כשזה קורה על אמת, אתה כבר לא צריך לחשוב מה אתה מרגיש. אתה פועל. עשרות ומאות הפעמים שתרגלת את זה על יבש בחום המתיש של הבקעה באוגוסט, כבר טבעו בך את האינסטינקט. אתה יודע מה אתה צריך לעשות, אתה לא צריך להביט כדי לדעת מה הטען שלך עושה חצי מטר ממך, אתה יודע שהנהג שלך – דתי שצם הלילה, ליל כיפור, אבל לא מתחמק מהמשמרת שלו – מחכה כבר עם רגל בהיכון על הגז ויד ממתינה להוריד את הטנק לרוורס. אבל אתה בעיקר יודע שזה על אמת.
קר בלבנון באוקטובר. בארבע בבוקר אתה קפוא לגמרי. דוק של כפור אופף את הטנק. אתה לא רואה חמישה מטר קדימה בתוך הערפל, אתה מת מפחד ותוהה אם אמצעי ראיית הלילה שלך מספיק טוב. הכל לח. לחות מגעילה שמרטיבה לך את הבגדים, עד שאתה כבר לא יודע איפה נגמרת הזיעה של הפחד ומתחילה הלחות של הערפל.
ובתוך הקור הזה, האוזניים שלך לוהטות מחום בתוך הקסדה. פרץ האדרנלין הזה מחמם אותך. אתה אפילו רועד קצת. ששששש, תותחן לא מספר שהיד רועדת לו. היד צריכה להיות יציבה כמו יד של מנתח. יותר מיד של מנתח. הידיים שלו יכולות להציל יותר מאדם אחד. להציל את עצמו. את החברים שלו.
"צוות חוליה לפנינו, נהג שלב אחורי, תותחן שים צלב, טען הכן פגז". המפקד מדקלם את מה שאתה מצפה לו, ואתה פועל כמו רובוט. נועץ עיניים במסך המרצד, רואה את הכתמים שזזים במרחק לא רב ממך, ושם עליהם את הצלב הירקרק. מחשב הירי מספר לך שהם במרחק של 1,300 מטר. משחק ילדים, באימונים הורדת כבר חבית ממרחק של ארבעה קילומטר. הטען מדווח שהפגז טעון. אתה יודע שהוא נצמד שמאלה, נדבק לדופן הצריח הרחק מהתותח כדי לוודא שהרתע של שני טונות פלדה לא יפגע בו וימחץ אותו. היד שלך הפסיקה לרעוד. אתה רגוע. ומת מפחד בפנים. פחד לפספס. פחד לא לפספס. ואין בך תאוות קרב. חצי שנה לפני כן, כשחשבת לראשונה על מצב כזה, היית בטוח שתתפקד כמו מכונה, כמו החיילים האלה שראית ב"פלאטון" שאתה כל כך אוהב. אבל לא. זה לא דומה. זו הוליווד שם וזה אתה כאן.
המפקד לוחש במערכת הקשר. לא ברור למה. במרחק של יותר מקילומטר ממך, הם לא ישמעו אותו מדבר. אבל הוא לוחש. מכשיר הקשר מטרטר לך בתוך הקסדה. מפקדה אחורית מבקשת אישור זיהוי. שניכם, המפקד שלך ואתה, עם הראש עמוק בתוך המסך. כן, יש כתמים זזים. לא, אני לא בטוח שאלה אנשים ולא חזירים. שבועיים לפני כן זיהו תנועה, ירו כמו משוגעים רק כדי לגלות בבוקר שבעה חזירי בר מרוסקים. אתה חסר מנוחה. יתנו או לא יתנו אישור ירי?
אתה לא יודע מה אתה רוצה יותר. שיתנו פקודה לסגת ולא ליצור מגע, או שיפקדו לתקוף. והמתח הורג אותך. אתה עוקב אחריהם. הסטה של פחות מסנטימטר ימינה בידית שאתה אוחז, והתותח שוב מכוון לכתמים הללו. הכתמים שממשיכים לזוז.
יש אישור ירי.
גם עכשיו, שנים לאחר שהמשפט הדהד באוזניך, אתה לא יכול לכתוב את המלים הללו בלי לקבל עור ברווז ולהצטמרר. "יש אישור ירי".
המפקד שואל אותך אם אתה מוכן. אתה מאשר. הטען מתכונן.
אש.
שתים וחצי שניות בין פגז לפגז. טען המרים פגז של 25 קילו בשלוש שניות, טוען אותו ועף הצדה, הוא טען אטי. שתיים וחצי שניות. צוות מיומן צריך להיות מסוגל להוציא מהקנה שלושה פגזים בפחות מחצי דקה ולא לתת לאויב זמן להגיב ולברוח. זה מה שלימדו אותך. שלושה פגזים בפחות מחצי דקה.
