מי בא לבריכה?

אבל למה צב בתור דמות ראשית? ועוד בתפקיד מנהל בריכה? הסיפור האפל מאחורי הספר שהסעיר את מעלה יותם

איור: עפרה אייל

כמו עם לקוחות אחרים הקשבתי לה בלי להזיז אפילו שריר אחד בפרצוף. היה בסיפור שלה משהו כל כך בלתי סביר, איזה פרט מהותי חסר, אבל נתתי לה לדבר בלי ללחוץ, ממילא שום דבר טוב לא ייצא מזה. אם תרצה תגיד יותר. אם לא – אסתפק בכלום שהגישה לי. גם עם זה אפשר לעבוד. היא הייתה סופרת ילדים, אני חושב שאפילו אני שמעתי עליה, וספרי ילדים זה לא בדיוק משהו שאני שוחה בו. היא הגיעה אליי כי המנהל התפעולי של הבריכה במעלה יותם, היישוב שלה, לא נתן לה יותר להיכנס. לא נתן לה לקנות כרטיס, לא נתן לה לחדש מנוי. שנים היא שוחה שם, ופעם ראשונה שהיו לה אתו בעיות, או עם הבריכה, שהייתה כפופה למעשה למועצה המקומית. במעלה יותם כולם ידעו מי היא, ככה לפחות אמרה, אין שם יותר מדיי אנשים שהשם שלהם מופיע ברשימות רבי המכר של צומת ספרים, ולכן איים המקרה לדלוף לתקשורת. כבר דיבר אתה מישהו מ-"מה ביותם?", המקומון הדומיננטי, אחרי שהגיעה אליו שמועה על הקונפליקט מצד איזה אִינְטֶרֶסַנְט במועצה, כנראה, אבל בינתיים סירבה לשתף אתו פעולה. היא לא ראתה מה יש לה להרוויח מהטלה של רפש. היא ניסתה להתרחק מגועל נפש וכל מראית עין שלו. הצדק הרי היה אתה, זה מה שאמרה לי, וכל מה שרצתה, באמת, היה שייתנו לה פשוט לחזור למים. היא הייתה מוכנה להגיע עם זה גם לבג"ץ. אמרתי לה שלדעתי אפשר יהיה לסגור את זה הרבה קודם.

