היום התחיל בני הקטן כיתה א'. מדובר בציון דרך משפחתי, שמכירים ההורים שבינינו. אני מודה שהיתה תמונה אחת שהתקשיתי לגרש, כשקנינו את הילקוט וצילמנו אותו, עם הילקוט על כתפיו, בפרצוף מלא גאווה: יומו הראשון של בני בכורי בכיתה א'.

לפני שלוש שנים ליוויתי אותו בהסעה עד למתחם בית הספר. כשירדנו מההסעה, החלו להישמע אזעקות. נאלצנו לרוץ לכיתה על רקע הסירנות והחסרנו לא מעט פעימות ביום החגיגי והמיוחד הזה. אל תטרחו לחשב. לא היה אז "סבב" או "מבצע". סתם יום שגרתי בעוטף עזה.

• שנה לצוק איתן: בעוטף עזה עדיין מחכים לביקור של ביבי
• תושבי הנגב: לא רוצים הוקרה רוצים הסדרה
• למה ניסו לפחות 20 נערות להתאבד מתחילת השנה?

הסיפור הזה איננו יוצא דופן באזורי המחייה שלנו. הוא יוצא דופן בכל אזור אחר. והמרחק הזה מייצר פער תודעתי בלתי נסבל. 14 שנים אנחנו חיים את המציאות הזאת. גם בימים אלה. בשנה "הכי שקטה" שהיתה כאן מאז הקסאם הראשון לשדרות ב-2001. אימוני חמאס, בניית מוצבים סמוך לישובים, חדירות, קולות חפירה, ירי רקטות "מטפטף", תגובות צה"ליות, פיצוצי תחמושת. מעשים שבשגרה.

שנה חלפה מ"צוק איתן". שנה שבה הקמנו, לראשונה, התארגנות אזרחית רחבה באזור המבקשת לקדם פתרון ארוך טווח, הסדרה מדינית. בשנה שחלפה שוחחנו עם מאות אנשי ביטחון, חוץ, אקדמיה וממשל משמאל ומימין. מאגפים שמרניים יותר ופחות. המסר של כולם היה זהה: אפשר להגיע להסדרה.

מצד אחד יעמדו הפסקת הירי וההעצמה הצבאית של חמאס. מצד שני יעמדו שיקום כלכלי והקלת הבידוד הפיזי והמדיני מעל חמאס. זו העסקה ואין בלתה. זו העסקה שיכולה להעניק לילדים ולקהילות שלנו מרווח נשימה, הנחוץ כל כך לשגשוג מינימלי. זו העסקה שיכולה לעצור את האיום הטקטי החמאסי (שלא קרוב אפילו לאתגר את צה"ל) להפוך לאיום אסטרטגי, המפרק את מרקם החיים האזרחי באזור האהוב והחשוב שלנו.

ילדים בקריית מלאכי רצים לתפוס מחסה במהלך מבצע "חומת מגן", נובמבר 2012. צילום: דובר צה"ל. מתפרסם תחת רשיון  CC BY-SA 3.0 

אז למה היא לא מתרחשת? ההבנה שלנו, בכל הנוגע לצד הישראלי היא כי ישנה עסקה אפלה בין מקדשי הסטטוס קוו, שמייצגם הבולט ביותר הוא בנימין נתניהו, ראש ממשלה חזק הפועל כשליט על, ובין מי שרואים עסקה מול עזה (בתיווך רחב או ישירות מול החמאס) כבלם לעסקה רחבה יותר, הסדר שלום כולל עם הרשות הפלשתינית.

אלה וגם אלה מזניחים את החוזה החברתי הבסיסי של מדינה עם תושביה: מחויבות מקסימלית לביטחונם הפיזי. גם הדגמים הניאו-ליברליים הקיצוניים ביותר, המבקשים לצמצם את תפקיד המדינה, רואים מחויבות זו כתפקיד מרכזי.

ההבנה לניתוח התיאורטי, הרואה הסכמה עם החמאס כהחלשת הציר מול הרשות הפלסטינית, לא יכולה להחליף את המחויבות הזאת. המציאות הדינמית הישראלית-מזרח תיכונית יכולה להוביל עסקה חמאסית להרחקת חזון "שתי מדינות לשני עמים" באותה מידה שהיא יכולה לייצר מצב של "עזה תחילה", שיזיז משהו בקיפאון המדיני המתמשך. העתיד, כמו בסיפור הזן על הפרפר בכף היד, תלוי גם בנו.

את העסקה האפלה הזאת מאפשר ניכור ציבורי לבעיית עזה. בין שמדובר בעוד הדחקה מפוארת ובין שבמרחק המנטלי הקבוע שבין גשר מעריב ז"ל לפריפריה. הניכור והאדישות מאפשרים "אסטרטגיה" של גרירת רגליים וחיים מסבב לסבב. הייאוש הישראלי הנוח בלתי נסבל ובלתי מתקבל על הדעת. אותו הניכור שהוביל לשני עשורים כמעט של חיים בצל הקטיושות בקרית שמונה, מתגלה מחדש באזורנו. הטכנולוגיה העממית והמתוחכמת לא שינתה דבר.
אנחנו מצדנו רחוקים מלהרים ידיים. נשבעתי לעשות הכל כדי שהיום הראשון בכיתה א' יהיה אחר, לילדי שלי ולילדי הנגב המערבי כולו. משעה שנפקחות העיניים הן לא ייעצמו עוד. ההבנה שמדובר בתפקיד שלנו, במקום שהמדינה כושלת מלהבין ולממש את אחריותה, יכולה להיות פסימית, אבל היא זו שעוררה ומעוררת אותנו לקדם את הטוב המשותף באזור, בכוחותינו שלנו. ואנחנו נחושים להצליח, כי אין חלופה טובה אחרת.

אבי דבוש מתגורר בעוטף עזה, ממייסדי "התנועה לעתיד הנגב המערבי"