"מבחינת עַם ישראל, אישה בלי ילד זה משהו לא לגיטימי, ולכן עובדים בזה, החברה תומכת בזה, כל המנגנון. כל היום מספרים לך סיפורי הצלחה, אומרים לך תהיי אופטימית", מספרת ט', בת 56, שההוצאות על טיפולי פוריות הביאו אותה לסגור את העסק שניהלה, "יש לי רשימה הזויה של עצות, נניח: לא ללכת ברגליים יחפות, כי זה מקרר את הרחם, לכולם היה מה להגיד, עצות וחמלה וחלום שמוכרים אותו. נורא קשה לוותר.
"ניסיתי להיכנס להיריון במשך קרוב ל-5 שנים. זה התחיל אחרי שסיימתי קשר ששבר את לבי, הגעתי לגיל 39 והבנתי שאין לי זמן ואם אי פעם ארצה ילד – זה הזמן לעשות זאת. לא מדברים על זה שבגיל שבו הייתי אז, אבל הסיכויים שלי היו בין שלושה לחמישה אחוזים. לומר לך את האמת? לא עניין אותי. מבחינתי לא הייתי בסטטיסטיקות, והיה ברור לי שאני עוברת ב'טסט ראשון'", מספרת ט'.
איור: איתי רווה
הטיפולים ההורמונליים הרבים, ההוצאות הנלוות, הבדיקות הפרטיות שאינן בסל התרופות – כל אלה הכריעו את ט' כלכלית, ולא רק אותה. הציפייה החברתית להורות "בכל מחיר" מביאה רבים למצב של התמוטטות כלכלית מוחלטת. "מגיל 21 החלטתי שאני מקימה משפחה. החלטתי שזה הייעוד שלי בחיים: להיות אימא ולגדל ילדים. זה נראה לי טבעי שאהיה אימא במהירות. חתונה וישר הריון", מספרת הילה חייט על ניסיונה להרות בכל מחיר – במקרה שלה המחיר היה איבוד בית.
"ניסינו בדרך רגילה וטבעית. הימים עברו ואז שבועות ואז חודשים והבטן לא גדלה ולא הייתי בהיריון", היא מספרת, "נכנסתי למסע ארוך. עברתי 18 טיפולי הפריה שכשלו, ו-6 הפלות. כל אלה גרמו להמון דמעות. היו במסע הזה הרבה תקוות, חששות ופחדים, תחושה של כישלון, בושה, אופטימיות, אמונה, כעס, חוסר תיאבון ואז תיאבון מוגבר, טיפולים רוחניים, רפואה אלטרנטיבית ופרטית וכאבים פיזיים ונפשיים.
"חברות התרחקו ממני ולא הבינו מה קורה. הן היו שקועות בלהקים משפחה משלהן. המשפחה שלי לא הבינה מה קורה ורק לחצה ובכל אירוע הסתכלו עליי במבטים חדים לראות אולי איזו בטן מבצבצת והתחילו ריכולים. לעבודה הייתי מגיעה עם חיוך כדי להראות שאצלי הכל בסדר ושהחיים ממשיכים, אבל אז הייתה מגיעה השעה שבה כולם מתפזרים לבתים לחוויות עם ילדים ואני הגעתי לבית ריק עם חדר מיותר שהפך לחדר אפל".
מה הטיפולים עשו לזוגיות שלכם?
חייט: "הזוגיות עלתה על שרטון. אני הייתי בעולם משלי ובעלי היה בעולם משלו, כמו שני קווים מקבילים. הוא תמך לאורך כל הדרך אבל הכישלון בטיפולים והשתיקות השפיעו בסוף וזה התפוצץ במשבר גדול. התחלנו בטיפולים רפואיים של הזרעות והפריות ושום דבר לא הצליח. הרופאים לא מצאו סיבה כלשהי לבעיה.
"הרגשתי שאני מכורה לטיפולי הפריה ולא עניין אותו כל המסלול שאני עושה. הרגשתי שאני רוצה ילד בכל הכוח. עברתי בדיקות רחם, בדיקות התאמה, בדיקות גנטיות, קרישות דם. כל מה שהיה וכל מה שלא היה בסל הבריאות. כל הבדיקות הראו שהכל בסדר. החלפתי רופאים וקיוויתי שזה יחליף גם את המזל, אבל שום דבר לא עזר".