בפגישה השנייה, כשהתחלנו כבר לעבור על טיוטה של כתב התביעה, אמרה לי שאולי בכל זאת יש משהו שלא בדיוק סיפרה לי ושאולי קצת רלבנטי. משהו שלא משנה שום דבר בקשר לעיקרון של המקרה פה, ולזה שנעשה לה עוול שרירותי לגמרי, אבל בכל זאת משהו. משהו שקשור לספר הלפני-אחרון שלה, שקראו לו "מי בא לבריכה?". היא גם הביאה אתה עותק. אולי הביאה אותו גם לפגישה הקודמת, אבל לא הוציאה מן התיק. לעולם לא אדע. כך או כך, היא הקריאה לי אותו. אמרתי לה שאני יכול לקרוא בעצמי, אבל היא התעקשה. "מי בא לבריכה?" סיפר על צב שמנהל בריכה, ודואג שתהיה תמיד שקטה ונקייה. הוא מסרב להכניס אליה ג'ירפות, כי לטענתו הן זוללות את עלי העצים שעומדים סביב הבריכה, ומטילים עליה צל. הוא מסרב להכניס קופים, שלדעתו מרעישים בצווחותיהם ומפריעים לכל אורחי הבריכה שאינם קופים. הוא מסרב להכניס פילים, שהם לשיטתו גדולים מדיי ביחס לבריכה וכאשר הם נכנסים אליה המים עולים על גדותיהם והבריכה מתרוקנת. בנימוקים של ארבע שורות מחורזות הוא מסרב גם להכניס פנימה דובים, זברות, שממיות, לוטרות, אריות ונמלים. לאחר שפסל את כל החיות, עומד הצב ליד הבריכה הריקה. החיות שמנע מהן להיכנס עומדות מעבר לגדר, מביטות בו בתחינה ומזיעות בשמש. הצב, שעצוב לו לבדו בלי אף אחד, מבין שטעה, ומזמין את כל החיות להיכנס. הן רומסות את הגדר, וקופצות למים. הצב רואה להפתעתו שכולם בעצם מסתדרים עם כולם, ושאף אחד לא מפריע לאף אחד. וכך, למרות שהבריכה די הרוסה, הוא מאושר. היא סיפרה לי שהתלבטה קצת לגבי הסוף. חשבה להכניס גם את הצב למים, שיישחק עם החיות, אבל החליטה שזה ייראה קצת מוזר ולא מציאותי. אמרתי לה שזה סיפור מאוד יפה, ושאלתי אם יש פה בעצם ביקורת על הבריכה במעלה יותם. "לא", היא אמרה. "זה משל על גזענות. לא על מעלה יותם. במעלה יותם אין דבר כזה שלא נותנים למישהו להיכנס לבריכה, לא משנה אם הוא ערבי או אתיופי או כל דבר". "אבל לך לא נותנים", אמרתי. "אני זה מקרה אחר", היא אמרה, "איתי זה לא גזענות". "אז למה לדעתך לא נותנים לך?", שאלתי. "המנהל שם כועס עליי בגלל הספר", היא אמרה. "דיברת אתו על זה?", שאלתי. היא היססה קצת. "כן", היא אמרה בסוף, "מקווה שזה לא פוגע לי בקייס. התקשרתי אליו יום אחד, אחרי שהדבר הזה התחיל, כי חשדתי שאולי זה קשור, ואמרתי לו שאם הוא חושב שהספר הוא נגד הבריכה במעלה יותם אז שיידע שאין לי ואף פעם לא היו לי שום טענות על הבריכה במעלה יותם. הוא שאל אותי 'אז למה המנהל הוא צב?'. אמרתי לו שזאת בחירה ספרותית. הוא ניתק לי את הטלפון ומאז לא ענה לי יותר".

שתקנו כמה זמן. "יש עוד משהו", היא אמרה. "לא אמרתי לך את זה כי זה פשוט קשקוש מוחלט, אבל עוד לפני זה, כשהתחלתי להבין שיש בעיה וניסיתי לברר מול המשרדים שם מה בדיוק הנימוק לזה שלא נותנים לי לחדש את המנוי, ותאמין לי שזה לקח לי עשרים טלפונים, שני ימי עבודה בזבזתי על זה, הבנתי שהטענה שלהם, והם לא אמרו לי את זה רשמי, זה אחת העובדות שם אמרה לי, שהיא דווקא בעדי, אז הטענה כביכול זה שאני מזהמת את המים". "מזהמת את המים?", שאלתי. "היא אמרה לי שהוא אמר להם במועצה שיש לו הוכחות שאני עושה פיפי במים. הייתה להם ישיבה על זה. הוא אומר שיש לו הקלטה שלי מודה בזה בשיחה במלתחה". "אוקי", אמרתי. "אין לו שום הקלטה של שום דבר", היא אמרה, "הוא איש מופרע". "אוקי", אמרתי והנחתי את כפות ידיי על טיוטת כתב התביעה, "תשמעי. אני אתן לך פה עצה חברית. מעלה יותם זה מקום קטן, אני יודע איך זה עובד במקומות קטנים. אני בעצמי בא ממקום קטן, נאות שרית, אם שמעת. בכל אופן, מה שיקרה כשנגיע עם זה לבית משפט זה שכל הזבל יתחיל להישפך. ימציאו עליך דברים, שאנחנו נתגעגע לפיפי בבריכה. יש גם כנראה את הספר ילדים שלך שלא כל כך אהבו שם. אני מתחיל להבין לאן הדבר הזה הולך. בסוף את תנצחי, אבל זה יהיה מגעיל מאוד ואני יודע שאת לא מחפשת את הגועל. מה שאני מציע זה גישור. יש לי רקע בזה. נשב ביחד, את תתנצלי, המנהל של הבריכה יתנצל, נחתום על מסמך הבנות, ותלכי לשחות". "על מה יש לי להתנצל?", היא שאלה בכעס. "זה לא משנה", אמרתי, "תגידי סליחה אם פגעתי, סליחה אם לכלכתי, הוא יגיד סליחה כי הוא יבין שניקח את הבריכה שלו יחד עם כל המועצה לבית משפט, ובריכות שלא מרשות למישהו להיכנס לא יוצאות טוב בבתי משפט בישראל. בגלל ההיסטוריה של העם היהודי. חוקי נירנברג וכל זה. כלומר לפעמים הן כן יוצאות טוב אבל לא במקרה הזה. להערכתי. הוא איש מבוגר לפני פנסיה. הוא לא צריך את הלחץ דם הזה. את כמובן תחשבי על זה ותעשי מה שאת מחליטה שנכון לך".

