בשקט יחסי, פחות מחודשיים מרגע שפורסמה, חצתה אחת מיוזמות התכנון הדרמטיות של השנה את תחנתה הראשונה בכנסת. מה שהחל כתזכיר חוק שהפיץ משרד ראש הממשלה להערות הציבור הבשיל להצעת חוק ממשלתית, וב-1 ביוני עברה בקריאה ראשונה במליאה ברוב של 19 תומכים, שניים נמנעו ואיש לא הצביע נגד. ההצעה, תיקון לחוק התכנון והבנייה, מבקשת להגדיר חוות שרתים מסחריות לבינה מלאכותית — כל מתקן שצריכת החשמל שלו צפויה להיות 50 מגה-ואט ומעלה כ"תשתית לאומית", באותה שורה שבה כבר מופיעים תחנות כוח, נמלים ובתי כלא. המשמעות: מסלול תכנון מהיר בוועדה לתשתיות לאומיות (ות"ל), שעוקף את הוועדות המחוזיות והמקומיות ואת ההתנגדויות שמוגשות בהן, ומאפשר הקמה של עשר חוות שרתים בשנה. 

ההצעה קובעת כי חוות שרתים המיועדת לבינה מלאכותית, שצריכת החשמל שלה צפויה להיות לפחות 50 מגה-ואט, תוגדר "תשתית לאומית". "הצעת החוק מבקשת לתקן את חוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 ולקבוע כי חוות שרתים אשר ייעודה הוא עיבוד של נתונים, המכילה יחידות עיבוד אשר בכוחן לשפר משמעותית תהליכי חישוב מורכבים ושניתן לראותן כנדרשות לבינה מלאכותית ושהספק צריכת החשמל עבורן, צפוי להיות לפחות 50 מגה-ואט תוגדר כתשתית לאומית, כך שניתן יהיה להכין תכנית להקמתה ולהגישה לוועדה לתשתיות לאומיות בהתאם לסעיף 76ב(ג) לחוק התכנון והבנייה."

ההגדרה פותחת את הדלת למסלול התכנון המהיר של הוועדה לתשתיות לאומיות (ות"ל) ומאפשרת לממשלה להסמיך גופים פרטיים להכין ולהגיש תוכניות בעצמם. הניסוח כמעט סמלי: בהגדרת "תשתיות לאומיות" שבחוק, "במקום המילים 'ובית סוהר' יבוא 'בית סוהר וחוות שרתים'". חמש התייחסויות שהוגשו לתזכיר – של גרינפיס ישראל, החברה להגנת הטבע, לובי 99, פרויקט NZO במרכז השל לקיימות, ותנועות המרחב הכפרי – מזהירות מפני היבטים שונים בהצעה הממשלתית כאשר נציגי חמשת הארגונים מתריעים מפני המהלך. רק נציגי המרחב הכפרי וההתיישבות תומכים בו. 

מסלול מהיר

ראשית הסוגיה היא לא מה מקדמים אלא איך, ומי. תכנון ובנייה הם תחומו של משרד הפנים אבל החלטת ממשלה 3907 מ-22 בפברואר 2026 הנחתה את ראש הממשלה עצמו להפיץ את התזכיר, "בהיעדר שר פנים מכהן". המסלול שאליו ייכנסו התוכניות, הות"ל, הוא ועדה ממשלתית שמדלגת מעל הוועדות המחוזיות והמקומיות ומעל ההתנגדויות שמוגשות בהן.

הטענה החריפה ביותר נוגעת לעיתוי. צוות בין-משרדי בנושא אנרגיה לחוות שרתים פרסם המלצות ביניים ב-19 בפברואר 2026 וטרם פרסם את מסקנותיו הסופיות. לובי 99, בהתייחסות שחתומים עליה הלוביסט הציבורי אופיר פאר ומנהל המחקר אריאל פז-סוויצקי, כותב כי "עוד בטרם פורסמו המלצותיו הסופיות, אצה הדרך לממשלה לקדם תזכיר הפוך בתכלית". החברה להגנת הטבע מזכירה שגם לפי הצוות סוגיות יסוד — ובהן התועלות המשקיות מול העלויות "טרם מוצו ודורשות עבודת מטה נוספת", ומסכמת: "תיקון החוק כפי שהוא מנוסח הוא בגדר הטמנת הראש בחול". פרויקט NZO מציב דרישת סף: לפני שמכריזים על חוות שרתים כתשתית לאומית, על רשות החשמל לפרסם לציבור ניתוח של ההשפעה על מערכת החשמל ועל המחיר לצרכנים.

