"הייתי בדרכי הביתה בשישי בלילה, כאשר התנפל עלי בחור שיכור והחזיק אותי ונתן לי נשיקה. בעודי המומה ממה שקרה והולכת מהר לכיוון הבית, עברה מונית מלאה בבחורים צעירים שהטרידו אותי מילולית ונהג המונית האט את המונית ועזר להם להמשיך גם כשביקשתי שייסע".
"הייתי עם הכלבים בשעת ערב, והוא צעק לי "איזו כוסית", רכב על אופניו ולאחר מכן, בחלוף 5 דקות, הופיע שוב ועקב אחרי בדרך הביתה. צעקתי לו שיסתלק".
"שני גברים כבני 25 עקבו אחרי בחניון בדרך לאוטו, שיכורים, אמרו שייכנסו אתי לאוטו והתווכחו ביניהם מי יהיה 'הראשון'"
"במקום הזה התקרבה אלי חבורה של שלושה ילדים/נערים לפני שנתיים. הראשון חסם לי את הדרך, השני עמד מאחוריי והשלישי נעמד מולי, תפס את הזין שלו והתחיל להגיד מה הוא עומד לעשות לי. מה שהם לא ידעו זה שאני ידעתי שזה מה שהם יעשו. איך? פאקינג ניסיון חיים! חה חה חה, אתם חושבים שאתם השלושה אפסים הראשונים שעושים לי את זה? פחחחח הצחקתם אותי. דפק לי הלב בטירוף, אבל בניגוד לפעמים הקודמות הצלחתי לצרוח 'לא' ולבעוט עם הרגל באפס שמולי. שלושתם היו בהלם וברחו. תאשימו רק את החברים שלכם חבורת אפסים – תאשימו אותם בזה שלא הצלחתם לגעת בי, הם הכינו אותי לזה שבכלל יכול לקרות דבר כזה. תמותו!"
רחוב בוסל 13, רחוב חנה אברך 4, רחוב הדובדבן 77 א', המרחב הציבורי, דירת מגורים או קופת חולים. כביכול סתם מקומות. אבל אם תצללו למפת האלימות המינית שעלתה לפני 24 שעות באמצעות פרויקט המפה– שמקדמות עמותת אחת מתוך אחת (ואני בתוכה), רוח נשית ומרכז סיוע תל אביב – תוכלו לראות שאין מקום שהוא סתם. סתם רחוב בוסל. סתם קופת חולים. כל מקום מספר סיפור. כל מקום הוא רגע רע של מישהי. לא משהו גדול. סתם, הטרדה קטנטנה. אחת מני רבות שחוות ילדות, נערות ונשים.
הפרויקט הוקם לקראת היום למניעת אלימות נגד נשים, שיצוין ב-25.11, מבקש מנערות ונערים, נשים וגברים, לסמן על המפה איפה הוטרדו או הותקפו ומאפשר למי שרוצות לספר בקצרה מה קרה להן באותו מקום. אם תרצו – לנעוץ את האשמה במקום אחר, להוציא אותה מהגוף שלהן ולהעביר אותה למי שצריך להרגיש אשם – לנו כחברה, שיכולים באמצעות המפה לראות עד כמה המרחב האישי והציבורי בישראל פרוץ. אין עיר ללא תיוגים, אין אזור מוגן, מדן ועד אילת.
כשהמרחב הציבורי פרוץ, הפריצות חודרת גם אל המרחב הפרטי, אל הבית. אם רשויות החוק יתחילו לאכוף את החוקים, אם שוטרים יסייעו לנפגעות ולא יתקפו אותן, יש סיכוי שנראה ירידה במספר הפגיעות המיניות גם במרחב הציבורי – אבל גם בבית. כי כשמתייחסים לנשים כאל שוות ערך בחוץ, בסופו של דבר זה יחלחל. מהרחוב אל המשרד. מהרחוב אל הכיתה. מהרחוב אל האוניברסיטה. מהרחוב אל הבית.
82 אחוזים מהנשים בישראל נחשפות להטרדות מיניות ברחוב – תיעדה במחקרה ד"ר אביגיל מור (חוקרת בתחום האלימות המגדרית וראש התוכנית ללימודי מגדר במכללה האקדמית תל חי, 2014). 48 אחוזים מהן דיווחו על פחד בעת ההטרדה.
ממצא חשוב נוסף במחקר זה הוא המתאם המובהק בין מידת החשיפה של נשים לפניות מיניות ברחוב לבין ההגדרה שלהן את הפנייה כהטרדה. כלומר נשים בישראל מורגלות שגברים זרים פונים אליהן בהתייחסויות מיניות במרחבים הציבוריים. הן מורגלות בכך, כי גברים רגילים לעשות את זה ולא מבינים שמדובר בחוויה מטרידה ומפחידה לנערות ונשים.
