שום דבר לא הכין אותי לקיץ הקודם. הימים היו ימי ראשית הקיץ, והכל התנהל כרגיל. השמש היתה שמש, הים היה ים והחדשות היו חדשות. אני לא זוכר את נקודת הזמן המדויקת, אבל פתאום משהו בתוכניות השתבש. מיום ליום החדשות נהיו יותר ויותר חדשות והים כבר לא ממש היה אותו ים.
פתאום זה הגיע, יש כאלה שיגידו שזו היתה מלחמה, אחרים יטענו שזה היה עימות מוגבל ובשביל אחרים זה היה מבצע, אבל לא כמו האלה שיש בקניון – מבצע עם הרוגים, דם ויריות. בכל אופן, שמעתי שהוציאו אות מלחמה לא מזמן, אז זה אומר שאלה שאמרו שזאת היתה מלחמה צדקו? אני לא מבין בזה, בכל אופן מצאתי את עצמי שם, פתאום ככה, באמצע החיים, בסרט מלחמה.
הייתי בצבא שלוש שנים, עשיתי מחסומים וסיורים ובסך הכל היה לי שירות די מגוון ואינטנסיבי, אבל במלחמה ממש, כמו האלה שמספרים עליהן ביום הזיכרון, עוד לא ממש יצא לי להיות. תמיד במלחמות האווירה פתאום משתנה, ויש ניחוח אחר באוויר, של לאומיות ואחדות ורעות ועוד כל מיני מלים יפות ששמורות לחגים ולמלחמות. אני חשבתי שזה קצת בזבוז לציין את האווירה הזאת דווקא בקיץ ההוא, כי היה בדיוק מונדיאל וגם ככה יש קצת אווירה של חג ואחדות, הרי כולם שונאים את גרמניה. אבל האמת היא שאף אחד לא שאל אותי, אז פשוט הגעתי.
והתחושה המיוחדת הזאת חזקה ממני ומהשגרה, והרצון העז והכן להיות "שם", להיות "חלק" הוציא ממני אנרגיות מיוחדות, התגייסות ומסירות בלתי נתפסות כמעט.
במלחמה ירינו המון, אני לא יודע כמה בדרך כלל יורים במלחמה, אבל יחסית ליום שגרתי בחיי באותה תקופה, שכלל בעיקר הגשת מזון ומשקאות ללקוחות מזדמנים, זה היה הרבה. הגזרה שהיינו בה היתה מוגדרת מעוז חמאס קשה. כבר בתחילת הלחימה השכונה הארורה ההיא גבתה את חייהם של לא מעט חיילים צעירים, שבסך הכל רצו לחזור הביתה בשלום ולקבל הקיץ את אות המערכה בטקס צה"לי נחמד עם קולה וביסלי.
לקח קצת זמן להבין מה בעצם רוצים להשיג, אבל עם הזמן היה ברור: האויב הוא תת קרקעי, מפחיד ומרושע והוא נקרא "המנהרות". מין יעד כזה שנשמע שדי קל להילחם בו, בטח יותר מאשר בצבא של טרוריסטים. חשבנו שזה ייקח כמה ימים, בדיעבד זה היה ארוך בהרבה מכפי שציפינו.
מכיוון שהיינו בטנקים, וטנקים לא יכולים להיכנס למנהרות, שמרנו על השטח מלמעלה. פתחנו צירים ואבטחנו אזורים, כדי שחיילים אחרים יטפלו במנהרות. כדי שיהיה שקט בשכונה והטרוריסטים יפחדו ולא יעזו להרים את הראש, ירינו מלא. ירינו ירי די אקראי, השכונה היתה נטושה, חוץ מבשעות של הפסקות אש, שבהן חזרו התושבים לאמוד את הנזקים ואנחנו נצרנו את הכלים ואמדנו את כושר ההרתעה המוחלש שלנו.
אז ירינו המון בשכונה ההיא, לעתים על חוליות חשודים, תוך סגירת מעגלים ואישור שאינם חפים מפשע, ולעתים סתם על המבנים, הגגות והמרפסות. בתור חייל זוטר ובודד שלא מבין באסטרטגיה צבאית, הבנתי שזו היתה אסטרטגיית הלחימה – ירי הרתעתי מאסיבי ורב כדי לשתק את התנגדות החמאס. הירי, שבהחלה היה מרגש ומלא טסטוסטרון ואדרנלין, הפך עם הזמן לשגרתי, משעמם ואקראי יותר.
איור: הילית שפר
***
בסוף הקיץ ההוא חזרתי הביתה. האמת שמבחינת עונות השנה עוד לא ממש היה סוף הקיץ, אבל מבחינתנו שום דבר כבר לא היה מחזיר את הקיץ באותה שנה. חיכיתי לחורף, שיבוא כמה שיותר מהר וישטוף את הכל. רק כשחזרתי הבנתי את גודל החיבוק הלאומי, התמיכה העצומה של העורף בנו ואשליית הניצחון ההיא.