"מחטף תכנוני, המכפיף את מערכת התכנון לאינטרסים מסחריים צרים של תאגידי טכנולוגיה, תוך זילות המושג 'תשתית לאומית'" — גרינפיס ישראל

דוח אגף התקציבים באוצר, שפורסם אף הוא בפברואר, מסביר מדוע הממשלה מבקשת לעקוף את התכנון הרגיל: לפיו, קידום תוכניות לחוות שרתים נתקל בהתנגדויות תושבים (NIMBY) שאינם מעוניינים שתשתיות לאומיות ימוקמו בסביבתם; בבנייה בלתי חוקית שאינה מאפשרת העברת קווי מתח; בצורך באישורי בעלי קרקע לכניסה לשטחם; ובהתנגדות ארגוני סביבה להשלכות נופיות ואקולוגיות — לצד "אתגרי תיאום תשתיות", כמו אזורי טיסה נמוכה. הדוח אכן ממליץ לקדם חוות שרתים במסלול הות"ל אך מסייג זאת ל"תוכניות תומכות אסטרטגיה לאומית" בלבד. הסייג הזה, כמו יתר דרישות אנשי המקצוע, לא אומץ בנוסח התזכיר.

גרינפיס ישראל, בהתייחסות שחתום עליה המנהל השותף אודי אבני, מכנה את המהלך "מחטף תכנוני המכפיף את מערכת התכנון לאינטרסים מסחריים צרים של תאגידי טכנולוגיה, תוך זילות המושג 'תשתית לאומית' שנועד לשרת צרכים ציבוריים קיומיים". החברה להגנת הטבע מחדדת: "חוות שרתים בכללותן אינן מתקני התפלה או תשתית בעלת תועלות לאומיות".

באמת חייבים?

ההצדקה שעליה נשען התזכיר היא אסטרטגית. דברי ההסבר מצטטים את דוח ועדת נגל להאצת תחום הבינה המלאכותית מאוגוסט 2025, שהגדיר את סוגיית התשתיות "סיכון אסטרטגי" וקבע כי "אם המצב יישאר כפי שהוא ישראל לא תוכל להתמודד בשוק ה-AI העולמי, גם לא בתחומים ביטחוניים, מודיעיניים או מחקריים". ברקע כבר הוקם מטה לאומי לבינה מלאכותית במשרד ראש הממשלה (החלטה 3375), והורחבה נגישות האקדמיה לתשתיות מחשוב.

מול נימוק הדגל הזה מציבה החברה להגנת הטבע נתון מביך: ישראל מדורגת בין שבע המדינות היחידות בעולם שמחזיקות במודלי הבינה המלאכותית המתקדמים ביותר — וזאת "על אף שבישראל אין כיום תשתית פיזית משמעותית תומכת בחוות שרתים". ההובלה, כותב הארגון, נובעת מהון אנושי, לא מברזל. וההוכחה הנגדית: אירלנד, שקלטה כניסה מאסיבית של חוות שרתים, "לא ממוצבת כמדינה בעלת יכולות טכנולוגיות יוצאות דופן" — אבל רשת החשמל שלה קרסה תחת העומס.

מכאן התיקון המשותף שמציעים גרינפיס והחברה להגנת הטבע: להגביל את ההגדרה לחוות שמשרתות באופן בלעדי את גורמי הביטחון, המודיעין או האקדמיה — ולא שימושים מסחריים. הנושא "האסטרטגי-הביטחוני, מודיעיני והמחקרי", כותבת החברה להגנת הטבע, "לא מקבל כלל משקל בתיקון לחוק". NZO מוסיף היגיון כלכלי הפוך מזה של התזכיר: עלות שינוע הנתונים נמוכה בסדרי גודל מעלות שינוע החשמל, ולכן אין סיבה שיישומים לא-אסטרטגיים ישתמשו דווקא בחוות שרתים שיוקמו בישראל ועל חשבון משאביה.

