איור: אילה טל
הזיכרונות ממוסכים בדם, עשן ואש וקשה לראות. בתוך המולת הפינוי שלי מהבופור באוקטובר 1997, צעק החובש: "אל תירדם, גבר, אל תירדם" ובאמת לא נרדמתי. עצמתי עיניים והתחלתי לשכוח. 18 שנים ועד היום אני שוכח.
זה לא כל כך קשה מפני שכל מה שהיה שם נעזב ונשכח, ואין דורש לזיכרונות. ובכל זאת, מדי פעם הם פולשים, חודרים עמדות שמירה ישנות. שבורים, עלובים, אבל מתעקשים לחיות.
ביום סתיו אחד יצאנו מהצוללות וצעדנו זקופים ובהכנס, בכוננות קרב, אל השער הראשי של המוצב. יצאנו חשופים אל הכביש המתפתל מטה, ללוות את השיירה שהגיעה באותו יום וכבר חוזרת לישראל. גם מפקד הצוות שלנו ירד עם השיירה, בדרכו לשחרור, ואני ידעתי שאצטרך לחכות לשיירה הבאה שתגיע בעוד שבועיים, אחרי שאסגור 35 (שבועיים, לפחות מאה שעות שמירה, סך הכל שתי מקלחות בנות דקה ואני בבית לערב סוכות. טיל סאגר שהתפוצץ בעמדת הירוק חיכה לי עד הרגע האחרון, שאשלים את הימים שלי).
השיירה נעה לאט-לאט בעוד אנחנו מאבטחים אותה רגלית בשני צדי הכביש. ירדנו לכיוון הכפר ארנון, שהיה ברובו נטוש מפני ששימש סוג של זירת קרב ומקום מסתור למחבלים. קולות מרוחקים אך מוכרים הובילו לפריצות ברשת ובבת אחת לקריאות: יציאה, יציאה, יציאה.
רצנו לבטונדות, כמה מאות מטרים לפנינו, סמוכים באופן מסוכן לבתי הכפר. המפקד המשתחרר התחיל לירות ללא מטרה ברורה מנשקו האישי. הסתתרתי לידו עם עוד כמה חברי צוות, מאחורי הבטון. מתנשפים מהריצה ומתים מפחד. לא רחוק מאתנו התפוצצויות, ארטילריה, תנועת טנקים, יציאות של טילים. האירוע כולו נמשך אולי חמש דקות.
היתקלות באויב שאין לו פנים ומפקדים שאין להם מטרות. מתן ברק, סתיו 1997
המפקד היוצא, כעת עומד לידי, חיוך הזוי על שפתיו, כבר בטח רוקן שתי מחסניות על מטרות דמיוניות. מתוך הקשר שעל גבי ממשיכים לבקוע פקודות, סימוני מטרות. לאחר עוד כעשר-עשרים דקות האירוע נגמר.
כעת הכל שוקע שוב לתוך קהות. באיזשהו שלב מודיעים סופית לחזור לשטח. חיילים מתחילים לחזור לרכבי השיירה, אף אחד לא נפגע. השיירה יוצאת שוב לדרכה ואנחנו ממשיכים לאבטח.
עד היום אני לא יודע מה זה היה. אירוע שאין לו שם, היתקלות באויב שאין לו פנים ומפקדים שאין להם מטרות. אבל זו היתה השגרה של לבנון, חזקה ומשומנת ובלתי ניתנת לערעור. בסוף חזרנו למוצב והמשכנו לשמור ולשמור. המפקד החדש נכנס לתפקיד ודקלם סיבות להמצאתנו כאן.
שנתיים וחצי לאחר מכן הגיעה הנסיגה והמטרות הפסיקו להיות חשובות. אני כבר הייתי אחרי שיקום ארוך – למדתי מחדש ללכת, להתאושש מניתוחים חוזרים, להתמודד עם אובדן שמיעה – ותרגלתי שכחה.
מתן ברק היה לוחם חי"ר בסוף שנות ה-90. היום מתמחה במחקר ופיתוח חינוכי
עוד בפרויקט "אין יותר גיבורים":
- מעולם לא ראיתי איש חיזבאללה / חיים הר-זהב
- הרשוש לא חזר / יואב קרן
- כשיצאנו מהימ"ח נפרדתי מחיי / איתי לנדסברג-נבו
- החלום הרטוב של ילד בן 18 / אלכסנדר כץ
- בלילה ירינו, בבוקר טיפחנו את העציץ / נתאי פרץ
- הבן היפה שנולד ללבוש שמלת בטון / אורין מוריס
- חזרה לראשי
[mc4wp_form id="1006521"]