מבצע "צוק איתן", בניגוד למלחמות ולמבצעים שקדמו לו, צבוע בגוונים של מלחמת דת. רמזים לאופי השונה של המבצע אפשר היה לזהות כבר בדרך שבה סוקרה חטיפת ורציחת שלושת הנערים הישראלים. ערוצי תקשורת סיפרו לצופים איזה פרקי תהילים יש לקרוא למען שלום החטופים; עם ישראל התבקש להקדים ולהכניס את השבת 10 דקות לפני המועד הרשמי, ובין רבנים התנהל דיון מסביב לנס הגלוי בכך שחרדים לא נחטפו (דיון שנמשך בימים אלה, סביב הנס במיעוט הנפגעים הישראליים).
כל התופעות הללו אינן חדשות – התייחסות לענייני היומיום היא דרכה של הדת להציג את האקטואליות שלה – אבל הפעם הן התרחשו מול עיני הציבור כולו, וזכו לעידוד ולחיזוק מצד אלה שתפקידם כביכול להציג את המציאות האובייקטיבית. שיאו של התהליך היה מכתבו של מח"ט גבעתי עופר וינטר לפקודיו בו הוא קרא לנקום באויבי ישראל שמזלזלים בשמו של אלוהי ישראל – קריאה שבמהותה אינה שונה מצעקות ה"אללה ואכבר" של הצד הפלסטיני.
במכתבו בחר מח"ט גבעתי לצטט פסוקי מקרא, כולם מהותיים ומשמעותיים. אתייחס לשלושה מהם: הפסוק הראשון, והמוכר שבהם, "שמע ישראל אדוני אלוהינו אדוני אחד" (דברים, ו, ד) שהפך לאורך ההיסטוריה לקריאתו של המרטיר היהודי אשר עומד מול מותו. הראשון להשתמש בפסוק זה על סף מוות היה רבי עקיבא – שהוצא להורג על חלקו במרד בר כוכבא. התלמוד הבבלי מתאר כיצד הרומאים מרטשים את גופו של רבי עקיבא באמצעות מסרק ברזל ענק, ואילו רבי עקיבא קורא באותו זמן את הפסוק המדובר ונשמתו יוצאת כאשר הוא מגיע אל המלה "אחד" – בעקבות סיפור זה יהודים רבים קראו "קריאת שמע" בזמן שעמדו מול מותם. במכתבו מבקש מח"ט גבעתי להעניק לפסוק משמעות חדשה – לא עוד קריאתו של היהודי שפושט את צווארו וממתין למותו – אלא קריאתו של הלוחם שיוצא למלחמה.
הפסוק השני שבו השתמש מח"ט גבעתי, מתייחס אל הקרב בין דוד לגולית. דוד זועם על גולית שמבזה את צבא ישראל, ובהתאמה – מבזה את אלוהיו של הצבא. במכתבו של המח"ט נהפך הפסוק לסיבה שבגינה יוצא צה"ל למלחמה – כמו דוד שיוצא לחפש נקם דתי, כך גם חטיבת גבעתי יוצאת להילחם באויב העזתי שמזלזל באלוהי העם היהודי.
הפסוק השלישי שאותו מצטט מח"ט גבעתי הוא פסוק שאומר עבדו של אברהם בזמן שהוא מחפש כלה ליצחק (בראשית כד, מב): "ואומר: יהוה אלהי אדני אברהם, אם ישך נא מצליח דרכי אשר אנכי הלך עליה". העבד מספר כיצד פנה אל אלוהים ודרש ממנו לעזור לו. מח"ט גבעתי למעשה הולך בדרכו של עבדו של אברהם, ודורש מאלוהי ישראל צבאות לצאת ולהילחם כתף אל כתף עם חייליו.
בהקשר זה כדאי להתבונן בדרך שבה התייחסו אנשיו של בר כוכבא אל "אלוהי ישראל צבאות" ואל האפשרות שהוא יסייע להם. מספר מדרש איכה רבה שכאשר יצאו אנשיו של בר כוכבא לקרב, פגשו באיש זקן שבירך אותם "שאלוהים ילחם לצדם". בתגובה אמרו הלוחמים: "שאלוהים לא יעזור ושאלוהים לא יפריע". ייתכן שהיה עדיף למח"ט גבעתי לנקוט בגישתם של אנשי מרד בר כוכבא, שכן למכתב, ולדרך החשיבה שעומדת מאחוריו עשויות להיות השלכות קיצוניות על עתידה של מדינת ישראל.