את טיפולי הפוריות התחילה חייט במרפאה ציבורית והשתמשה בימי מחלה ממקום העבודה במהלכם. לאחר זמן נגמרה לה הקצאת ימי המחלה והיא התחילה לקחת ימי חופשה בתשלום כדי להתפנות לטיפולים: "כשנגמרו ימי החופש כל יום שהחסרתי היה על חשבוני והמשכורת הייתה נמוכה. היינו זוג צעיר בתחילת הדרך עם הוצאות שוטפות ומשכנתא. גם בעלי החסיר ימי עבודה כדי לעמוד לצדי, וגם השכר שלו נפגע.
"כשהטיפולים ברפואה הציבורית נכשלו חשבנו על טיפולים פרטיים בתקווה שמשם תבוא הישועה. קבענו פגישות אצל המומחים הכי גדולים ולא עניין אותנו כמה משלמים. בהתחלה קיבלנו קצת החזרים אבל על כל ייעוץ וכל בדיקה היינו צריכים לשלם אלפי שקלים. כשהגיעה הבשורה על ההיריון הראשון שמחנו מאוד, אבל זה היה קצר והסתיים בהפלה. עברתי 6 הפלות וגם הן עולות כסף כי צריך לשלם למרדים ולרופא.
"לא ראיתי בעיניים כי רציתי היריון, ולא הבנתי את כדור השלג הכלכלי שהלך וגדל. נכנסנו לחובות ולמינוס גדול, ולקחנו הלוואות כדי לשלם לרופאים. יום אחד הבנק לא הסכים לתת לנו עוד הלוואות. בלי לחשוב לקחתי הלוואה גם מהשוק האפור, כי ההורים לא יכלו לעזור".
על מה הוצאתם את רוב הכסף?
"ניסינו טיפולים הוליסטיים, רפלקסולוגיה, דיקור סיני, נומרולוגית, טיפול במחטים, ביקור ותשלום אצל רבנים שביקשו כסף לפני שנכנסים. בכל פעם חישבנו מאיפה נשיג כסף ותזרים מזומנים ומאיפה ניקח עוד הלוואה. הגיע היום שכל הברזים נסגרו ונגמר כל הכסף. לא היה לנו איך לשלם משכנתה, צ'קים חזרו, ואני עם עצב גדול בעיניים ובוכה. חשבתי שקיבלתי עוד עונש מאלוהים כי איך אני אעשה עכשיו טיפולים? החלטנו לחזור לרפואה הציבורית.
"הטיפול האחרון שעשיתי היה בבית חולים קפלן. עברתי טיפול הפריה שהצליח, אבל העובר נפל אחרי כמה שבועות. מנהל המחלקה אמר לי שעברתי מספיק ושהוא לא מוכן שאמשיך בטיפולים. הוא הציע שנפנה לאלטרנטיבות אחרות והציע שניקח הפסקה ושנירגע כי זה חשוב מאוד לבריאות בעיקר אם רוצים היריון שייקלט ויהיה תקין.
"ביררתי על אימוץ בארץ ועל אימוץ בחו"ל. החלטנו להירשם להמתנה לילד או ילדה והתחלתי לברר גם מידע על פונדקאות. לקחתי הפסקה מכל הטיפולים ואז הגיעה הארה והבנתי שאני מכורה לטיפולים. שאני חייבת הפסקה, גמילה, נשימה. משהו של שקט, שלא קשור לילדים".
את יכולה לתאר את האובססיה שמתפתחת?
"אי אפשר להסביר במילים את ההתמכרות לרצון להיות אימא. זו התמכרות שמדברת מהרחם. העיניים נעצמות ולא עניין אותי שום דבר חוץ מזה. לא שמתי לב למצב הכלכלי, לא למשקל שלי, לא לזוגיות שלי. איבדתי את עצמי ואיבדתי את הכל. בוקר אחד התעוררתי ואמרתי לבעלי שהשנה לא מדברים יותר על ילדים, היריונות או טיפולים ושאני רוצה לעשות משהו בעבור עצמי. גם באימוץ הבהירו לנו שאם אנחנו רוצים ילד, אנחנו חייבים להיפטר מכל ההלוואות המיותרות ולהיות מאופסים בחשבון.
"החלטנו למכור את הדירה ולאפס את החשבון כדי שהנפש תהיה רגועה. החזרנו את כל ההלוואות והחובות, וחזרנו לנקודת ההתחלה שלנו כזוג נשוי. שכרנו דירה קטנה שמתאימה לזוג, ואפילו הצלחנו לחסוך קצת. עשיתי ניתוח שרוול להפחתת המשקל והורדתי 30 ק"ג.