גברים נוטים לבטל את החוויה ולהתייחס אליה כאל מחמאה – משהו קטן, לא מזיק שהם עושים, משהו להצחיק את החבר'ה או להוכיח לעצמם שהם גברים. שולטים. לנערות ונשים הליכה ברחוב היא מאבק אין סופי של התעלמות / התייחסות / הדיפה של נערים וגברים שמתייחסים אליהן ולגופן, במלל ובמעשה.
***
במאמרה "סוגים של הטרדה מינית" (מתוך אסופת המאמרים: מילים מטרידות, סוגיות בהטרדה מינית מילולית של המכון הישראלי לדמוקרטיה) מסבירה ד"ר אורית קמיר את הקו הדק שמשרטטת החברה בין "קרה לך משהו" ל"לא קרה לך כלום, מה את רוצה?"
"כשאנשים משתמשים בהבחנה בין הטרדה 'פיזית' ל'מילולית', הם עושים זאת לעתים קרובות כדי לציין את ההטרדה ה'פיזית' כחמורה יותר מזו שהיא 'רק מילולית'. ואולם אין שום סיבה לחשוב שהטרדה מינית שנעשתה באמצעות מלים פוגענית פחות מהטרדה מינית שנעשתה באמצעות התנהגות לא מילולית. הצעות מיניות לא רצויות, התייחסויות מיניות לא רצויות, סחיטה מינית או ביזוי או השפלה מיניים אינם בהכרח חמורים פחות מנגיעה במוטרדת, נגיעה של המטריד בעצמו או מחוות הנעשות בידיים או בחלקי גוף אחרים", היא כותבת.
"חומרת ההטרדה תלויה בנסיבותיה, לרבות עוצמתה, מִשכּה, תדירותה, מידת הבוטות שלה, היחסים בין הצדדים, גיל המוטרדת, מעמדה וניסיון חייה".
כשנערות ונשים מספרות על הטרדות ותקיפות מיניות שהן עוברות – פעמים רבות הן צריכות "להצדיק" את מה שקרה להן, להוכיח לחברה שמה שקרה הוא "רציני" או "אמיתי". אנחנו כחברה "מרשים" להם להרגיש רע, אם קרה להן משהו פיזי.
באחת הסדנאות שהעברתי נערה אמרה: "אני מקווה שאם מישהו יאנוס אותי, הוא לפחות יקרע לי את החולצה, שתהיה לי הוכחה". כמו נערות ונשים רבות, היא הרגישה שהמלים שלה, הסיפור שלה, הפגיעה שלה, לא תעבור ולא תעבוד אם היא לא תוכל להוכיח שקרה לה משהו פיזי.
הרצון ב"משהו פיזי" מתהפך אחר כך, בפוסט טראומה של נערות ונשים בעקבות פגיעה מינית. "במחקר אמריקאי שנערך על נפגעות הטרדה מינית הוכח כי 96 אחוזים ממי שהוטרדו מינית סבלו ממתח נפשי כתוצאה מההטרדה… אגודת הפסיכיאטרים האמריקאית מכירה כיום בהשלכות הנפשיות של הטרדה מינית כמחלה" ("הטרדה מינית, מאפייני וממדי התופעה", דפנה הקר).
עוד מראה הקר במחקרה כי: "תוצאות נפשיות של הטרדה מינית למוטרדת יכולות לכלול כעס, פחד, דיכאון, תשישות, עצבנות, אובדן ביטחון עצמי, סיוטים, תחושת השפלה, בושה, מבוכה ותחושת חוסר אונים ופגיעות".
הטרדות מיניות עלולות לגרום למוטרדת לכאבי ראש, חוסר תיאבון ואובדן משקל, בעיות עיכול, נדודי שינה והתפרצויות בכי. אך בניגוד לכל אלה – מעטות הנשים שהולכות לקבל סיוע ועזרה נפשית, מעטות מדווחות לגורמי סיוע ומקבלות תמיכה, רובנו בולעות וממשיכות. סובלות ומקטינות את מה שקרה לנו, מתעלמות ומשלמות מחיר בגוף ובנפש.
הצטברות הסימונים על המפה היא אקט פוליטי. אנחנו לא לבד. זה לא קרה רק לנו. הנה הנעץ שלי בנקודה שבה מישהי אחרת נעצה כבר קודם. הנה אנחנו יחד. כוח. והנעיצה היא גם אקט אישי. להוציא ממני ולשים שם, כמו אנדרטה במרחב. כדי שנוכל כחברה להביט ולראות שאין ביטחון לי, לאחותי, לבתי, לאמא שלי לא במרחב הציבורי ולא במרחב הפרטי – אין, אבל יהיה. כי אנחנו נשנה את זה באמצעות סימונים רבים, חינוך, קריאה לפעולה, נשנה את זה עם חברות הכנסת שלנו. נשנה את זה אתכם.
ביום רביעי נקרין את מפת הנפש של כולנו בסיום הצעדה השנתית בתל אביב. בואו!
