איור: אילה טל

בדרך לג'זין עצרנו להביט בנוף. כמו תיירים אמריקאים שבאים לראות איפה ישו הלך על המים. רק שבמקום באוטובוס ממוזג נסענו בשיירה של נגמ"שי אם-113, מה שקראו פעם "זלדה". שבע שעות על ספסל מתכת קשה, בדרכים הרריות וצרות, עם שכפ"ץ וקסדת ג'נטקס על הראש, ברעש הבלתי נסבל שמחולל מנוע הנגמ"ש בכל פעם שמעבירים הילוך.

אמרו לנו שאפילו כדור 7.62 של קלצ'ניקוב חודר את הזלדה, אבל זה לא הזיז לנו. אחרי הכל, חורף 1991 היה תקופה שקטה יחסית בלבנון. לכן הרשה לעצמו צה"ל להוציא אחת לכמה זמן סיורים למובלעת ג'זין, מחוץ לרצועת הביטחון, כדי להראות לצד"לניקים שישבו שם שלא שכחנו אותם. כמה נגמ"שים, טנק בראש השיירה, תדריך לפני יציאה וקדימה, לדרך. איזה לוחם יחמיץ הזדמנות לצאת לסיור כזה, לראות את הנופים המדהימים שמצדיקים את הכינוי "שווייץ של המזרח התיכון", להגיע למקומות ששמענו עליהם רק מהסיפורים על מלחמת לבנון הראשונה, שאז עוד קראו לה "מבצע שלום הגליל".

הגענו עד לעיירה רום שעל גדות נהר האוולי, בפאתי המובלעת. פרקנו מהנגמ"שים והצטופפנו סביב המפקד, מתעלמים מכל מה שלימדו אותנו בטירונות על שמירת רווחים. "רואים את העשן באופק?" הוא אמר והצביע מערבה. "אלה בתי הזיקוק של צידון. ושם, הרכס מצפון, אלה הרי א-שוף".

---

התגייסתי לצנחנים שמונה שנים אחרי שצה"ל נכנס ללבנון. השתחררתי שנתיים לפני הנסיגה. לא נהרגו לידי חברים ואין לי מושג מה זה לעלות על מטען קלימגור. לבנון שלי היא לא לבנון של הסרט "בופור" ולא של "שתי אצבעות מצידון". אבל גם זו לבנון.

אמרו לנו שאפילו כדור 7.62 של קלצ'ניקוב חודר את הזלדה, אבל זה לא הזיז לנו. יואב קרן, חורף 1991

הדיוטי של עיישיה

את המארס הראשון בחיים שלי אכלתי בלבנון.

מוצב עיישיה, הגזרה המזרחית של רצועת הביטחון. פעמיים ביום היה מגיע לש"ג של המוצב לבנוני עם עגלה קטנה, וכל הפלוגה היתה עומדת בתור כדי לקנות. מה לא היה לו שם, בעגלה? פקטים של סיגריות תוצרת חוץ במחירים יותר זולים מהדיוטי פרי. פחיות קרות של פפסי ושל פאנטה עם כיתובים בערבית. והכי חשוב, חטיפי מארס וסניקרס שאפשר למצוא היום בכל פיצוצייה או מכונת ממתקים, אבל אז, בתחילת שנות התשעים, עדיין לא נמכרו בארץ.

כך שהפעם הראשונה שבה טעמתי חטיף מארס (בעצם, הפעם הראשונה שבכלל נודע לי על קיומו) היתה במוצב של צה"ל בדרום לבנון, על הכביש המוביל ממארג'-עיון למובלעת ג'זין שמעבר לקו האדום.

נראה שגם השוטרים הצבאיים בשער פאטמה שמעו על הלבנוני עם העגלה של הצ'ופרים, כי מפעם לפעם הם היו מחפשים לנו בתיקים,  שלא נבריח פקטים של סיגריות לישראל.

