שנה עברה מהיום שלקחנו את הילדים צפונה, חודשיים של מלחמה, של נדודים, של תחושת נטישה, של חוסר אמון, של חברים שאינם אתנו עוד. חודשיים שטלטלו את עולמנו וזרקו אותנו החוצה מהשקט המזויף שבו חיינו בשנים האחרונות.
איך מסכמים את השנה האחרונה, שנה שהתחילה במלחמה, נמשכה במחאה, המשיכה בהכחשה מוחלטת של המלחמה בבחירות, ומסתיימת בקרקס המכונה "כנסת ישראל", שוד הגז ושובם של הטפטופים לנגב המערבי?
נתחיל מהטוב. אם מישהו היה מספר לי לפני עשרה חודשים שככה ייראה הבית שלי, קיבוץ נירים, בעוד עשרה חודשים – הייתי חושב שהוא הוזה. המקום הקטן הזה, ששכל ביום האחרון למלחמה שניים מחבריו, שעוד שניים מהם נפצעו קשה, שכל ילדיו היו חודשיים מחוץ לבית, שאנשיו הסתובבו בהלם מוחלט במשך חודשים – ידע לתעל בסופו של דבר את כל הכעס, הזעם והכאב למקומות הנכונים.
היום, כמעט שנה אחרי, גדי שאיבד את רגליו נבחר לראש המועצה, יש מזכירת קיבוץ חדשה וצעירה שהקימה בדרך את "התנועה לעתיד הנגב המערבי". והכי חשוב, 12 משפחות צעירות החליטו להשקיע מאות אלפי שקלים בזכות להיות חברות קיבוץ בו ולבנות בית.
אנחנו נלחמים על הבית שלכם- בר חפץ, ספטמבר 2014
פרות שנפגעו מפגיעת פצמ"ר בנירים, קיץ 2014. צילום: ארנון אבני
עוטף עזה כולו היה בפוסט טראומה. כל מי שהסתובב בו הרגיש שהוא נמצא בהפסקה של סרט. כל שיחה וכל רגע בו כוון למלחמה שהיתה או לזו שכבר תגיע. רק עכשיו מרגישים שלחצו על פליי ואפשר לחיות לאט לאט, לתכנן את הקיץ ,לקוות שהשקט יימשך ולצפות לטוב. אנשי פריפריה התרגלו לשתוק, לנשוך שפתיים ולהמשיך הלאה.
לתוך כל זה הקמנו את "התנועה לעתיד הנגב המערבי". יותר מהכל ניסינו לגרום לאנשים כאן להגיד "די". לקחת את גורלנו בידינו ולנסות להשפיע על המציאות. זה קשה, זה מתסכל אבל אין דרך אחרת.
על הימין הישראלי אין לי הרבה מה להגיד בעקבות המלחמה. הדבר היחיד שלא הייתי מודע לו הוא עומק הפחדנות. הפחד מכל שינוי, הפחד מנקיטת יוזמה (מדינית או צבאית), הפחד לקבוע מדיניות ובעיקר הפחד מאחריות. העובדה הבלתי תיאמן שביבי מעולם לא דרך בעוטף עזה (חוץ מבשדרות), כי הוא פוחד מתגובת התושבים. בוגי שפחד לדרוך בנירים ונחל עוז. ככה לא מנהיגים, ואחרי כל זה הם עוד טוענים שהם חזקים מול החמאס.
על השמאל לכל גווניו, לעומת זאת, יש לי בטן מלאה. דווקא ברמה האישית התמיכה והפרגון שקיבלנו – בעיקר מפעילי שטח במפלגות וארגונים וגם מכמה חברי כנסת – נפלאה. אבל חוסר היכולת להבין את המציאות שבה אנחנו חיים במלחמה ובחיי היום-יום כל כך גדול, שאני באמת לא יודע איך אפשר לשנות אותו.
מטע אבוקדו עולה באש כתוצה מנפילת פצמ"ר, קיץ 2014. צילום: ארנון אבני
זה מתחיל בזחיחות של ציפי לבני, באמירה שאין מה לדבר על שום הסדר בעזה שלא כחלק מהסדר כולל מול הפלסטינים (אמירה שדנה אותנו לשנים של סבבים), ממשיך בתגובות האוטומטיות של מרצ לכל ירי מעזה ועל עזה בלי שום הקשר. אבל זה בעוד הרבה מקומות. זה שבמצע של מרצ יש יותר מלים על זכויות בעלי חיים בחקלאות, מאשר על חקלאות. זה שהמצע של מפלגת העבודה נראה כמו עלון משנות החמישים. זה שמהעבודה ועד חד"ש אין חבר כנסת יהודי אחד שנבחר (יש שלושה משוריינים), שגר דרומית לאשדוד או צפונית לנתניה. זה חוסר היכולת לגלות סולידריות בסיסית, לבוא ולשאול איך אפשר לעזור בלי לנסות לגזור קופונים. וכמובן חוסר היכולת ליצור תוכנית סדורה ומציאותית להפסקת האלימות סביב עזה.
אלה לא רק הפוליטיקאים. אלה ארגונים טהרניים מדי או כאלה שמפחדים לומר מלה על מלחמות, כי זה הורס להם את האג'נדה החברתית, או שזה לא לגמרי מסתדר עם שתי מדינות וכו'.
ואחרי הכל עזה. עזה, שנמצאת כל כך קרוב אבל כל כך רחוק. עזה הענייה, המורעבת, המופצצת וההרוסה, שנמצאת תחת שלטון דתי קיצוני, עזה שסגורה לכל העולם ונחנקת על ידי ישראל ומצרים, שתוך שנתיים ייגמרו בה המים לשתייה, שאנשיה חיים על כמה שקלים ביום, שהאבטלה בה מגיעה לכ-50 אחוז. אולי הם אשמים בכל, אבל עד שלא נפתור את זה – לא יהיה שקט לנו ולהם.
בר חפץ הוא חקלאי מקיבוץ נירים שבעוטף עזה