כמו חלק בגוף שנפצע ונותר רגיש לשינוי אקלים, לכאב, כך גם אנחנו. הכתבות האחרונות על אסון הנגמ"ש בשג'עיה הן כמו לחיצה על פצע שבקושי הצליח להגליד, כמו דקירה בצלקת די טרייה המכסה צלקות ישנות. אבל היא חשובה בדיוק משום הפוטנציאל הגלום בתוכה לסדוק את חומות הקשיחות שאימצנו לעצמנו.
אני מאמינה שמבט כן על זוועות הקיץ האחרון בעזה בכוחו לרסק את העור העבה שפיתחנו כולנו, לא רק כלפי הפלסטינים, אלא גם כלפי סבלם של ילדינו שלנו. על בחינה שכזו לחשוף את חוסר הכנות הפוליטי שבשמו נשלחים אותם חיילים, ולנתץ את הגישה המקבלת כגזירה משמיים את המשך ייסוריהם.
אין זה פלא כי אותם פוליטיקאים הקוראים שלא לחקור את אירועי המלחמה, הם אלו התוקפים את רגישותה של החברה בישראל לחיי חיילים ומדגישים ש"מדינה ריבונית חייבת בראש ובראשונה להגן על אזרחיה ולא על חייליה. בל נשכח, החיילים הם חומת המגן של האזרחים ולא להפך". בעיניהם רגישות זו, שלא לומר חולשה, מטרפדת את יכולתם לשמר את הסכסוך. מספיק שנזכיר את חלקה של תנועת ארבע אמהות בלחץ לנסיגה מלבנון או את הירתמותו של ציבור גדול לשחרור גלעד שליט, כדי לראות את כוחו של הלחץ ההורי. אך בלחץ זה אין כדי להעלים את העובדה כי כהורים נכשלנו בשמירה על ילדינו. ולכן, רדופי אשמה, אנו הופכים את חייהם ליקרים משלנו, ואת משימתם מהגנה עלינו האזרחים, להישרדותם שלהם. אבל בל נשלה את עצמנו. אין בגישה זו כפרה. פרקטיקות של אפס קורבנות לכוחותינו אולי מרגיעות את הציבור הישראלי אך אין בהן הגנה אמיתית שהרי בסבבים אין סופיים של התלקחויות ייפלו גם חיילינו. יותר מכך, הן גוררות פעולות הגובות מחיר כבד בחייהם ובנפשם של אלפי אזרחים, פעולות שהעורף מעדיף להתעלם מהן, אך הן ילוו את חייליו לעד.
כיוון שכך, הרי שדווקא האדישות וחוסר הרצון לחקור ולשאול הם שמהווים הפניית עורף לחיילים. כהורים ישראלים קיבלנו על עצמנו את קשר השתיקה. כמה פעמים הם חוזרים הביתה ופושטים את המדים ואנו איננו מעזים לשאול אותם מה עשו ומה ראו, כי אנו מפחדים לדעת? הרי את שעבר עליהם אין אנו מסוגלים לדמיין. צריך להיות ברור לכולנו – מרגע שנפתחת האש ומתחילה הלחימה מתרחשות זוועות. ולכן מי שמעוניין להגן על חיילים באמת – ויהיה זה מפני תביעות וחקירות או מפני פציעות וצלקות נפשיות – חייב לעשות כל שביכולתו למנוע את המלחמה עצמה.
השלישי במאי, 1808. ציור של פרנצ'סקו גויה משנת 1814
בקיץ האחרון נהרגו 73 ישראלים, מתוכם 67 חיילים. 469 חיילים נפצעו בדרגות קושי שונות. זאת בנוסף למאות אזרחים שטופלו על ידי שירותי החירום בשל פציעות פיזיות והתקפי חרדה. מפרסומים לאחר המלחמה עולה כי בצבא חשבו "שיהיו פחות תגובות קרב מבעבר" – והתבדו. המלחמה המשיכה לגבות קורבנות גם לאחר סיומה כששלושה חיילים התאבדו. לוחמים שחזרו הביתה דיווחו על תגובות של חוסר רצון להקשיב או מבוכה וחוסר אונים. וכך, בשיר שבו התפרסם כותב עידן עמדי ש"את לא יודעת כמה ממך ניסיתי להסתיר את כל הסיוטים בלילה, צרחות ודם על המדים, את לא מבינה כבר למה אני מזמן כבר לא אני, תמונות רצות מאותו לילה, דמעות, כאב של לוחמים", ואילו בשיר מאוחר יותר הוא "מבטיח לא אכתוב על זה יותר, רק בפעם הבאה שאשבר", כאילו מבין שבעצם אנחנו לא כל כך רוצים לשמוע.
אבל אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו את החירשות הזו, את הקשיחות שאימצנו לעצמנו, שממנגנון הגנה הפכה להפרעה. מתוך אמונתי בצורך בשמירה על חיי אדם ועל נפשו, ברור לי שצריך לחקור את המלחמה האחרונה, משמעויותיה והשלכותיה. אבל גם לאותם ישראלים שמאמינים שעדיף לא להתעסק בכך ושזה משרת רק את הפלסטינים כדאי להבין שכאשר הם נוקטים עמדה שכזו הם דנים את כולנו לסבב הבא, לעוד משפחות שיאבדו את עולמן, לעוד פצועים שיצטרכו ללמוד לחיות בלי רגל או יד, עם לילות קטועי סיוטים. לעוד צלקות משג'עיה, ח'וזאעה, רפיח ועוד.
זיגפריד ששון, שכקצין חווה את זוועת מלחמת העולם הראשונה, התרעם נגד שאננותו של העורף כשכתב את הטקסט המפורסם: "אני חייל, ואני משוכנע שהנני פועל בשם החיילים. אני מאמין שהמלחמה הזאת, שנכנסתי אליה כאל מלחמת הגנה ושחרור, הפכה בינתיים למלחמת התקפה וכיבוש… ראיתי ונשאתי את סבלם של החיילים, ואיני יכול להשתתף עוד בהארכת הסבל הזה". בפרפרזה על דבריו, אני מאמינה כי אסור לי להשתתף עוד בהארכת סבלם של בנינו ובנותינו כמו גם סבלם של תושבי רצועת עזה, ובדיכוי שאיפותיהם לחיים בכבוד ובביטחון. אני מאמינה שאם נבחן בנכונות ובכנות את המלחמה על כל היבטיה, נצליח לסדוק את חומת הקשיחות שבנינו, ולאפשר לנו ולהם, לילדינו ולילדיהם, לצעוד בעתיד בשבילים אחרים – מצולקים פחות.
הדס זיוהיא רכזת הפעילות הציבורית ברופאים לזכויות אדם
