אין יותר גיבורים: מיד נשוב

ובדמיוננו יש ים כחול, עמוק ורגוע מעבר לגבול הצפון

איור: אילה טל

איור: אילה טל

כשיצאנו מהימ"ח לכיוון שער הגבול, נפרדתי מחיי. מלחמה, אמרתי לעצמי. הרדיו ספר כבר עשרות הרוגים. פצצות תאורה הביטו על הקרבות מלמעלה, מנסות לנחש כמה-כמה. בבחמדון שכבו חצאי גופות של חיילים סורים והריח החניק את האוויר הנקי של הרי הלבנון.

בלילה הכריזו על הפסקת אש, אבל במפקדת האוגדה שאליה הגענו ספרו 65 הרוגים באותו יום ומשכו בכתפיים. קיבלנו הוראות להמשיך לירות, הם אמרו בתסכול, אל תקשיבו לקול ישראל או לגלי צה"ל. לבנון. 15 שנים לנסיגה, 33 שנים לבוץ המדמם.

"בשנים 1982-2000 נהרגו כ-1,216 חיילי צה"ל, מתוכם כ-654 חיילים במלחמת לבנון הראשונה וכ-562 חיילים במלחמת רצועת הביטחון ,עד הנסיגה לרצועת הביטחון נפצעו כ-3,750 חיילים. אין תיעוד מדויק למספר חיילי צה"ל שנפצעו במלחמת רצועת הביטחון, הערכה שמדובר במספר אלפים כולל לוחמים שאובחנו כסובלים מהפרעת דחק פוסט טראומתית".‏


מי שהיה חייל צעיר בשנות השמונים, הוא היום אב לחייל שמחכה למלחמה הבאה. איתי לנדסברג לאחר מארב באיזור קרעון

כך מסכם אתר ויקיפדיה את מלחמת לבנון הראשונה. הנתונים מלווים באות "כ", כי איש לא רוצה לספור במדויק ולא רוצה לדעת במדויק כמה נהרגו שם, כמה נפצעו וכמה נותרו הלומי קרב.

15 שנות הפרעות דחק פוסט טראומתיות חלפו. אל תתבלבלו. זו אינה הפרעת דחק של כמה לוחמים, אלא של מדינה שלמה. ממשלה ועוד ממשלה, מטכ"ל ועוד מטכ"ל ועוד רמטכ"ל ועוד אלוף צפון ועוד אוגדונר ועוד הרוגים ועוד פצועים, ועוד מבצע ועוד חטיפה, מטען, קטיושה, חילופי שבויים ושוב וחוזר חלילה כמו שירו הנבואי של מאיר ויזלטיר שנכתב כבר בשנת 1978 אחרי מבצע ליטני:

"המלחמה היא המשכה של המדיניות,/ ודרום הלבנון המשכו של הגליל העליון/ על כן אך טבעי שמדינה / תערוך מלחמה בלבנון"

(מתוך "המשך יבוא", מאיר ויזלטיר, 1978).

15 שנה לנסיגה, ליציאה או לבריחה מלבנון.

מי זוכר? מי רוצה לזכור? נדמה שמדינה שלמה מנסה לשכוח את לבנון. מדמיינת שמעבר לגבול הצפון יש ים כחול, עמוק ורגוע. מדינה בפוסט טראומה מורכבת. מנסה לשכוח את ליל הגלשונים ואת אסון המסוקים, לשכוח את רון ארד שלא חזר, ואת נעדרי סולטן יעקב, לשכוח את אסון השייטת, את דין וחשבון ואת ענבי זעם ואת יוסי פינק ורחמים אלשייח ז"ל. לשכוח את תא"ל ארז גרשטיין. את הבופור ואת אחמד ג'יבריל, את צור ואת צידון.

לשכוח בבוקר ולשכוח בערב. את ההורים המותשים, את "ארבע אמהות", את ההלוויות, ההפגנות ומספרי ההרוגים מול ביתו של רה"מ מנחם בגין, את ההסתגרות שלו ואת "אינני יכול עוד". לשכוח את סברא ושתילה ואת אמיל גרינצוויג, שנרצח הרבה לפני רבין. לשקוע עמוק בכרית ורק לא בבוץ הלבנוני.


מדינה שלמה מנסה לשכוח את לבנון. לנדסברג נבו ואזרח לבנוני בדאמור

מעין פוסט טראומה מורכבת, שמנסה לגרש את הזיכרון המטריד שאי אפשר להתמודד אתו. נפשית ופיזית. המומחים אומרים שככלל, ילדים ומתבגרים רגישים יותר מבחינה אישית, משפחתית ותרבותית לפגיעה של טראומה. הם יפתחו פסיכופתולוגיה משמעותית יותר בעת חשיפה לאירוע טראומטי חוזר. רוב המקרים של PTSD מורכב הוא של מבוגרים אשר הטראומה החוזרת היתה בילדותם.