"היה לי איחור במחזור. התקשרתי לרופא, והוא אמר שיתכן מאוד שבגלל ההפחתה במשקל יש שיבושים הורמונליים. בעלי הציע שנקנה ערכה לבדיקת היריון. זה הצחיק אותי: 8 שנים אני מנסה, אז עכשיו אני אצליח? התשובה של הבדיקה הייתה חיובית. בלי טיפולים, באופן טבעי – היינו ממש בהלם. הייתי בשמירת היריון במשך 9 חודשים ונולדה הבת הראשונה שלי. שנתיים אחר כך כבר הייתי אם לשניים. הלקח המרכזי שלי הוא לא לקפוץ למים בלי מצופים – אם אין לכם את היכולת הכלכלית ללכת לטיפולים במגזר הפרטי אל תעשו את זה".
הילה חייט ובני משפחתה
כמו חייט וכמו ט', גם א' העובד כמתרגם ספרים בהוצאה גדולה הגיע למצב של פגיעה כלכלית משמעותית בשל טיפולי פוריות. "רצינו ילד הרבה שנים, אבל לא יכולנו לממש את הרצון בגלל הקריירות שלנו", הוא מספר, "כשהגענו למידה מסוימת של יציבות כלכלית התברר שאשתי מתקשה להרות בשל מצב רפואי מורכב.
"היינו צריכים לשבור קרן השתלמות והיו גם הוצאות מסביב של אינספור בדיקות שהיינו צריכים לעשות. עשינו שלוש פעמים גם את ההזרעה, הליך שהעלויות המרכזיות שלו היו הורמונים והקפאת עוברים, וגם בדיקות והורמונים באלפי שקלים. בדקנו את האפשרות של פונדקאות בחו"ל, הליך שנאמר לנו שרק ההוצאות הישירות עליו הן כ-30,000 שקלים לניסיון.
"לא קיבלנו עזרה של המשפחה, ונאלצנו ללוות כספים מהבנק על מנת להשלים את התהליך – שבסוף לא הושלם והילד נולד לנו באופן טבעי. מי שעזר מבחינה פסיכולוגית היו שורה של מטפלים – הן מהתחום הפסיכולוגי והן מהתחום האלטרנטיבי וזה עלה עשרות אלפי שקלים".
ואז הגיעה הקריסה הכלכלית ופשיטת הרגל?
"כן, הדבר העיק עלי פסיכולוגית, לא רק הניסיונות עצמם אלא ההתמודדות שלי עם העניין, ונכנסתי לסחרור שבגללו הפסדתי כספים במחיר של בית. המדינה מסייעת לנכים ולחולים, אבל רק בעלויות הישירות ולא בעלויות העקיפות ולכן הטיפולים עצמם לא עלו הרבה, אבל על מנת להוכיח שאתה ראוי לטיפול – על זה הלך הכסף האמיתי".
"מדינת ישראל מממנת היום טיפולים באופן חריג ויוצא דופן", מסבירה העיתונאית שרית מגן שכתבה את הספר "ילד משלך" על טיפולי פוריות, "המימון הוא עד גיל 45, גיל מבוגר מאוד יחסית, כשידוע שאחרי גיל 43 הסיכוי ללדת ילד בריא כתוצאה מהפריה חוץ גופית נמוכים מחמישה אחוזים. נוסף על עלה, המדינה מממנת טיפולים ללא הגבלה על מספר הטיפולים לאשה וכך יוצא שנשים עוברות עשרה, חמישה עשר ואפילו עשרים סבבי טיפול. אלה מספרים עצומים שאין להם אח ורע בעולם.
נכנסים ללופ. שרית מגן | צילום: שני נחמיאס
"משמעות ה'שפע' הזה במירכאות היא שחלק משמעותי מהטיפולים שנעשים בישראל הם טיפולי סרק שלא יניבו תינוק. רואים את זה גם באחוזי ההצלחה הנמוכים של ישראל ביחס לשאר מדינות המערב. כיוון שהמערכת מממנת טיפולים ללא הגבלה, נשים נוטות להיכנס למעין 'לופ' ולעשות טיפול אחר טיפול אחר טיפול בדינמיקה התמכרותית כמעט, ול'לופ' הזה יש מחיר פיזי ונפשי ברור וגם מחיר כלכלי".
"היום אני מסתכלת לאחור וחושבת שכנראה ניצלתי, ושזה בסדר שאין לי ילדים", אומרת ט', "אחרי חמש שנות טיפולי פוריות הגעתי למסקנה שאולי לא כולם צריכים להתרבות ולהשתכפל. עברתי 12 טיפולים, האחרון שבהם בדקה ה-90 ממש, חמישה חודשים לפני גיל 45, וגם הוא נכשל. הרופא הציע לי תרומת ביצית אבל סירבתי. לא כדאי שהרעיון יהיה לעשות ילד בכל מחיר".