לפעמים אני שואל את עצמי מה קרה לו אחרי הנסיגה מלבנון. אולי הוא ממשיך עד היום למכור סיגריות וחטיפי שוקולד לאנשי חיזבאללה כאילו כלום לא קרה. ואולי ברח עם המשפחה שלו לישראל ועכשיו הוא מנהל קיוסק בנהריה או בקריית שמונה. עומד מאחורי הדלפק, מוכר סיגריות וחטיפים לחיילי צה"ל, חושב על הבית שלא יראה שוב לעולם.

הבוץ הלבנוני – לא בוץ מטאפורי אלא בוץ אמיתי, כזה שנדבק לנעליים בגושים של חמישה קילו. סיור 

עולם קטן

לפני שנה וחצי הגיע אלי הביתה נציג מכירות של ביטוחי משכנתא. חולצה לבנה מגוהצת, עניבה צבעונית, ג'ל בשיער, מחשב נייד. בדיוק כמו שהייתם מדמיינים נציג מכירות של ביטוחי משכנתא.

ישבנו בסלון. הוא הסביר לי על ריסקים ועל פרמיות, מילא טפסים, החתים אותי על הצהרת בריאות. כשראה שאנחנו בערך בני אותו גיל, הוא הרים את הראש מהלפטופ ושאל את השאלה הכי ישראלית שיש: "תגיד, מה עשית בצבא"?

"צנחנים", אמרתי.

"אה", צנף. "איזה מחזור"?

"נובמבר 90'", אמרתי. "למה?"

"כי גם אני נובמבר 90', אבל גולני".

"אז בטח היית בלבנון".

"ברור, אחי. קו עישייה, מארג'-עיון".

עברו כמה שניות עד שנפל לי האסימון: שנינו היינו יחד באותו מוצב בלבנון, באותו זמן.

השנה היתה 1992. ריחן וסוגוד, המוצבים המקוללים שגבו חיים של יותר מדי לוחמים, עדיין הוחזקו על ידי צבא דרום לבנון. מה שהפך את עישייה למוצב הצפוני ביותר של צה"ל ברצועת הביטחון. בכל בוקר היינו יוצאים לפתוח את הציר למוצבי צד"ל בגזרה: ריחן, סוגוד, ערמתה, ע'זלן. המטרה היתה להפגין נוכחות ולהשרות ביטחון אצל הצד"לניקים המפוחדים, שהיו מרוקנים סרטים שלמים של מקלע אפס-חמש בכל פעם ששמעו רחש מבין השיחים.

אין לי מושג למה, אבל באותו זמן ישבו במוצב עישייה גם גולני וגם צנחנים, שזה בערך כמו לשים אוהדי בית"ר ירושלים ואוהדי סכנין באותו יציע בטדי. מי שהכין את השבצ"ק היה צריך אפוא להקצות לוחמים לא רק לפתיחות ציר, מארבים ושמירות בעמדה המשקיפה אל המיוערת של עישייה, אלא גם כדי לשמור על הציוד שלנו מפני הגולנצ'יקים. כולנו הכרנו את הסיפור על חיילי גולני, שהעלימו מהצנחנים נגמ"ש שלם על זיוודו ומקלעיו.

עשרים שנה אחר כך ישבנו אצלי בבית בחולון, הגולנצ'יק שהפך לסוכן של ביטוחי משכנתא והצנחן שהפך לעיתונאי ב"ידיעות אחרונות", והחלפנו חוויות מהשירות בלבנון: המארבים בליטני ובסלוקי, בקור חודר עצמות ובגשם בלתי פוסק; פתיחות הציר בנוף עוצר נשימה; הבוץ הלבנוני – לא בוץ מטאפורי אלא בוץ אמיתי, כזה שנדבק לנעליים בגושים של חמישה קילו; טפטופי הפצמ"רים – זה היה עוד לפני תקופת המטענים וטילי הנ"ט; המפגש היום-יומי עם הצד"לניקים, שנראו לנו אז כמו קריקטורות של חיילים, ורק בדיעבד הבנו שהם היו גיבורים.