פגישת הגישור הראשונה נקבעה לחדר ישיבות בשם 'תפוז' בבניין משרדים אחד ברחוב הרקון ברמת גן. היא ואני הגענו ראשונים. כמה דקות אחרינו נכנס לחדר איש גדל גוף בשיער לבן, קצוץ. הוא התיישב בשתיקה ומזג לעצמו מיץ תפוזים מקנקן שחיכה לנו על השולחן. "תודה שבאת", אמרתי, "אני מבין שאין לך מישהו שמייצג אותך או את המועצה בעניין הזה". "אין לי אף אחד", הוא נהם, "והיא", אמר וכיוון אל לקוחתי אצבע, "היא, היא...". "אני מה?", היא אמרה והישירה אליו מבט. הוא נעץ בה עיניים רושפות. "מאיפה את יודעת על הצב?". "זאת בחירה ספרותית", היא אמרה, "אמרתי לך כבר". הוא בהה בה באלכסון, ראשו הכבד מתנדנד מעלה-מטה. "חברים", אמרתי, "אני לא בטוח שזה הכיוון שאנחנו רוצים שהפגישה הזאת תלך אליה. בואו נתחיל מזה שאף אחד מאתנו לא שמח להיות פה, במצב הזה. נעשו טעויות, מצד שני הצדדים, וכדי ש...". "אני לא עשיתי שום טעות", היא חתכה אותי. "את עשית טעות גדולה מאוד", אמר מנהל הבריכה. "חברים", אמרתי והסבתי את ראשי אל לקוחתי, מביט בה בעין מבקשת, "קודם כל, בואו נסכים שיש כנראה בעיה כלשהי עם הצב". "אני אגיד לך מה הבעיה עם הצב", פנה אליי מנהל הבריכה, "אני באתי לפה מליטא לפני שאתה בכלל נולדת, ופה טוב, אבל בליטא, איפה שאני גדלתי, הכי גרוע זה מי שהיו קוראים לו ויז'ליס, שזה צב. ולי קראו ויז'ליס. ככה קראו לי הילדים בוילנוס. צב הם קראו לי". "שמעתי על דברים יותר גרועים", אמרתי. "צב זה עלבון הכי גדול שיש", הוא אמר, פניו מתעוותות בגועל, "צב זה טיפש, צב זה בוגד, צב זה סרסור של זונות". "אני חושבת שזאת חיה נחמדה", אמרה לקוחתי, "לכן בחרתי בה לסיפור. ילדים מאוד אוהבים צבים, אתה יודע, בישראל לפחות. אני לא מכירה מספיק את ליטא". "בוילנוס אין צבים", הוא אמר, "אני לא ראיתי צב עד גיל 16". הוא הרים את הכוס ולגם מה שנשאר ממיץ התפוזים. "אני ממש מצטערת", אמרה לקוחתי, "לא ידעתי". "צב הם קראו לי", הוא אמר, "במיוחד ילד אחד. הוא היה קורא לי צב, ואז כולם היו קוראים לי צב. ויז'ליס. ילד מגעיל הוא היה. דוחה". "טוב", אמרתי, "אני שמח שהצלחנו קצת להתקרב פה להבנה בנושא של הצב". "אני ממש מצטערת", היא אמרה, קולה רועד מעט. "זה בסדר", הוא אמר. "אני לא ידעתי", היא אמרה, "אני אבקש שבמהדורה הבאה יחליפו אותו במשהו אחר. יש פשוט עוד מהדורות עכשיו. כי הוא קצת מצליח. זה עניין חוזי. אני אבקש שיחליפו אותו בגמל אולי". הוא הסתכל עליה. "גמל זה בסדר", אמר.