צרכן בגודל עיר, מדי שנה

המספרים מבהירים את סדרי הגודל. עשר תוכניות בשנה, במינימום 50 מגה-ואט כל אחת, פירושן תוספת צריכה של לפחות 500 מגה-ואט מדי שנה — "צריכת חשמל השווה ואף עולה על צריכת החשמל של משקי בית בעיר גדולה בישראל כמו חיפה או ראשון לציון", כותבת החברה להגנת הטבע, ומזכירה שחוות שרתים דורשות אספקה רציפה, 24 שעות ביממה. ולפי נתוני חברת נגה המצוטטים בהתייחסותה, התור כבר נדחס: מעל 250 בקשות לחיבור, בהיקף של כ-8,500 מגה-ואט — 6,500 מהן ברשת ההולכה לבדה. המגמה עולמית: סוכנות האנרגיה הבינלאומית צופה שהביקוש הגלובלי לחשמל עבור AI יותר מיכפיל את עצמו עד 2030.

לובי 99 פורס את התמונה האנרגטית: כ-70% מהחשמל בישראל מיוצר מגז טבעי — התלות הגבוהה ביותר ב-OECD — ושלושת המאגרים הפעילים מפיקים כ-30 מיליארד מ"ק בשנה מול צריכה מקומית של כ-14, בעוד משרד האנרגיה מרחיב דווקא את קיבולת הייצוא. הפער הזה, מזהיר הארגון, יכניס את ישראל למחסור גז בפועל מאמצע העשור הבא, והמחיר צפוי לטפס מכ-4.5 לכ-6.7 דולר ליחידת חום; המשא ומתן בין חברת החשמל לשותפות תמר על הארכת חוזה הגז כבר קרס. לכך נוסף, לפי הערכת משרד האנרגיה, צורך בכ-40 מיליארד שקל לשדרוג רשת ההולכה. פז-סוויצקי, אגב, כתב במקום הכי חם בגיהנום עוד ב-2022 על האופן שבו לובי הגז מעצב את הנתונים הרשמיים של משק האנרגיה.

גם גורמי המקצוע התריעו. דוח הצוות הבין-משרדי קבע במפורש כי נדרשת אסטרטגיה ממשלתית לקידום אספקת החשמל, והזהיר: "קידום חוות שרתים ללא מתן פתרון משלים לאתגרי תשתיות החשמל, יכול להביא לגידול ארוך טווח בהפסקות החשמל בישראל ולעליית מחירים, ובמקביל, לעיכוב במימוש תוכניות של חוות שרתים". אגף התכנון והפיתוח של חברת נגה קבע ב-2024 שהרשת יכולה לקלוט צרכנים בינוניים — עד 50 מגה-ואט למתקן — ברוב חלקי הארץ; ואגף התקציבים המליץ למקם צרכני אנרגיה כבדים (מעל 100 מגה-ואט) בפריפריה, ומתקנים קטנים יותר במרכז. התזכיר, לעומת זאת, קובע סף של 50 מגה-ואט ומעלה בלי כל הבחנה גיאוגרפית.

המחיר משולם גם בכיס. לפי ניתוח בלומברג המצוטט בשתי התייחסויות, באזורים בארה"ב הסמוכים לריכוזי מרכזי נתונים זינק מחיר החשמל בעד 267%. הפתרון שמציעים הארגונים: להתנות כל חיבור בתוספת כושר ייצור חדש של אנרגיה נקייה (עקרון ה-Additionality), כפי שכבר נוהגות אפל וגוגל ובדובאי; ולמקם את החוות בפריפריה, צמוד לייצור מתחדש — ולא באזורי הביקוש העמוסים במרכז.

2.5 מיליארד ליטר לחווה אחת

המעגל השני הוא מים. גרינפיס מסבירה שחוות שרתים בהספק 100 מגה-ואט יכולה לצרוך כ-2.5 מיליארד ליטר מים בשנה לקירור המעבדים — כצריכה של 80 אלף בני אדם — באקלים יבש שבו המים האלה מתחרים ישירות בחקלאות ובמגזר הביתי. הארגון דורש לחייב טכנולוגיות קירור יבש או מים מושבים בלבד.

לכך נלווה גם מפגע חום ורעש. החום שפולטות החוות, מזהירה גרינפיס, עלול להעלות את הטמפרטורה בסביבתן בעד תשע מעלות — ולכן יש לאסור הקמה באזורים רגישים סביבתית או בלב שכונות מגורים בלי מיגון אקוסטי מחמיר.

