א.

הנסיגה מדרום לבנון בשנת 2000 עיצבה מחדש את תפיסת הביטחון של הישראלים. אהוד ברק, אדריכל הנסיגה, הגדיר את התפיסה החדשה "וילה בג'ונגל". מאז מוביל היגיון זה את השיח המדיני-ביטחוני הישראלי ודוחק לשוליים את הגישה הנגדית הקוראת למשא ומתן עם העולם הערבי בכלל – "היוזמה הסעודית", למשל –  ועם הפלסטינים בפרט. על עומק השפעתה של תפיסת ה"וילה בג'ונגל" עשויה להעיד העובדה שהיא משמשת, ולא במקרה, השראה לפתיח של "ארץ נהדרת".

דימוי ה"וילה בג'ונגל" מדגיש את היותה של ישראל אי של אירופאיות, יציבות ושגשוג הנאבק לשמר את עצמו במזרח הילידי, האלים וההפכפך. המסקנה מתיאור המזרח התיכון כג'ונגל פרוע ובוגדני היא שאין בו ערך להסכמים מדיניים, ולכן הגנה על שלומה של הווילה דורשת מיושביה צעדים חד-צדדיים.

ההיגיון החד-צדדי של "וילה בג'ונגל" הנחה את הנסיגה מלבנון במאי 2000, ואת תפיסת "האין פרטנר" שצרב ברק בתודעה הישראלית כחודשיים מאוחר יותר, לאחר הכישלון – הצפוי – של ועידת קמפ דייוויד עם הפלסטינים.

---

הפרשנות המקובלת תולה בגל הפיגועים שחוללו הפלסטינים לאחר חתימת הסכמי אוסלו את החלחול המהיר של תפיסת ה"וילה בג'ונגל" לתודעה הישראלית, ואת ההגמוניה שרכשה הגישה החד-צדדית. על פניו, נראה טיעון זה משכנע. נסיגת צה"ל מחלקים בגדה המערבית וברצועת עזה, בעקבות הסכמי אוסלו, נענתה בגל טרור רצחני. רוב הישראלים הגיעו למסקנה שאין טעם בהמשך המשא והמתן עם הפלסטינים ויש לנקוט תחתיו צעדים חד-צדדיים.

לפי ההסבר הרווח, תפיסה זו הנחתה את מדיניותו של ברק שהובילה לנסיגה מלבנון, לכישלון ועידת קמפ דייוויד וגם להתנתקות מעזה וצפון השומרון ב-2005 שיזם אריאל שרון. כולם כאחד חיזקו את בלעדיותו של עקרון החד-צדדיות.

ואולם, פרשנות זו לקבלה של היגיון הווילה בג'ונגל מעוררת תמיהה: בשלושת העשורים שקדמו לנסיגה נהגה ישראל באופן הפוך. היא הגיבה למתקפות צבאיות וגילויי אלימות מצד מדינות ערב והפלסטינים בנכונות גוברת לנהל משא ומתן כדרך להשגת הסדר. כך מיד לאחר מלחמת יום הכיפורים (1973), למרות הקורבנות הרבים, פתחה ישראל במגעים עם מצרים שהבשילו להסכם השלום שחתמה ממשלת בגין (1979).

כך לקראת תום האינתיפאדה הראשונה, שגבתה את חייהם של כמאה ישראלים, השתתפה ממשלת הימין בראשות יצחק שמיר בוועידת מדריד (1991) שבה השתתפו חלק ממדינות ערב ונציגות פלסטינית. כך גם הוביל יצחק רבין להסכמי אוסלו (1993) למרות – ואולי בגלל – שב-1992 מספר הקורבנות הישראלים היה הגבוה ביותר מאז פרוץ האינתיפאדה ב-1987.

הגורם לשינוי בתפיסת הביטחון של הישראלים במחצית השנייה של שנות התשעים, עשוי להימצא במשמעות נוספת המקופלת בדימוי "הווילה בג'ונגל": בחוויה הישראלית ה"וילה" הפרטית היא ניגודו של "השיכון" הציבורי. אפשר לפרש את תיאורה של ישראל כ"וילה" כמשקף את שקיעת האתוס הקולקטיבי ועליית האתוס האינדיבידואלי בשל פירוק החברה הישראלית למגזרים וליחידים שרצונותיהם המתנגשים מאתגרים את היכולת להגדיר אינטרס ציבורי רחב.  אישוש למשמעות זו עשוי לספק התהליך שהוביל לנסיגה מלבנון.

בתמונה: וילה בג'ונגל

ב.