אין לך מושג אם עמדת בזמנים או לא. כל מה שאתה יודע זה שכיוונת, ירית, שמעת את התרמיל הריק והלוהט עף לרצפה וממלא את הצריח בריח חזק ומוכר כך כך של אבק שריפה, שמעת את הטען מושך סדן למטה, חיכית לאישור שלו שפגז חדש נטען, ירית שוב, שמעת שוב את הרעשים המוכרים, חיכית לאישור הנוסף, וירית. שחררת שלושה פגזים הכי מהר שיכולת.
שלושה פגזים.
נהג, אחורה מהר! צועק המפקד בקשר, בדיוק לפי התרגולת. הנהג מתעורר לחיים ונוסע אחורה במהירות. הטנק מחליף מקום מארב כדי שלא תחטוף אר-פי-ג'י. זזים 100 מטר הצדה, מדוממים מנוע.
הגזרה כולה מתעוררת. נורי תאורה עפים באוויר, הופכים את מקום המסתור שלך לסביבה מוארת באור יום. מרגמות נורות מעל ראשך לכיוון המשוער שלהם. אתה מוותר על אמצעי ראיית הלילה וסורק את האזור בפריסקופ. המפקד שלך מוציא ראש החוצה ועושה כמוך. הנהג מניע את הטנק מחדש ואתה אפילו לא שומע את המנוע מרוב התרגשות.
מחפש סימנים של תזוזה. בני זונות, אם רק ירימו את הראש אני מוריד עליהם גיהנום שלם, את כל שערי התופת אפתח לקראתם ואירק עליהם אש! ההיסוס שהיה בך קודם חלף. אתה בפנים ואף אחד לא יכול עליך. לא עכשיו. בעוד שנה וחצי הם יוכלו. הם יהרגו את החברים שלך חצי מטר ממך, יותירו אותך תוהה למה רק אתה נשארת בחיים.
חמש וחצי בבוקר כבר. הזריחה מתחילה. שש בבוקר. הצוות של גולני מגיע, ואתה מחפה עליו עם הטנק. הם צועדים למקום ההיתקלות ואתה מאחוריהם, קורע את השיחים עם אש מקלעים מחשש למארב.
צהלות שמחה עולות מהם חמישים מטר לפניך. אתה שומע בקשר שיש שלוש גופות של מחבלים, ושיש ים אמצעי לחימה מפוזרים בשטח. עשינו את זה.
ורק אתה שותק. אתה הרגת אותם. אתה נטלת חיים של שלושה אנשים. אנשים עם אמהות. אנשים שמאמינים בצדקת הדרך שלהם בדיוק כמוך. אנשים שרואים בך פולש למדינה שלהם. בגיל 19 עוד לא ידעת את כל זה, אבל לא יכולת באמת לשמוח.
בהחלטה הכי חכמה שאי פעם עשית, אתה בוחר שלא ללכת לראות את הגופות. אתה נשאר בטנק. אין לך כוונה להצמיד פנים למעשה שעשית עכשיו. מספיקה לך הידיעה.
ואתה חושב על זה שעצרת אותם בדרכם לגדר של קיבוץ מנרה, ואתה יודע שעשית את הדבר הנכון.
אבל אתה לא מסוגל שלא לחשוב על העובדה שהרגת הלילה שלושה אנשים. לא אף אחד אחר. אתה.
עשרות חיילים סביבך. כל אחד מהם הוא אחיך לנשק. כל אחד מהם יילחם ויקריב את חייו למען חבריו, אבל הצהלות שלהם הן לא הצהלות שלך. הם שמחים על מפלת המחבלים, ואתה? אתה הרגת אנשים הלילה.
והיום יום כיפור, ו-13 שנים חלפו מאז. אתה כבר אב. אב לשני ילדים השנה. אשתך ואתה יוצאים החוצה עם שתי עגלות, מפטפטים עם כל תושבי השכונה שעברת אליה לפני ארבעה ימים בסך הכל, לומדים להכיר את מה שנמצא מעבר לרחוב שלך.
אבל בפנים אתה בוכה. כמו בכל שנה ביום כיפור. אשתך יודעת שקשה לך. אתה לא מראה את זה, בטח שלא כשאתה אבא, אבל אתה לא מסוגל שלא לחשוב על אותו יום כיפור.
15 שנים עברו מאז שכתבתי את זה. 28 שנים חלפו מאז האירוע. האם אי פעם אשכח את זה? אני מקווה שלא. שלעולם אזכור כמה המלחמה מסריחה, חסרת טעם ומפחידה. והורגת.
עוד בפרויקט "אין יותר גיבורים":
מעולם לא ראיתי איש חיזבאללה / חיים הר-זהב
כשיצאנו מהימ"ח נפרדתי מחיי / איתי לנדסברג-נבו
"אל תירדם, גבר", צעק החובש / מתן ברק
החלום הרטוב של ילד בן 18 / אלכסנדר כץ
בלילה ירינו, בבוקר טיפחנו את העציץ / נתאי פרץ
הבן היפה שנולד ללבוש שמלת בטון / אורין מוריס