא טוען, מדינות ריכוזיות מועדות הרבה יותר לפירוק מאשר מדינות פדרליות, הנהנות מגמישות בניהול, בייצוג ובחלוקת משאבים. זאת ועוד, רבות מן המדינות הגדולות, החזקות והעשירות בעולם הן מדינות פדרליות. אלא שהמודלים למשטרים פדרליים מתפקדים בעולם מבוססים על חלוקה גאוגרפית, על בסיס מחוזות למשל ולא על בסיס אתני, לאומי או עדתי. פדרליזם המבוסס על זהות ולא על גאוגרפיה פוגע באופיו הדמוקרטי של המשטר ומכשיל הקמת מדינה המבוססת על שוויון אזרחי. 

בין האירועים בריכוזים הדרוזיים, העלוויים והכורדיים יש קשר סיבתי. איומים אלה מוזנים במעורבות הישראלית המבקשת להותיר את סוריה חלשה, מפוצלת וקלה לתמרון

פדרליזם, אם כן, הוא אינו מודל פוליטי פסול כשלעצמו, אך נראה שהוא משמש כסות להיפרדות מסוריה. לעומת זאת, העלאת הפדרליזם בדיאלוג פתוח ובכפוף להכרה באחדות טריטוריאלית סורית ובאחדות העם סורי, עשויה להיות מועילה כחלק מחיפוש אחר עתיד משותף. 

האינטרס של השכנות

העיתונאי הסורי עלי עבדאללה שותף לחששות של כיאלי על סכנת החלוקה, אולם הוא מדגיש במאמרו באל־ערבי אל־ג'דיד את הסכנה הנשקפת מצד המעורבות הזרה המזינה את הפרגמנטציה הפנימית. הוא קובע כי בין האירועים בריכוזים הדרוזיים, העלוויים והכורדיים יש קשר סיבתי. איומים אלה, עבדאללה מוסיף, מוזנים במעורבות הישראלית המבקשת להותיר את סוריה חלשה, מפוצלת וקלה לתמרון. אי־יציבות סורית בשל הנוכחות הישראלית מאיצה אי־יציבות פנימית, שבתורה תרחיק השקעות ערביות וזרות במדינה, כלומר תוסיף אתגר חיצוני נוסף. 

לטענתו, שלושת המשברים הפנימיים נתמכים על ידי ישראל שמִיצבה את עצמה כ"מגנת המיעוטים". ישראל לא הייתה כל כך בוטחת בעצמה אלמלא הגיבוי המלא של ארה"ב. כך למשל, לפי חשיפת תאגיד כאן 11, טום בראק שליח ארה"ב למזרח התיכון הגיע להבנות עם ראש ממשלת ישראל בנוגע להמשך פעילותה בסוריה בביקורו בארץ ב־15 בדצמבר. בהזדמנות אחרת, בראק הציע שלא לקדש את הגבולות במזרח התיכון, שהוא כינה "הקווים שצוירו בידי סייקס ופיקו", וטען שרעיון מדינת הלאום במזרח התיכון "לא הוכיח את עצמו". 

אחריות המשטר החדש

האשמה הישראלית־אמריקאית לאנדרלמוסיה אינה את הממשלה הסורית החדשה מאחריות. זו אימצה דפוסים סמכותניים בוטים, שהיא ניסתה להציג כתנאי הכרחי לאחדות המדינה. המשטר הנשיאותי והריכוזי שהציבה בלב ההכרזה החוקתית, ריכוז הסמכויות בידי הנשיא הזמני, ניהול ענייני המדינה באמצעות שלושה משרדים בלבד – החוץ, הפנים והמשפטים – ההסתמכות על עקרון הנאמנות במינויים לתפקידי ביצוע ובמנגנוני המנהל הבכירים וכן הקמת מנגנוני מודיעין, משטרה וצבא בעלי צביון לאומי ועדתי אחיד – ערבי־סוני – עובדות אלו אינן מתיישבות עם מציאות של מדינה רב־תרבותית, רב־עדתית ורב־אתנית. לכך מצטרפים התגובה האלימה ומעשי הטבח שבוצעו באזרחים בלתי־חמושים מקרב העלווים והדרוזים ושמעוררים חששות כנים מפני נוכחות של צבא סוריה.

לטענתו של עבדאללה, הלחצים מבית ומחוץ הכניסו את סוריה למבוי סתום. הדרוזים התומכים באל־הג'רי ימשיכו לעמוד במריים למסור את הנשק ולאפשר לכוחות המשטר להתמקם במחוז, והכס"ד לא יסכימו לפחות משלטון עצמי על פי הדגם המוצלח של האוטונומיה הכורדית בעיראק [יש לציין שמאמרו נכתב לפני מבצע הצבא הסורי להשתלטות על רוב האוטונומיה]. 

לא נותרה בידי השלטון בסוריה דרך אחרת זולת התמודדות גמישה וחיובית עם ההתנגדויות הפנימיות וכניסה לדיאלוג לאומי אמיתי, על גיבוש זהות לאומית כוללת ורב־תרבותית, הרחבת ההשתתפות הפוליטית, קידום יוזמות של צדק מעברי ואיתור נקודת האיזון בין שלטון המרכזי לבין שלטון מקומי אפקטיבי

המבוי הסתום לצד מעורבותה הפעילה של ישראל מציבים סיכונים ממשיים לאחדות המדינה, שכן הם מעודדים את הצדדים להתבצר בעמדותיהם מול השלטון הסורי. ההכרה הישראלית בסומלילנד, שיש להניח שקיבלה אור ירוק מארה"ב, פותחת פתח לגורמים סוריים להישען על הכרה ישראלית עתידית, להנציח את הפיצולים הקיימים ולהפכם, עם הזמן, לעובדה מוגמרת.

הנה כי כן, לא נותרה בידי השלטון בסוריה דרך אחרת זולת התמודדות גמישה וחיובית עם ההתנגדויות הפנימיות וכניסה לדיאלוג לאומי אמיתי. בלב דיאלוג זה יידונו סוגיות כמו גיבוש זהות לאומית כוללת ורב־תרבותית, הרחבת ההשתתפות הפוליטית, קידום יוזמות של צדק מעברי ואיתור נקודת האיזון בין שלטון המרכזי לבין שלטון מקומי אפקטיבי. לצורך כך, נדרש שינוי תודעתי לא רק בקרב הגורמים הבדלניים, אלא גם בקרב הרוב הערבי הסוני שבהשפעת ההפיכה החל לחפוף בין זהותו לבין מה שעבדאללה מכנה כ"זהות שלטונית". ובמישור המעשי, המשטר ותומכיו נדרשים לנהוג בכבוד של מנצחים ולערוך את סעיפי החוקה, לקצר את שלב המעבר ולעודד משטר רב־מפלגתי ועל־עדתי. 

ממיקי לוזון כותב בפורום לחשיבה אזורית מבית מכון ון ליר.