ארבעה שבועות אחרי שחתמנו יחד על הסכם גישור, שכלל התחייבות מצד מנהל הבריכה להעניק ללקוחתי את האפשרות לרכוש לבריכה מנוי, או כרטיס, או כרטיסיה על פי רצונה, והיא מצדה התחייבה להחליף את הצב בגמל, או בכל חיה אחרת שאינה צב במהדורות הבאות של "מי בא לבריכה?", וגם אישרה שתעמוד מעתה בכל כללי הכניסה למים בבריכת מעלה יותם, כפי שהם מפורטים בספר הכללים הרשמי של הבריכה (בתחילה אמנם הסתייגה מהעניין הזה כי הייתה בו מבחינתה ספק-הודאה בעלילת זיהום המים שהעליל עליה לטענתה המנהל, אבל שכנעתי אותה שמדובר בעניין חסר כל תוקף, כיוון ש"כללי הבריכה" אינו מסמך משפטי וקל וחומר שלא ניתן להסיק מקבלתה אותם שום דבר מעבר למה שעושה כל אדם סביר בכך שהוא עובר בשער הבריכה), ארבעה שבועות, אם כן, לאחר שנחתם המסמך הזה היא הופיעה אצלי שוב. "יש בינינו חיסיון עורך דין - לקוח, נכון?", שאלה לאחר שסגרתי מאחוריה את הדלת, פניה חיוורות כאילו היא עומדת להתוודות על רצח. "בוודאי", אמרתי, "אבל אם זה משהו רציני אולי את צריכה מישהו אחר. אני יכול להמליץ לך. אני יותר בענייני תביעות קטנות. וסכסוכים קטנים". "לא-לא", היא אמרה, "אני רוצה לדבר על זה אתך. אני מחזיקה את זה בבטן כבר מאז שבאתי אליך, ואיכשהו לא יצא לי להגיע לזה". "כולי אוזן", אמרתי.

