איור: אילה טל
היה לנו אבוקדו. כן, גלעין של אבוקדו, שתוקעים בו גפרורים ושמים אותו בצנצנת מים. צריך לזכור מה למעלה, ומה למטה. אם שמים גלעין הפוך בכוס, הוא פשוט שוכב שם ונרקב. צריך גם לזכור להוציא אותו לשמש. אתם תדעו אם עשיתם הכל נכון, אם אחרי שבוע או שבועיים הוא יתחיל להוציא שורשים, גזע ועלים. אז יהיה לכם עץ אבוקדו קטן בכוס. היינו גאים בעץ שלנו. אני חושב שזה הדבר היחיד שצמח בכל המוצב, אולי מלבד כמה קוצים על הסוללות.
אתם חושבים שהיינו גאים בעציץ כי הוא היה מעין "חלקת אלוהים קטנה" שלנו, מקור השראה? ובכן, אולי קצת. אבל הסיבה האמיתית שהיינו גאים בעציץ שלנו היא שגנבנו אותו מהצנחנים, שהיו במוצב לפנינו. אצלנו, ברגע שגנבנו משהו, במיוחד מן הצנחנים, הוא קיבל מין קסם כזה, שלא היה לו קודם. הרבה מעבר לערך האמיתי שלו. הקסם שבאבוקדו היה עוד הרבה יותר גדול. על קופסת המרק הישנה שבה צמח היתה כתובת: "עציץ הפז"ם של יפתח".
בצבא, חיילים ותיקים אוהבים לדמות את עצמם לעציצים. הם אוהבים לחשוב, שעכשיו, אחרי שנים של שירות קשה, כל מה שנותר להם לעשות הוא לשכב בפינה, כמו עציץ. תפקיד החיילים הצעירים, לפי אותו דימוי נדוש, הוא להשקות אותם פעם ביום ולהוציא אותם לשמש. יפתח היה כנראה מין חייל ותיק כזה, "עציץ".
אהבנו אותו. טיפלנו בו. בכל יום העמדנו אותו בשמש. והוא החזיר לנו אהבה, כמו שרק עציצים יודעים. הוא גדל והתפתח מיום ליום.
אחרי כמה שבועות כבר העברנו אותו לקופסת זיתים מלאה עפר. התחלנו להשקות אותו כל יום ולהוריד לו עלים חולים. נכנסנו למין שגרה כזאת. בלילה, מארבים סיורים ושמירות. מתח מתמיד. לפעמים – חלופי יריות, פצועים, הרוגים. לרוב שלהם, אבל גם שלנו. אז ראיתי פעם ראשונה חייל מת.
בבוקר זה היה אחרת לגמרי. היינו משחקים שש-בש, מקשיבים ל'רק הריקוד יכול' עם עומר קריגר בגלי צה"ל. מכינים קפה נמס, עם חלב שהבאנו במיוחד מן הבית. והטקס היומי. היינו משקים את האבוקדו. בוחנים אותו בעיניים מעריצות. "אוי, הוא הוציא עלה חדש". היינו מוציאים אותו לשמש שהוא כל כך אהב. החודשים עברו והעציץ המשיך לעשות פוטוסינתזה, יונק משמש הקיץ כל מה שהוא צריך ושותה את המים שהגיעו במשאית מן הארץ למוצב.
מההתחלה ידענו שהוא לא יחזיק מעמד. נתאי פרץ, קיץ 1996
יום אחר כך כבר שיחקנו בחוץ בשמש שש-בש כאילו כלום לא קרה.