• עוטף לבנון – דני גוטוויין על הדרך שבה שינתה הנסיגה את חיינו

רק בדיעבד הבנו שהצד"לניקים היו גיבורים. לבנון 

לראות את המח"ט

בחדר התדריכים של מארג'-עיון, בחורף של 1991, ראינו בפעם הראשונה את המפקד המח"ט.

וזה לא עניין של מה בכך. כי כמה כבר היינו, שנה בצבא? נכון, כבר לא טירונים, כבר בגדוד, ועוד בלבנון. אבל עדיין. רק שנה. והמפקד המ"פ, שכבר היה מותר לקרוא לו ניסים, עוד היה בשבילנו חצי אלוהים. ופתאום באים ואומרים לנו שעכשיו הולכים לפגוש את מפקד החטיבה. ובמלים אחרות: "ב-12:00 שיחת מח"ט בחדר תדריכים. כולם מגיעים עשר דקות לפני, עם נעליים מצוחצחות וכומתה בכותפת. דיר-באלק מי שמאחר".

"כולם? גם מי שירד הרגע משמירה?"

"שיחת מח"ט, אמרתי. משהו לא ברור?" אמר סמל המחלקה.

ברור. ברור. שיחת מח"ט.

צריך להבין: זה היה בימים שמח"טים עוד לא התראיינו למוספי החג בעיתונים. הצנזורה אפילו אסרה לפרסם את שמותיהם. את מפקד חטיבת הצנחנים הכירו, אם בכלל, באות הראשונה של שמו: אלוף-משנה מ'. והנה, עכשיו אנחנו הולכים לפגוש אותו בפעם הראשונה. ובזמן שאנחנו מצחצחים נעליים ומחליפים את המדים המטונפים בבוץ מהמארב, מתחילים לרוץ הסיפורים.

מישהו אומר: "הוא היה לפני זה מפקד סיירת מטכ"ל".

"אתה רציני?"

"בטח רציני. ולא סתם מפקד סיירת מטכ"ל. הוא חיסל בעצמו את אבו-ג'יהאד בתוניס".

"וואלה? מאיפה שמעת?"

"מה זאת אומרת מאיפה שמעתי? זה כולם אצלנו בקיבוץ יודעים".

"מאיפה הם יודעים, אצלך בקיבוץ?"

"יודעים. מה זאת אומרת מאיפה? יש אצלנו אחד שהיה שמה, בתוניס, שחיסלו את אבו-ג'יהאד. הוא יודע".

ומישהו אחר שואל: "איך קוראים לו, למח"ט?"

"אין לי מושג", אומר ההוא מהקיבוץ, שיודע הכל. "נראה לי זה סודי".

"יאללה, יאללה, ידעתי שאתה מזיין את השכל", אומר מישהו אחר, ואתה חושב לעצמך: אם הוא היה מפקד סיירת מטכ"ל, אז הוא בטח מין סוג של רמבו ישראלי. או צ'אק נוריס. בעצם לא רמבו. יותר יוני נתניהו. או מאיר הר-ציון. כל אלה שגדלת עליהם ושיש לך בבית את הספרים שלהם. מה שבטוח, יש לו זרועות מסוקסות ותספורת מארינס ומשקפי טייסים. בכל זאת, האיש חיסל את אבו-ג'יהאד בידיים שלו. ככה לפחות אומרים.

ב-11:50 כבר ישבנו כל הפלוגה, מינוס השומרים בעמדות, על ספסלי העץ בחדר התדריכים, מול התצ"א של הגזרה המזרחית שהכרנו כמו כף היד שלנו מהתדריכים, כשהיינו עומדים על הגג של מפקדת כוחות צה"ל במארג'-עיון וצ'סניק, המ"מ, היה מצביע אל האופק: שם זה הבופור, דלעת, רכס עלי-טהר. תזכרו טוב, כי תצטרכו לדעת.