אני חייב להודות שהתחושה היתה מתוקה ומספקת. לפרק זמן קצר הייתי שייך לאלה שהיו "שם" שעשו "את זה". מה בדיוק עשינו ומה בדיוק היה כל כך מרגש בלהיות שם? את זה אני לא ממש יודע, אבל בסוף הקיץ ההוא התחושות הללו אפפו אותי ולרוב הצליחו להקהות שאלות ולהתיישר לפי הנרטיב המחייב.
כשחזרנו לשגרה והבנתי שכבר כדאי להתכונן לפעם הבאה. ניסיתי להבין כמה דברים על הקיץ הקודם. במהרה התברר לי שכאן, בחלקת האדמה הקטנה שלנו, אין ממש מקום לשאלות. יש מקום ל"תחקירים" ו"תלונות", אבל האמת אחרת לגמרי. האמונה העיוורת בצה"ל, בערכיו ובמוסריותו, ההליכה הכנועה בשם הלאומיות והפאתוס בשעות משבר, חזקים מאבני היסוד של החברה המעורערת שלנו. פקפקת בהם – פקפקת בכל.
עם הזמן השאלות נותרו בראשי והניסיון להבין התעמעם. ואז אירע דבר מוזר. כ"ששוברים שתיקה" פרסמו עדויות מהמלחמה האחרונה בחוברת ארוכה תחת הכותרת "ככה נלחמנו בעזה 2014'", הם מיד עוררו סערה ציבורית. מולם קמו חיילים אשר מאמינים בכל לב שצה"ל הוא הצבא המוסרי בעולם וסיפרו את האמת שלהם. ואני בכלל לא הבנתי מה הסתירה, אם זו האמת שלהם, הרי שגם אם היא נכונה. ייתכן שיש עוד אמיתות, פחות נעימות אבל עדיין אמיתות. אם הן מציגות מציאות בעייתית בשעת לחימה, אולי כדאי לבדוק אותן ולחקור. אבל הביקורת על "שוברים שתיקה" היתה מקיר לקיר, ובשיח הציבורי הם הוקעו כבוגדים וכשקרנים.
יכולתי להבין את הביקורת על דרכי הפעולה שלהם ועל הפצת העדויות בעולם, אך לא קיבלתי שום התייחסות לתוכן הדברים. לפרקים, בעיקר בכל מה שקשור לאופן הפעלת האש, הוא נראה לי די נכון, לפחות כמו שאני הבנתי אז.
ואני, בתור חייל בודד וזוטר, בסך הכל רציתי להבין מה היו החוקים של הסרט הרע ההוא מהקיץ הקודם. שמעתי שיש משא ומתן לחמש שנות שקט בעזה – מה שנותן לי הזדמנות די טובה להתארגן עם אישה וילד לסיבוב הבא. אז חשוב לי להגיע לפעם הבאה כמה שיותר מוכן, מכיר ומבין.
ברור שמלחמה זה דבר מכוער ולא נעים. כשבוחנים את שדה הקרב בכלים משפטיים ומדעיים, בדיעבד דברים יכולים להצטייר רע, לעתים אפילו רע מאוד. אבל הסיפורים שקראתי בסך הכל התאימו לכמות הפעלת האש שראיתי. הם לא בהכרח קשורים לפשעי מלחמה ולזריקת הקוד האתי לעזאזל.
למען האמת, עד אז חשבתי שזה היה דווקא בסדר, ושככה נראות מלחמות, אבל כשראיתי את תגובת הנגד, את האנטי המוחלט והשלילה – הבנתי שאולי משהו לא היה כל כך בסדר. בכל מקרה, עדיף שלא לדבר עליו.
ולי היה מוזר, כי ראיתי את אותו הירי ושמעתי אותם דיבורים בקשר וניסיתי להבין מה לא בסדר. אם הסיפורים הללו כל כך מאיימים על הנרטיב, אז מה בעצם קורה כאן? האם מה שקרה היה ראוי ומתוכנן, אך צריך להישמר בקשר שתיקה כחומה אל מול שנאת העולם? או שמא היתה כאן טעות מרה ואת הכביסה המלוכלכת צריך לקבור עמוק בפנים, עם כל אותם החיילים ששילמו בחייהם בקיץ שעבר? או שאולי בעצם דמיינתי את הכל וגם הסיפור שלי הוא עוד שקר שצריך לעקור?
תהיתי מה פשר שתיקת הגנרלים. הרי בקיץ הקודם ובחודשים שבאו בעקבותיו, היה נדמה שהם אוהבים אולפנים והאולפנים אוהבים אותם. ראיון רדף ראיון, כתבות צבע הגיחו מכל פינה. אז מדוע עכשיו איש אינו בא להסביר את הכללים שלפיהם פעלנו בקיץ הקודם, ולשרטט בבהירות את גבולות המותר והאסור. האם יש כאן פחד לעמוד מאחורי אסטרטגיית הלחימה שבחרנו?
אני לא בא לשבור שתיקה וגם לא לספר את האמת שלי. אני בסך הכל חייל מוטרד, שלא מצליח להבין את הכללים של המלחמות. איך, כמה, מתי ולאן בדיוק מותר וצריך לירות. מזל שאני נהג טנק ואני בכלל לא יורה. אולי באמת אני לא אמור לשאול את השאלות האלה.
ציקי ישי הוא סטודנט לתקשורת ומשרת במילואים