ואז נהרג החבר שלי ליאור. זה כבר היה משהו אחר לגמרי. הפעילו עליו מטען ממרחק שני מטרים. הוא התפזר על גבעה שלמה. הגבעה היתה ממוקשת, ולקח להנדסה שלושה ימים להוציא אותו משם. החלקים של ליאור שעמדו בשמש התחילו להסריח, ובלילה המג"ד העמיד אותנו עם כוונות לילה לירות בתנים שניסו להתקרב לגבעה בגלל הריח. למזלנו, ההורים שלו היו בטיול בדרום אפריקה, ועד שהם חזרו הספקנו לגמור לאסוף את ליאור. הדבר האחרון שהוצאנו היה יד. עטפנו אותה בניילון ולקחנו אותה לחטיבה. אחר כך שטפנו את האמבולנס בחומרי חיטוי חריפים, אבל עד היום כשאני נכנס לאמבולנס לפעמים נדמה לי שאני עוד מריח את היד של ליאור.
***
השבועות הצטרפו לחודשים, והאבוקדו גדל. הוא כבר ממש היה עץ קטן. לקחנו פח זבל, שטפנו אותו, מילאנו אותו בעפר לבנוני חום וטוב ושתלנו בו את העץ הקטן שלנו. והימים חלפו, והצטרפו לשבועות. והשבועות חלפו, והצטרפו לחודשים. הימים התקצרו, והשמש
נחלשה. כבר התחיל להיות ממש קר בלילות. עד שבסוף, כמה ימים לאחר הגשם השני, טיפסה שורה של משאיות לעבר המוצב.
המשאיות עצרו, ומתוכם קפצו צנחנים. הם פרקו את הציוד שלהם מן המשאיות. החלפנו אתם חוויות. מתברר שיפתח השתחרר, והוא עובד עכשיו בחנות של אבא שלו.
נתנו להם צרור עצות. דברים קטנים, אבל חשובים, שלמדנו על בשרנו. הסברנו להם על אופי הפעילות, על הסביבה. ו"הרמנו" להם, הפעם שרפרף. אין לי מושג מה נעשה בו. אבל החבר'ה התלהבו. הם טענו שהשרפרף מצוין לשש-בש. העמסנו את המשאיות, שעמדו עכשיו ריקות. בראש הערימה הענקית באחורי המשאית הנחנו אחר כבוד את הפח. העציץ נראה תלוש ואומלל במשאית. נסענו משם, לאימון חורף ברמת הגולן.
אז ראיתי פעם ראשונה חייל מת. לבנון, מרץ 1996
מה אני אגיד לכם. קור כלבים שם. כל הזמן ברד, גשם וערפל. הבסיס שלנו היה בצפון הרמה, ממש מתחת לחרמון. בבוקר, הראשון שהעז לצאת מן האוהל היה מכריז: "היי, תראו! החזירו את החרמון. לא, בחיי, אתמול היה שם הר כ-ז- ה גדול!" כולנו היינו יוצאים החוצה. ובאמת החרמון היה מכוסה בשכבה כל כך עבה של עננים, שאי אפשר היה לראות אם יש שם הר או לא. סוג כזה של בדיחות אף פעם לא נמאס. זה, ו"ווי, ווי, הרס"ר שוב שלח את העובדים שלו לצבוע את החרמון בלבן אתמול בלילה".
והעציץ? מההתחלה ידענו שהוא לא יחזיק מעמד. אבוקדו זה פרי טרופי. ברמת הגולן בחורף האקלים דומה לזה של לונדון. לא היה לו שום סיכוי. איך שהגענו לשם, הוא כבר נראה על הפנים. בנינו לו חממה מניילון. זה לא שינה כלום. אחרי שבוע הוא כבר התחיל להשיר עלים, אחרי חודש הוא מת לגמרי.
נתאי פרץ שירת בגדוד 13 של גולני מנובמבר 1993. היום מתעד סיפורי חיים
עוד בפרויקט "אין יותר גיבורים":
- מעולם לא ראיתי איש חיזבאללה / חיים הר-זהב
- הרשוש לא חזר / יואב קרן
- כשיצאנו מהימ"ח נפרדתי מחיי / איתי לנדסברג-נבו
- "אל תירדם, גבר", צעק החובש / מתן ברק
- החלום הרטוב של ילד בן 18 / אלכסנדר כץ
- הבן היפה שנולד ללבוש שמלת בטון / אורין מוריס
[mc4wp_form id="1006521"]