לבנון לישראלים היא טראומה חוזרת. מי שהיה חייל צעיר בשנות השמונים, הוא היום אב לחייל שמחכה למלחמה הבאה, כפי שמבטיח נסראללה השכם והערב. כפי שמבטיחים בכירי צה"ל ושרי הביטחון. המלחמה בלבנון תמיד מובטחת למפרע.

נסראללה. מי זוכר שהוא עלה לתפקידו אחרי חיסול ממוקד של השייח מוסאווי באמצעות טילים שנורו ממסוק של צה"ל. אחריהם באה הנקמה בבניין הקהילה היהודית בארגנטינה ובבניין השגרירות הישראלית שם. נקמה שעד היום לא נחקרה ושיש מי שממשיך לשלם את מחירה בארגנטינה.

לבנון. פוסט טראומה לאומית. מי זוכר שאהוד ברק נבחר לראשות ממשלת ישראל בזכות הצהרתו בשנת 1999, שיוציא את צה"ל מהבוץ הלבנוני בתוך שנה. הוא לא היה צריך להמריץ את מצביעיו לקלפי בקריאות נגד השמאל האנטי ציוני או המוני מצביעים ערבים שמגיעים באוטובוסים לקלפי. ברק אמר "יוצאים מלבנון" וכל ישראלי הבין. הוא אכן עשה זאת ובמאי 2000 צה"ל יצא. רצועת הביטחון התמוטטה ובעלי בריתנו שם נסו כל עוד נפשם בם

אל מעבר לגדר הגליל העליון. מזל שדרום לבנון הוא המשכו של הגליל העליון.


מאז לבנון, המנהיגות מתקשה לקבל החלטות שלא יותירו אחריהן עוד טראומה. משמאל: לנדסברג נבו. ברקע: מחסני הימ"ח 

טראומת הבריחה והנסיגה ההיא הובילה שנה אחר כך להתפרצות האינתיפאדה השנייה. המומחים אמרו שהפלסטינים למדו שרק כוח משכנע את ישראל, וכי הנסיגה ההיא שברה את מיתוס עוצמתו של צה"ל שנבנה בעמל רב מאז 67'.

פוסט טראומה מורכבת. מנהיגות המדינה לא תודה, אבל היא שקועה בפוסט טראומה כבר עשרות שנים. מתקשה לקבל החלטות שלא יותירו אחריהן עוד טראומה. מתקשה לקבל החלטות על נסיגה כלשהי. דווקא אריאל שרון, שהודח בלבנון, היה אמיץ דיו לסגת מרצועת עזה. אבל מאז אין סיכוי לניסיון נקי מטראומת לבנון. בבחירות האחרונות האשים בנימין נתניהו את המתמודדים מולו כי הם יובילו לנסיגות. גם בירושלים. אם המלחמה היא המשכה של המדיניות, כמאמר השיר, הרי הנסיגה היא המשכה של הטראומה.

חיזבאללה ניהל מלחמת חודש ימים בלבנון השנייה, כשהוא יודע את מצבה הנפשי הרעוע של ישראל. נסראללה הגדיר זאת אז כקורי עכביש. הפחד הישראלי טמון בבוץ הלבנוני, טמון במספר ההרוגים שאין הסבר למותם, טמון בכישלון המדיני היום-יומי להגיע להסדר כלשהו עם מי שנמצא מעבר לגבול מתוך עמדת שיווין ולא ניצחון.

ישראל שלא יודעת להכניע, לא יודעת גם להידבר מתוך עמדת הכרה בדרישות אויביה וכוחם. ובעיקר עדיין לא יודעת לטפל במצבה הנפשי. לצאת למלחמות אין ברירה ולא לצאת למלחמות ברירה. להגדיר מטרות של שלום והסכמים ולא רק מטרות תקיפה באיראן. לפעול למציאת פתרונות ולא רק להתבצר מאחורי חומות. לנסות להשתקם מטראומת מלחמות העבר ולבנות באומץ עתיד מבלי להזדקק לטיפול של זריקות, כדורים ופסיכיאטרים לאומיים.

איתי לנדסברג נבו שירת כחייל בלבנון מ-1982. במילואים היה מ"פ של פלוגה חטיבתית


עוד בפרויקט "אין יותר גיבורים":

תגובות

|
X
X

Send this to a friend