מאז פלישת ישראל ללבנון ב-1982 ולאחר שנסוגה ל"אזור הביטחון" בדרום לבנון ב-1985 חזרה ועלתה – בייחוד משמאל – ביקורת מנומקת שהלכה והחריפה על המשך השקיעה של צה"ל ב"בוץ הלבנוני", בעיקר בשל מחיר הדמים שהיא גבתה מן החברה הישראלית. ואולם, ביקורת זו לא הבשילה לכדי כוח פוליטי משנה מציאות וכשלה בניסיונותיה להוביל לנסיגה מלבנון.

שינוי מהותי במצב חוללה תנועת "ארבע אמהות", שקמה ב-1997 בתגובה לנפילתם של 73 חיילים באסון המסוקים. ארבע אמהות תבעה נסיגה חד-צדדית ומהירה של צה"ל מלבנון, והצליחה לפרוץ את חוסר האונים הפוליטי שבו היו נתונים עד אז תומכי הנסיגה. השם "ארבע אמהות" אתגר את השליטה הגברית-ממסדית בשיח הצבאי-ביטחוני בישראל, והפך את האמהות כבריח התיכון של המרחב הפרטי למקור הלגיטימציה למהלכים מדיניים-לאומיים. בהתאם, בניגוד לקולות שטענו עד אז לנסיגה מלבנון בשם שיקולים ציבוריים – מדיניים וצבאיים – כלליים, הדגישה ארבע אמהות דווקא את "הדאגה הפרטית לחיילים" כנימוק מרכזי לנסיגה.

"הפרטת הפוליטיקה" שחוללה תנועת ארבע אמהות עוררה תהודה ניכרת בדעת הקהל והקנתה לתביעתה לנסיגה אהדה ציבורית גורפת וכוח פוליטי לא מבוטל, שהשפיע גם על בחירות לכנסת ולראשות הממשלה ב-1999. ברק הצהיר כי אם ייבחר יסיג את צה"ל בתוך שנה מלבנון, הבטחה שגרמה לנסיקה בשיעורי התמיכה במועמדותו ואילצה את ראש הממשלה אז, בנימין נתניהו, להציג עמדה דומה. מחויבותו הברורה יותר של ברק לנסיגה והאמינות שעוררה בקרב המצביעים היתה, כך נראה, בין הגורמים המרכזיים לניצחונו בבחירות.

השימוש שעשו מנהיגות "ארבע אמהות" בהפרטת הפוליטיקה מלמד כי הן עמדו על השינויים שעברו על החברה הישראלית בשנות התשעים ופענחו את משמעויותיהם. ואכן, הפרטת הפוליטיקה השתלבה בתהליכים דומים של "הפרטת השכול" ושל "הפרטת ההנצחה" בעקבות מלחמת לבנון ואסון המסוקים.

בספרו "האם השכול מת?" (2001) סקר רוביק רוזנטל את השינויים בתרבות השכול הישראלית שחלו בסמוך לנסיגה מלבנון. הוא הדגיש כי "השינוי שחל באתוס הישראלי גלוי וברור לעין: מעבר מהקולקטיב אל היחיד, מחברה סולידרית-מגויסת לחברה אזרחית-צרכנית, מסוציאליזם משובש לקפיטליזם מתון" (עמ' 40). בדומה להפרטת השכול עמד מיכאל פייגה, במאמר העוסק בהקמת האנדרטה לחללי אסון המסוקים (2010) על התמורות "בשדה ההנצחה הישראלי" בעשור שלאחר האסון, וציין כי התחולל בו "שינוי עקרוני" שעיקרו "הפרטתה של ההנצחה" (עמ' 123).

הפרטת הפוליטיקה, כמו הפרטת השכול וההנצחה, היו גילויים של מגמה כללית של "הפרטת התודעה" שניכרה בישראל בשנות התשעים ושיקפה את התבססות ההגמוניה הניאו-ליברלית ופירוק מדינת הרווחה. ככל ששירותי מדינת הרווחה הופרטו – משמע, הפכו מזכויות אזרחיות לסחורות נרכשות – כך התערער הבסיס הכלכלי והמוסדי שאפשר לישראלים לדמיין את עצמם כציבור.

בהתאם, ככל שחוקי השוק והתחרות עיצבו תחומי חיים רחבים יותר, כן חדלו הישראלים לראות את עצמם כקולקטיב סולידרי והחלו לתפוס את עצמם כמתחרים הנאבקים בעולם הנשלט על ידי חוקי משחק סכום אפס. ואכן, ככל שהצרכנות תפסה את מקום הפוליטיקה כדרך ההתייחסות של היחידים לחברה, כך נשפטו המהלכים הלאומיים יותר ויותר מנקודת ראותו של הפרט, דבר שחולל בקרב הישראלים את הפרטת הפוליטיקה.