קביעתו של מח"ט גבעתי שהיציאה לקרב נובעת מביזוי שמו של אלוהי ישראל מדירה מצה"ל – כור ההיתוך המרכזי והאחרון של החברה הישראלית – את אזרחי ישראל שמחזיקים באלוהים שונה (דרוזים, צ'רקסים, נוצרים, וגם מוסלמים); חמור לא פחות, אמירה כזו מדירה מהצבא את תושביה החילונים של המדינה. תארו לעצמכם מצב בו אזרח ישראלי (ימני דווקא – לצורך הדיון), שאינו מאמין בקיומו של אלוהים, מגיע לשירות קרבי ומתבקש על ידי מפקדו לצאת למלחמה כדי לנקום באויביו של אלוהים. אתיאיסט שכזה יתבונן במפקדו, ויתקשה להבין מדוע עליו למות למען דבר שאינו קיים במציאות (ודומה הדבר לבקשה מאדם למות למען שמם הטוב של הדרדסים, או פיית השיניים).
דוד עם ראשו של גוליאת, ציור של אנדראה ווקארו, 1635
במכתבו, מסמל עופר וינטר מח"ט גבעתי, אולי את הסיכון הגדול ביותר לקיומה של מדינת ישראל, שכן הוא מעצב מחדש את השיח הצבאי והופך אותו לשיח אמוני. דבריו של מח"ט גבעתי הדירו מהצבא ציבורים שלמים, וללא טיפול נכון דבריו עשויים להוביל את מדינת ישראל למלחמת דת שאת ניצניה אפשר לזהות בשיח השנאה שמתנהל בימים אלה בין השמאל לימין (וההפך).
חשוב לציין שכל האמור למעלה רחוק מאוד ממלחמות הדת שהתרחשו באירופה במאה ה-16, או מלחמות הדת שמתרחשות בימים אלה בניגריה, קמרון וניז'ר, ואכן אפשר לטעון שמכתבו של מח"ט גבעתי הוא לא יותר מקוריוז, שוליים סהרוריים שאינם מייצגים את הזרם העיקרי בתודעה הישראלית; מן הצד השני, אי אפשר להתעלם מהמגמות והתופעות שצפו מעל לפני השטח במהלך מבצע "צוק איתן", והכיוון שאליו מובילים כל אלה אינו מבטיח, בלשון המעטה.
האופטימיים שבינינו יכולים לזהות משהו חיובי במכתבו של המח"ט. המכתב מעיד על השתלבותה של החברה הישראלית במרחב המזרח תיכוני. שנים של חלומות על מזרח תיכון חדש, אירופי, מתחלפים באימוץ הטרמינולוגיה המיוחסת לצד הפלסטיני. אם הפלסטינים קוראים "אללה ואכבר" לפני צאתם לפעולה, בא מפקד חטיבה בצבא ההגנה לישראל וטבע את הסיסמא "שמע ישראל" (ובכך נתן למלים שסימלו את היהודי המעונה – העומד לפני מותו – מהות חדשה).
אם הפלסטינים רוקדים על הגגות לאור הרקטות המשוגרות מעזה, הרי שלנו יש את אנשי שדרות, על כסאות הנוח שלהם, שצופים בביצועיה של כיפת ברזל. ומן הצד השני, אם חשבנו שתג מחיר הוא נחלתם הבלעדית של מתנחלים צעירים – באו אנשי שועפט ועיטרו את תחנת הרכבת ההרוסה בשכונתם באותה סיסמא ממש. ולכל אלה מצטרף דו-השיח המשעשע בין מפעיל חשבון הטוויטר של החמאס לבלוגרים הישראלים – מי יודע, אולי מתיקון שגיאות כתיב תבוא לנו הישועה.
ד"ר חן מרקס הוא חוקר במכון שכטר למדעי היהדות