איפה הייתי ומה עשיתי בימי "צוק איתן"? זה היה מוצאי שבת, היום הלכי תדעי כמה ללחימה בעזה. אני "עושה הליכה" כמדי מוצ"ש עם הבן התורן מתוך11 ילדי. הפעם נבחר בני בכורי שקפץ לביקור ללוות אותי במדיו הצבאיים. בני משרת ב"נצח יהודה", יחידה חרדית בצה"ל, וצעדנו בטיילת הנושקת ליער ירושלים בפאתי שכונת מגורי, הר-נוף.
את חטאי אזכיר היום: קומתי נזדקפה כאשר מכל עבר חצו את הכביש לברך אותנו בברכת שבוע טוב תוך מבטי הערכה, טפיחה על השכם והתעניינות בחייל החרדי הלובש מדים. שוחחתי אז עם בני על התקופה הקשה שעם ישראל עובר, איך הלב שלי ושל חברותי יוצא אל חיילינו שמחרפים נפשם למעננו.
אני זוכרת את עצמי כלואה בבית וממש יוצאת מדעתי: חוסר אונים מוחלט אחרי כל ידיעה על עוד חייל שאיבד את חייו למעני ולמען 11 ילדי. ואני זוכרת את כולם. את החיוכים האחרונים, את נבואות הזעם, החלומות והארוסות, את השולחן המרובע שכל צלעותיו היו מלאות בליל שישי, ואת ה-20 אלף איש. על כולם התאבלתי.
ימי שישי של צוק איתן. אני במטבח ומתה לטגן שניצלים לכל החיילים בעזה. מתה. אני רוצה לבשל להם קוסקוס ומפרום, לכבס להם, לשלוח גרביים, סיגריות, אני רוצה להרגיש חלק מהמערכה הקשה הזאת. וכל ילד שלי שאני רואה סתם מתבטל באיזה פאזל או מונופול חוטף ממני צרחות: "תתפלל, תתפלל, תתפלל!"
חייל ביחידת "נצח יהודה". צילום: דובר צה"ל, אתר יחידת נצח יהודה
ואז, אז אני מביטה בתשעת בני שלא עזבו את הגמרא אף לא לרגע, שקרעו את השמים והתפללו באופן אישי לשלומם של החיילים האמיצים, קול התורה לא נדם לשנייה. ואיך בהוראת הרב שטיינמן חופשת "בין הזמנים" (חופשה של שלושה שבועות של בחורי הישיבות) – בוטלה – אף אחד לא פצה פה. זה היה ברור כמו שהשמש זורחת שלא מטיילים ולא נופשים עד שאחרון חיילינו חוזר הביתה. ש"לולא תורתך שעשועי אז אבדתי בעוניי".
אני מביטה בבני שרוכנים על הגמרא מזריחת החמה ועד הליל, ילדים שגזרו על עצמם כבר מגיל שלוש חיי תורה תוך דלות והסתפקות במועט, ילדים שמעולם לא דרכה כף רגלם באחד מקניוני הארץ, שלא שמעו על מותגי לבוש או יוקרה, שישנים בצפיפות של "ראש וזנב" כבר 16 שנה, שאוכלים בשביל לחיות וחיים למען לימוד התורה, שמעולם לא יצאו לנופש ולא טעמו ממנעמי העולם הזה. כי "כך היא דרכה של תורה… פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחייה ובתורה אתה עמל".
שגם אם נניח תצא גזירה שכל ילד אשר מלאו לו 18 חייב לסגור את הספר ולצאת לשלוש שנים של לימוד וחוויה בשוויץ – הם יבכרו את מותם. לא מטאפורה. נשבעת לכם. זה הגרעין הרוחני הקשה של לומדי התורה ועליו עלינו להגן בחירוף נפש, בכל אומה קיים הגרעין הרוחני: בנצרות, באיסלאם. זו הנשמה של העם, דופק האומה.
אני ממשיכה לצעוד עם בני החייל ואני מזכירה לו איך לפני כמה שנים כשהודיע לי שהוא עוזב את ישיבת "חברון" היוקרתית בכיתי וקרעתי את השמים בתפילות, תחשבו שהבן המוצלח שלכם מסרב למלגת לימודים בהרווארד – כך אני הרגשתי. איך נעצבתי וכעסתי, ובושתי ונכלמתי (ורזיתי). ואיך נשבעתי שלא אכבס לו את החולצות הצבעוניות שהומרו מצחות, ולא אשקוט ולא אנוח עד שיחזור אל ספסל הישיבה כי מה מתוק יותר מדף גמרא? עד שקיבלתי אותו בחזרה אל חיק ילדי. בהכנעה ובאהבה. והיום, היום אני מכבסת לו את מדיו הצבאיים, אפילו מפריזה מעט במרכך הכביסה. ואולי אלו מתים בקרב ואלו מתים מרעב. וכולם ,כולם היו בני. הילכו שניהם יחדיו?
בשיתוף "כולאננה"- יוזמה לקידום חברה הוגנת ורבגונית