הדגש של "ארבע אמהות" על הצידוק הפרטי-משפחתי לתביעתן לנסיגה מלבנון, שיקף התפתחות חברתית נוספת שהיתה אז בעיצומה בישראל. משטר ההפרטה חיזק את מקומה של המשפחה כמשענת הכלכלית של היחיד ולכן את יוקרתה החברתית. פירוק מדינת הרווחה דחק את דור הבנים, גם בגיל הביניים, להישען על תמיכת דור הסבים כדי לרכוש לדור הנכדים שירותים חברתיים שנהפכו לסחורה (חינוך, למשל).

בדומה, לנוכח קריסת הרפואה הציבורית גברה התלות של דור הסבים בסיוע של דור הבנים והנכדים כדי להבטיח את רמת שירותי האשפוז והסיעוד שלהם יזדקקו. כך, ככל שהמשפחה כמרחב פרטי ירשה את מקום מדינת הרווחה כמקור לביטחון חברתי, כן גבר משקלה במתן הכשר למהלכים ציבוריים ומדיניים. המגמה הגיעה לשיא בפולמוס על שחרורו של גלעד שליט שנהפך מחייל צה"ל ל"ילד של כולנו".

הפער בין התגובה הציבורית למלחמת יום הכיפורים ומחדליה לבין התגובה לנסיגה מלבנון, שיקף אפוא את התמורות שעברה החברה הישראלית בתוך שלושה עשורים: ממדינת רווחה רחבה, שאפשרה ליחיד לדמיין את עצמו כחלק מן ה"מדינה" בשנות השבעים, ועד לכינון ההגמוניה הניאו-ליברלית שהעמידה את ה"פרט" בניגוד ל"מדינה" בשנות התשעים.

נראה אפוא שמנהיגות "ארבע אמהות" זיהו את השפעת העומק שהיתה למשטר ההפרטה על תודעתם של הישראלים והתאימו את הנימוקים לתודעה המופרטת: בעוד גורמים בשמאל הוסיפו לטעון בשם טובת המדינה, שהלכה ואיבדה את אחיזתה הציבורית ככל שהעמיקה הפרטת הישראליות, כיוונה תנועת "ארבע אמהות" את טיעוניה לחרדותיו של הפרט שהיו תולדה של התערערות הביטחון החברתי לא פחות מאשר של האיומים הביטחוניים, והציבה את המשפחה והאימהות כמרחב המשמעותי – או כמפלט – של הגנה וביטחון.

מרחב פרטי זה, של האמהות והמשפחה, הוא המרחב שבו מתקיימת – ולמעשה מדומיינת – ה"וילה בג'ונגל". ההגנה על הווילה אינה נובעת מסולידריות, אלא מפחד, ממדיניות שאינה רואה את הכלל ואת שאיפותיו אלא רק את הפרט ואת חששותיו. 

כמהלך חד-צדדי הנסיגה מלבנון היתה אפוא אחד הגילויים המוקדמים של "הפרטת הפוליטיקה" בישראל. אם בתחילה נראה היה שהמדיניות החד-צדדית משרתת את סדר היום של השמאל, כפי שנטען בהמשך גם לגבי ההתנתקות ב-2005, הרי שבפועל בשנים האחרונות משרתת תפיסה זו בעיקר את הימין, מסיכול המשא ומתן עם הפלסטינים, דרך המשך הכיבוש ולעד הרחבת מפעל ההתנחלות, שגם היא כפי שטענתי במקום אחר מתולדותיו של משטר ההפרטה.

לרוב, כפי שעולה מניסיון שני העשורים האחרונים, היא משרתת דווקא את מגמות הימין. מכאן, שהמאבק בהפרטת הפוליטיקה – חלק ממאבק במשטר ההפרטה בכלל –  הוא מרכיב חיוני בקידום מדיניותו של השמאל ביחסי ישראל-ערב. 

עוד בפרויקט "אין יותר גיבורים":

מעולם לא ראיתי איש חיזבאללה / חיים הר-זהב

הרשוש לא חזר / יואב קרן

כשיצאנו מהימ"ח נפרדתי מחיי / איתי לנדסברג-נבו

"אל תירדם, גבר", צעק החובש / מתן ברק

החלום הרטוב של ילד בן 18 / אלכסנדר כץ

בלילה ירינו, בבוקר טיפחנו את העציץ / נתאי פרץ

הבן היפה שנולד ללבוש שמלת בטון / אורין מוריס

חזרה לראשי