"אז הצב מהספר?", היא אמרה. "כן?", שאלתי. "זה לא בדיוק בחירה ספרותית", היא אמרה. הנהנתי בלי להבין. "מה שקרה", המשיכה לאחר שתיקה קצרה, "זה שיום אחד לפני שנתיים בערך הופיעו אצלי שני אנשים מליטא, די צעירים, עם חליפות בצבע לבן. יחד איתם בא איזה ישראלי שעזר להם, למרות שהאנגלית שלהם הייתה די סבירה. הם הציעו לי 50 אלף יורו בשביל שאני אכתוב ספר ילדים על צב שהוא מנהל בריכה". "אני לא כל כך מבין לאן זה הולך", אמרתי. "זה הולך לזה שהם ביקשו שזה מה שאני אעשה. ואני הסכמתי. כי זה הרבה כסף, אני לא מתביישת להגיד, בדרך כלל לא משלמים סכומים כאלה בתור מקדמה, או בכלל, וגם כי זה לא נראה לי בעייתי מאף בחינה מוסרית". "לא חשבת שיש פה משהו קצת משונה?", שאלתי, "לא התעניינת?". "לא", היא אמרה, "כלומר, ברור ששאלתי אותם למה, אבל הם אמרו לי שעדיף שאני לא אשאל ושאין לי מה לדאוג. אז עשיתי את זה, כמו שאתה יודע. בדיוק כמו שהם ביקשו, אבל הספר היה שלי לגמרי. אני המצאתי בו הכול, את כל הסיפור, ורק הכנסתי את הצב בתור מנהל בריכה. והם שילמו לי. חצי מהסכום כבר באותו ערב וחצי אחרי שהספר יצא לאור. אבל אחרי שהספר יצא והבנתי שיש לי פתאום בעיה עם המנהל האמתי של הבריכה אצלנו, כלומר עם האיש שבסיפור שלי היה בעצם הצב, כמו שהתברר לי אחרי זה. אז יצרתי איתם קשר דרך הישראלי הזה שהשאיר אצלי מספר טלפון. ניסיתי להבין מה בעצם קרה פה. מה עשיתי לאיש הזה שבכלל לא הכרתי. וכבר לא הייתה להם בעיה לספר לי. אולי כי זה כבר היה אחרי שזה נגמר והם השיגו מה שהם רצו. הם סיפרו לי שכשהם הגיעו אליי, סבא שלהם, שגדל בליטא, בדיוק מת לא מזמן, ובימים האחרונים שלו הוא ביקש מהם שימצאו איזה ילד שהיה קורא לו קַזַ'ל. תיש. שזה המילה הכי איומה בליטאית. משהו נוראי. כל היָלְדוּת הוא השפיל את סבא שלהם עם המילה הזאת, קז'ל. וסבא שלהם ביקש שהם יטפלו בילד הזה, בשבילו. הוא זכר איך קראו לו, וזכר שהוא עבר מתישהו לישראל, והוא גם זכר שהוא היה קורא לו בחזרה צב, לילד הזה. ויז'ליס. הוא לא זכר למה. אולי כי הוא היה קצת איטי. הוא זכר גם כמה הילד ההוא שנא שהוא קרא לו ככה, צב. אבל זה הדבר היחיד שהיה אפשר לעשות לו בחזרה, לקרוא לו צב, כי הוא היה גדול כזה ואף אחד לא התעסק אתו. אז הוא קרא לו בחזרה צב. ויז'ליס. שזה לא כזה עניין גדול. ואז סבא שלהם מת. והם עבדו קשה, יחד עם החבר הישראלי הזה שלהם שבא איתם אליי, יש להם כסף, לא יודעת מאיפה, והם מצאו את הילד ההוא שקרא לסבא שלהם קז'ל. הם גילו שהוא גר במעלה יותם ומנהל את הבריכה. וכשהם חשבו מה לעשות לו והסתובבו קצת ביישוב וחקרו קצת מי נגד מי הם שמעו גם עליי. ואז בא להם הרעיון". לא ידעתי מה להגיד. "נחמד מאד", אמרתי. "כן", היא אמרה, "סיפרתי להם שהספר עם הבריכה והצב הגיע אליו. כמו שהם רצו. מה שהיה די צפוי. ושהוא כועס מאוד כי הוא חושב שהצב זה הוא. ומה אני אמורה לעשות עכשיו. זה היה אחרי שדיברתי אתו בטלפון, אבל לפני שנפגשתי אתו בגישור. לא ידעתי שום דבר על הצד שלו. בכל אופן הם מאוד שמחו לשמוע על זה. עכשיו סבא שלנו ישן בשקט בקבר, ככה הם אמרו לי. בזכותי. ושגם אני יכולה להרגיש טוב כי גם לי יש מקום בגן עדן".

ישבנו כמה זמן והסתכלנו כל אחד על משהו אחר. בסוף שאלתי אותה איך בבריכה. היא סיפרה לי שטוב, היא הולכת כמעט כל בוקר, כשהיא מצליחה. ושלפעמים היא רואה שם את המנהל התפעולי, שעוד מעט פורש, יושב בקיוסק או במקום אחר, ומנדנד ככה את הראש הגדול שלו למעלה ולמטה. אבל היא לא אומרת לו כלום.

 

 

תגובות

|
X
X

Send this to a friend