ישבנו בחדר התדריכים, שניים או שלושה חבר'ה כבר התחילו לנקר, ואז אמר לנו הסרס"פ: "ברגע שאני נותן הקשב, אתם נעמדים כמו זין של חייל שמגיע הביתה אחרי שלא ראה חודש את החברה שלו, ברור?" כאילו שמישהו חשב לעשות אחרת. חיכינו עוד רבע שעה, עשרים דקות, ולפתע הסרס"פ שאג: "לקבלת המח"ט פלוגה א' היכון להקשב, הקשב!" וכולם נעמדו, נו, אתם כבר יודעים כמו מה.

ואז נכנס לחדר התדריכים מישהו שנראה כמו פקיד שומה 4 במס הכנסה.

הוא היה גבוה, זה כן. אבל היו לו בייבי-פייס של אחד שגם בגיל ארבעים מתגלח פעם בשבוע. במקום משקפי טייסים הוא הרכיב משקפי ראייה בסגנון נחמן שי של מלחמת המפרץ, וראו עליו שבעוד כמה שנים לא יישאר לו הרבה שיער על הראש.

אף אחד לא דמיין שבעוד 20 שנה יהפוך אל"מ מ' לשר הביטחון משה בוגי יעלון.

אני לא ממש זוכר על מה דיבר המפקד המח"ט, אבל אני זוכר שאחרי השיחה מישהו שאל את אחד המפקדים אם זה נכון, כל מה שאומרים עליו, עם סיירת מטכ"ל ואבו-ג'יהאד והכל, והמפקד אמר: כן, זה נכון.

ואני חשבתי על זה שהאדם האחרון שאבו-ג'יהאד ראה לפני שהכדורים פילחו את גופו, היה קצין ישראלי עם לוק של פקיד במס הכנסה.

הרשוש

התגייסנו יחד לצנחנים ב-21 באוקטובר 1990. הבדל של תשעה מספרים אישיים. הוא 5030388, אני 5030397. הוא היה בוגר הפנימייה הצבאית אור עציון, בן ההתנחלות אלקנה, נצר למשפחת חידונאים ידועה. אני הגעתי מהפנימייה הצבאית בחיפה, ילד שמנת שגדל בכרמל.

נחתנו יחד בבסיס האימון החטיבתי בסאנור שבשומרון. היינו באותו חדר בטרום-טירונות, מיטה ליד מיטה בקסרקטין ישן של הצבא הירדני.

כעבור כמה שבועות נפרדנו דרכינו. הוא החל את המסלול בפלחה"ן, פלוגת החבלה וההנדסה החטיבתית, אני התחלתי מסלול בגדוד.

יותר לא נפגשנו.

ב-7 בפברואר 1994 נהרג סגן יואב הרשושנים בקרב עם מחבלים ברצועת הביטחון של דרום לבנון, בין המוצבים סוג'וד וריחן, לא רחוק מעישייה.

הרשוש לא חזר מלבנון.

יואב קרן שירת כלוחם בצנחנים ברצועת הביטחון ובגבול לבנון ב-1991-1992. היום עורך בכיר ב"ידיעות אחרונות"

עוד בפרויקט "אין יותר גיבורים":

• מעולם לא ראיתי איש חיזבאללה / חיים הר-זהב
• כשיצאנו מהימ"ח נפרדתי מחיי / איתי לנדסברג-נבו
• "אל תירדם, גבר", צעק החובש / מתן ברק
• החלום הרטוב של ילד בן 18 / אלכסנדר כץ
• בלילה ירינו, בבוקר טיפחנו את העציץ / נתאי פרץ
• חזרה לראשי

[mc4wp_form id="1006521"]