50 אלף דונם בשנה

המעגל השלישי הוא הקרקע. החברה להגנת הטבע מצביעה על כך שלפי מנהל התכנון ישראל מאבדת כ-50 אלף דונם של שטחים פתוחים מדי שנה — והיא "הוט-ספוט" עולמי למגוון ביולוגי — עוד לפני שנפתח מסלול מהיר לחוות ענק, לקווי ההולכה ולתחנות הטרנספורמציה שייגררו אחריהן.

בטבלת ההשוואה שצירפה מציבה החברה להגנת הטבע את ישראל (452 נפשות לקמ"ר) לצד הולנד וסינגפור הצפופות — שתי מדינות שהבינו מראש את הבעיה והשהו הקמת חוות חדשות בתחומן. ובינתיים גם בארה"ב הרוח משתנה: בית המחוקקים של מדינת מיין הקפיא באפריל הקמת דאטה-סנטרים חדשים עד נובמבר 2027 — וההקפאה שם חלה כבר על חוות של 20 מגה-ואט, פחות מחצי מסף הכניסה שהתזכיר הישראלי מבקש להאיץ.

"תשתית לאומית" — למי?

בעוד הדיון הציבורי עוסק בהצעת החוק, בדיקה של המקום הכי חם בגיהנום במאגר התוכניות של מנהל התכנון (מבא"ת) מעלה כי חוות שרתים אחת כבר מקודמת בשטח — והיא בדיוק מהסוג שהתזכיר נועד להאיץ. נכון למועד בדיקה זו רשומות במערכת התכנון חמש תוכניות לחוות שרתים בלבד בכל הארץ (הסטטוסים מתעדכנים מעת לעת). ארבע מהן קטנות ועירוניות, על קרקע תעסוקה מאושרת: מרכז עסקים בטירת כרמל (5.6 דונם), מגרש בצומת סביון בקריית אונו (12.7 דונם), מתחם תעסוקה, מסחר ודאטה-סנטר בז'בוטינסקי בפתח תקווה (41 דונם), והסדרת זכויות דאטה סנטר בעפולה (55 דונם).

החמישית חורגת מכולן. בלב הנגב, סמוך ליישוב אשלים וכמה מאות מטרים מהיישוב הבדואי ביר הדאג', כבר מקודמת תוכנית לחוות שרתים על שטח של 200 דונם. זהו האב-טיפוס לגל שלם שעתיד לשטוף את ישראל, מתחת לרדאר של השיח הציבורי והסביבתי – שנדחק יותר ויותר עם כל סבב שהממשלה מכניסה אותנו אליו. תכנית "חוות שרתים ומתקני אנרגיה במתחם אשלים", גדולה פי ארבעה מהגדולה הבאה אחריה והיא היחידה בשטח פתוח, היחידה בדרום, והיחידה שעדיין בשלב מוקדם ("בבדיקה תכנונית"). היא ממוקמת במועצה אזורית רמת נגב, כשמונה קילומטרים מהיישוב הבדואי המוכר ביר הדאג', בלב מרחב פזורת העזאזמה הבלתי מוכרת, וצמוד למתחם תחנות הכוח הסולאריות באשלים — אזור שכבר היה בעבר זירת סכסוכי קרקע ופינויים מול תושבי הפזורה.

מי יושב על הקרקעות שאליהן יכוונו התוכניות? הגדרת מתקן כ"תשתית לאומית" אינה רק קיצור הליכים — היא גם המפתח להפקעת קרקעות, והות"ל היא המנגנון שמנטרל את ההתנגדויות המקומיות. את הוועדה הזו תיאר המקום הכי חם בגיהנום עוד במרץ 2023: היא הוקמה "באופן חריג מעל להיררכיית הערכאות של מערכת התכנון", עם "רוב מובהק לנציגי הממשלה והדרה ברוטלית של נציגי ציבור בעלי זכות הצבעה", ובסמכותה לאשר תוכניות שסותרות אפילו תוכניות מתאר ארציות.

ומי שהקרקע שלו כבר נמצאת בעין המערכת הזו מוכר לקוראי האתר. כפי שחשף המקום הכי חם בגיהנום באפריל 2024, המדינה קידמה – בעיצומה של המלחמה – פינוי בדואים שחתמו על הסכמי הסדרה למבנים קלים בלי ביוב, חשמל, כבישים ואפילו מיגון – גם אז עבור הקמת יישובים יהודים חדשים, ואיך לא – תשתיות לאומיות. התזכיר אינו כולל שום מנגנון שמונע את המפגש בין שני הדברים: רשימת האזורים שבהם נאסרת הקמה לפי החלטה 3907 — שטחים ביטחוניים, הסביבה החופית, שמורות טבע – אינה כוללת קרבה ליישובים קיימים, מוכרים או בלתי מוכרים.

