"בטח שמעתם", כתוב בפוסט שפרסם השבוע משרד המשפטים בפייסבוק, "שמדינת ישראל דורגה שוב (בפעם ה-7 ברציפות!) במקום הראשון בדירוג המדינות שנאבקות בתופעות של סחר בבני אדם, כך על פי דו"ח מחלקת המדינה האמריקאית לשנת 2018". הפוסט שבו הנתונים לא זכה לתהודה גדולה ברשת, אולם לכאורה צריך כל אזרח ישראלי לשמוח בנתונים. התמונה, עם זאת, מורכבת הרבה יותר.

בסוף יוני התפרסם ה-TIP Report, דו"ח מחלקת המדינה של ארצות הברית שמדרג את מדינות העולם לפי מאמציהן במאבק בסחר בבני אדם. הדו"ח מתייחס למאמצים בשלושה תחומים – ענישה, הגנה על הקורבנות ומניעה.

הדו"ח האמריקני על סחר בבני אדם | צילום מסך

הדו"ח כולל שלושה דירוגים ו"דירוג ביניים" בין הנמוך ביותר לאמצעי. במקום הנמוך ביותר מדורגות מדינות שאינן עומדות בסטנדרטים המינימליים למאבק בסחר בבני אדם כפי שהוגדרו על ידי ארצות הברית, וגם אינן עושות מאמצים לעמוד בסטנדרטים אלו. זה היה הדירוג של ישראל בשנת 2001.

באמצע, מדורגות מדינות שאינן עומדות בסטנדרטים המינימליים, אך עושות מאמצים לעמוד בהם. זה היה הדירוג של ישראל בין 2007-2011. השנה, כמו בכל שנה מאז 2012, ישראל דורגה בדירוג העליון, שמשמעותו היא שהמדינה עושה את המאמצים המינימליים להיאבק בסחר בבני אדם.

אפשר להתווכח עם הקביעה הזו, והאותיות הקטנות מספרות סיפור זוהר פחות.

הדירוג של ישראל, ושל מדינות אחרות, נובע לא רק מהמצב בהן, אלא גם מהאג'נדה של ממשלת ארצות הברית. העמדה של הממשלה האמריקנית ביחס למאבק בסחר בבני אדם כוללת בין היתר דגש על אכיפה פלילית נגד יחידים והצדקת מגבלות על הגירה ככלי למאבק בסחר. מבקרות של הגישה הזו רואות חשיבות דווקא במניעת סחר ובמאבק בגורמים המערכתיים שמובילים אליו, כמו עוני, צורות העסקה פוגעניות, ומדיניות הגירה שמגבילה את חופש התנועה של מהגרים והופכת אותם לפגיעים לניצול.

המבקרות האלו יוסיפו שדווקא המדיניות של אכיפה פלילית וגבולות סגורים עלולה לפגוע בדיוק באותם האנשים שהיא טוענת שנועדה להגן עליהם – מהגרים פגיעים, בעיקר חסרי אשרות, מי שנאלצים להיעזר במבריחים כדי להגיע למדינה אחרת, עובדות מין, ועוד. ההבנה שמאבק אפקטיבי בסחר חייב לכלול גם פתיחה של יותר אפשרויות להגירה חוקית, בטוחה ומוסדרת, למשל, מקובלת בקרב אקדמאים, ארגוני זכויות אדם ואפילו ארגונים בין-לאומיים, אבל לא מתבטאת בגישה האמריקנית למאבק בסחר. עוד מאפיין של הגישה האמריקאית הוא דגש משמעותי על סחר לזנות ופחות תשומת לב לסחר לעבדות ועבודת כפייה. בשנים האחרונות יש בדו"ח יותר התייחסות לעבודת כפייה והעסקה פוגענית, אבל הדימוי החזק של "קורבן סחר" הוא עדיין אישה צעירה ותמימה שנסחרה לזנות.

הפוסט של משרד המשפטים

הביקורת הזו לא חדשה. אבל השנה קשה מהרגיל לקבל את הדו"ח כמקור סמכות. יש מקום לשאול האם ארצות הברית של טראמפ, של שנאת המהגרים וההסתה נגדם, של ה-travel ban האוסר על כניסת מהגרים ממדינות מוסלמיות, הפרדת המשפחות וכליאת ילדים בכלובים, נהנית מהסמכות המקצועית והמוסרית שמאפשרת לה לחלק ציונים למאבק בסחר במדינות אחרות.

האם המדינה שבית המשפט העליון שלה פרסם רק יומיים לפני פרסום הדו"ח השנתי החלטה שפותרת עובדי מדינה מתשלום לאיגודים מקצועיים שהם בוחרים שלא להצטרף אליהם, ובכך מצמצמת מאוד את כוחם של ארגוני עובדים, יכולה לנסח המלצות למדינות אחרות כיצד להגן על זכויות עובדים פגיעים?

בפרק שמתייחס לישראל מציין הדו"ח לחיוב את האכיפה פלילית כנגד סחר לזנות, שכללה 231 חקירות ועשרה כתבי אישום; את השיפור במנגנוני זיהוי קורבנות סחר והעלייה במספר קורבנות הסחר שזוהו – 73 קורבנות זוהו לעומת 47 בשנה הקודמת, שחלקם זוהו הפעם על-ידי גורמים מטעם, להבדיל מזיהוי על-ידי ארגוני חברה אזרחית בלבד בעבר.

לצד זאת, חוזרת בדו"ח ביקורת על היעדר כל טיפול בעבודת כפייה. הדו"ח מציין במפורש, בשונה מסחר לזנות, שהמשטרה לא יזמה שום חקירה של עבודת כפייה. הניסיון בשטח מראה שגם בתיקים בהם המידע מועבר למשטרה על ידי גורמים אחרים כמו ארגוני זכויות אדם, אין טיפול של ממש, ותלונות לא מבשילות לתיקים.

אפשר לטעון שאכיפה פלילית היא לא הדרך היחידה להיאבק בעבודת כפייה, אבל הדו"ח מבהיר שהממשלה מזניחה גם אמצעים אחרים: חסרים פקחי עבודה, התוכנית למאבק בעבודת כפייה בענף החקלאות לא הושלמה ובענף הסיעוד טרם נחתם הסכם עם מדינות המוצא, שיכול להגן על העובדות מרמייה, עושק וגביית דמי תיווך גבוהים שהופכים אותן פגיעות לניצול.

בענף הבניין נחתם הסכם עם סין להבאת 20,000 עובדי בניין, אבל ההסכם מתיר גבייה של 1,000 דולרים לכיסוי דמי תיווך ועלויות, ובכך הופך את העובדים פגיעים לניצול. בעיות אחרות בהסכם עם סין, שמוכרות היטב בישראל ושארגון "קו לעובד" הסביר בהזדמנויות שונות, אינן מוזכרות בדו"ח. ענף הסיעוד, עם למעלה מחמישים אלף עובדות (ועובדים), ענף החקלאות, עם למעלה מעשרים אלף עובדים, וענף הבניין, עם יותר מעשרת אלפים עובדים הם שלושת הענפים המרכזיים בהם מועסקים מהגרי עבודה בישראל (לפי דו"ח "נתוני זרים בישראל", של רשות האוכלוסין וההגירה), ושלושתם מוכרים כפגיעים במיוחד לניצול וכפייה.

איך אפשר לטעון שוב ושוב שהממשלה לא עושה כמעט כלום כדי להיאבק בעבודת כפייה, ובמקביל לטעון שהיא עושה ניסיון רציני ומתמשך להיאבק בסחר? אולי זה קשור לפוקוס על סחר לזנות, ואולי זה קשור לזהות היושב בבית הלבן ולרצון להימנע מביקורת חריפה על ישראל. בכל מקרה, התוצאה היא בעייתית – כשמשרד המשפטים יכול להתפאר בהישג של הדירוג הגבוה בלי להזכיר את הביקורת החריפה, אפשר לטעון שהכל בסדר ואין לחץ לתקן את הבעיות. אבל הבעיות ישנן, גם אם משרד המשפטים לא מזכיר אותן בפייסבוק, והן משפיעות על עשרות אלפי עובדים.

את דו"ח מחלקת המדינה חשוב לקרוא לא רק כהישג, אלא קודם כל כקריאה לפעולה. מדינת ישראל הוכיחה בעבר יכולת מרשימה להתגייס למאבק בסחר לזנות, להפעיל מערכת אכיפה אפקטיבית, להגן על קורבנות ולשנות מציאות קשה ביותר. אפשר לטעון שקל יותר להיאבק בסחר לזנות – סרסורים וסוחרי נשים, בשונה מחקלאים, קבלנים וקשישים סיעודיים, הם לא אנשים נורמטיביים. אין להם לובי חזק, אין להם (כנראה) חברים במשרדי הממשלה, ואין להם ארגונים שמגנים על האינטרסים שלהם בכנסת ובבתי המשפט.

אי אפשר להיאבק בעבודת כפייה בלי לשנות את התפיסה ביחס למהגרי עבודה, מדיניות הגירה ומדיניות כלכלית. זה לא קל, אבל חשוב לעשות את זה. הידע והיכולת כבר קיימים – הצעד הבא הוא ליישם אותם כנדרש.

[mc4wp_form id="1006521"]