ההיסטוריה הישראלית מלמדת שלא תמיד הציבור הוא שנהנה מהתשתיות שהוא מממן, כאשר לעיתים דווקא הקבוצות החלשות הן שמשלמות. הדוגמה הבולטת היא משאבי הטבע. הגז הטבעי, נכס ציבורי שנמצא בים הישראלי, הניב לאורך שנים רווחי עתק לקומץ תאגידים, בעוד שאלות המיסוי והייצוא הוכרעו שוב ושוב לטובתם. דפוס דומה עלה בים המלח: לפי נתונים שהוצגו לוועדת ששינסקי 2, בשנים 2006–2012 העבירה חברת כיל כחצי מיליארד דולר בשנה לבעלי מניות ושילמה למדינה כ-60 מיליון דולר בלבד בתמלוגים על משאב ציבורי. גם תשתיות "קלאסיות" התגלגלו לרווח פרטי. כביש 6, שנבנה במודל BOT, מופעל בידי זכיינית פרטית (דרך ארץ) ככביש אגרה — וזיכיונה הוארך עד 2032.

בנגב, פרויקטים שהוגדרו "לאומיים" נבנו ישירות על חשבון התושבים החלשים ביותר: כפי שכתבה במקום הכי חם בגיהנום חיה נח, כ-80 אלף דונם הופקעו מבדואים עבור שדה התעופה נבטים, וכ-50 אלף דונם נוספים עבור אתר רמת בקע — אדמות שהפכו לשטחים צבאיים סגורים. על רקע הזה, הסיווג של חוות שרתים מסחריות — שבבעלות תאגידי טכנולוגיה ולמטרות רווח — כ"תשתית לאומית" אינו עניין סמנטי. הוא הכלי שמאפשר להפעיל את אותו מסלול עצמו: הפקעה, עקיפת התנגדויות, וצריכה של חשמל, מים וקרקע ציבוריים — לטובת מי שירוויח מהן.

המרחב הכפרי בעד

ההתייחסות החריגה בנוף מגיעה מהתנועה הקיבוצית ותנועת המושבים, שדווקא "מברכות על יוזמת החקיקה" ורואות בה הזדמנות כלכלית ליישובים חקלאיים. הנימוק שלהן תכנוני-אנרגטי: חוות שרתים צריכות לקום באזורים עתירי ייצור חשמל ולא עתירי צריכה – והפריפריה הרחוקה וקווי העימות, ובראשם עוטף עזה, הם כיום יצואני חשמל. הקמה בפריפריה, הן כותבות, תימשך שנים בודדות; במרכז, למעלה מעשור, תוך הגברת הצורך בתחנות כוח בגז ובזיהום שנלווה אליהן.

אבל גם התמיכה הזו מסויגת. התנועות דורשות רף מחייב של 80 אחוז מהתוכניות בפריפריה; עדכון החלטות מועצת מקרקעי ישראל כך שיתאפשרו מיזמים משותפים בין יישובים; מסלול נפרד ומקל לפרויקטים קטנים של 5 עד 14 מגה-ואט; ועדיפות מפורשת לפרויקטים אגרו-וולטאיים עם ייצור חשמל עצמי. גם הגדרות המיקום שבהחלטה, הן מתריעות, "פוגעות קשות ביכולתם של ישובי פריפריה לקדם מתחמי חוות שרתים". השורה התחתונה שלהן: "העדר התעדוף הברור והקונקרטי לפריפריה יביא כרגיל להשארותה מאחור".

האירוניה היא שדוח נגל עצמו, שעליו נשען התזכיר, המליץ במפורש להקים חלק מהתשתיות בפריפריה, אך בנוסח החוק אין לכך זכר. וכך, בעוד החוק עומד לפתוח מסלול מהיר אל אותן קרקעות עצמן, התזכיר פוטר את שאלת ההשפעה בלי דיון: בטופס המובנה של כל תזכיר חוק יש סעיף חובה, "השפעת החוק המוצע על קבוצות אוכלוסייה מסוימות". מנסחי התזכיר מילאו אותו במילה אחת: "אין".