בדידותו של הקופץ לגובה

עובד מצטיין נשלח לחופשה בהרי האלפים. יש מעט מאוד דברים שהוא פוחד מהם יותר

הסוף של הדבר הזה הוא טוב יחסית, אבל האמצע לא כל כך טוב, ולמדתי מזה הרבה. אולי גם אתם תלמדו. כשהגעתי לא הייתה לנו תכנית תמריצים. עבדתי קשה בשביל לבנות אחת כזאת. לא עשיתי את זה לבד אבל הייתי מאוד מעורבת, חשוב להכיר את העובדים בשביל לדעת מה יעבוד ואני הכרתי אותם יותר טוב מכולם. את רובם אני גייסתי. כולם עברו דרכי. התכנית נבנתה כמו עוגה, כמעט כל דבר שבנינו ניסינו שיזכיר אוכל, עדיף קינוח, זה עבד טוב במצגות, ולמעלה, בקודקוד של התכנית, מעל כל שאר השכבות האחרות של התכנית, מעל הבונוסים ופרס עובד החודש והתגמולים הרכים, מעל הכול, שכב הדובדבן: חופשת תמריץ. שכב או עמד, תלוי באיזה שקף. שלחנו צוותים שעמדו ביעדים שלהם לכל מיני מקומות בתאילנד ובבולגריה, לים וליבשה, שיעשו כל מיני דברים, כולם חזרו מסופקים, עד שיום אחד נתקעתי, אחרי החלפות ושיבוצים מחדש, עם שבוע ליחיד באוֹבֶּרגוּרְגְל. לאף אחד לא היה ספק מי היחיד הזה אמור להיות. אם יש איש מכירות אחד שקרע את התחת – לפחות באותו רבעון, לא ראה יום ולא לילה, אני לא יודעת עד היום אם יש לו משפחה, כלומר יש לו, טכנית, אבל אני לא יודעת אם יש שם תקשורת, וגם לא אם יש לו עניין בלבנות משפחה מעבר למשפחה שממנה הוא בא, אם יש לו עניין בכלל בקשר, עם אישה או עם גבר או עם חיית מחמד או בכלל אם יש לו מחשבה אחת בראש חוץ מלסגור הזמנות – אם יש איש כזה כולם ידעו מי הוא. הוא עבד במכירות לארגונים. צוות חלש יחסית ואולי בגלל זה הוא בלט שם.

איור: עפרה אייל

איור: עפרה אייל

כשקראתי לעובד וסיפרתי לו על חופשת התמריץ שחשבתי עליה בשבילו, הוא נראה קצת מוטרד. אבל לא יותר מדי. "אתה עושה סקי?", שאלתי. "ברור", הוא אמר. הכפר הזה ישב גבוה על איזה הר באוסטריה, וכל מי שהיה שם – היו שם כמה משיווק שמונה חודשים קודם – חזר נפעם. "אוברגולגול", הוא גלגל על לשונו. "אובר-גורגל", תיקנתי אותו. הוא צחק, בפעם האחרונה. לפחות בפניי. או בפני כל אחד אחר בחברה. החתמתי אותו על כמה טפסים והוא יצא. יכול להיות שקצת יותר אמפתיה הייתה עוזרת לי פה. אבל אמפתיה למה? הכול נראה בסדר, הוא לא שלח אליי כמעט שום איתות. יכולתי אולי לשאול אותו כמה שאלות, בכל זאת. התפקיד שלי היה לשאול שאלות. להתעניין. "תגיד לי משהו על סקי", יכולתי לבקש. הוא היה מגמגם בוודאי, או נאלץ להמציא משהו. לא היה לו הרי מושג. ומיד הייתי מרגישה. "מתי בפעם האחרונה עשית סקי?" גם זאת שאלה לגיטימית, "ואיפה בדיוק?". התשובות לשתי השאלות היו "מעולם לא", ו-"בשום מקום", אבל לא ידעתי את כל זה עדיין. מבחינתי הוא היה כשיר לחלוטין, נלהב בגבולות הסביר מהעובדה שהבחינו בו ונתנו לו פרס.

את ההמשך אני יודעת ממה שסיפר לי כשהכול נגמר, בשימוע לפני פיטורין. רק אז נפתח ואני הייתי היחידה שהקשיבה לו, ככה אני חושבת. אחרי שחתם על הטפסים חזר הביתה והתחיל לקרוא על פחד גבהים. אף פעם לא ניסה לברר על זה יותר מדי, פשוט חי בלי לעלות גבוה. איכשהו זה עבד. אבל הוא ידע שבאוברגורגל זה כבר לא יעבוד. אפילו אם לא יחשוב בכלל להתקרב למגלשיים, על האלפים הוא יצטרך לטפס. גם נסיעה לשם במכונית או באוטובוס היא משימה לא אפשרית. הוא יתפרק והכול יהיה בחוץ. כל האמת. היו לו עוד כמה שבועות, וזה הספיק בדיוק לתכנית חירום. הוא פגש כמה מומחים, כל אחד הציע משהו אחר, הוא התחיל טיפול קוגניטיבי, קצר מועד, לקח קלונקס, כי בינתיים השתלטה עליו חרדה, אבל לא הצליח לדמיין את עצמו עומד אפילו על מכסה של אסלה. במשרד הוא המשיך לתפקד כרגיל, אף אחד לא חשד שמשהו לא בסדר, בטח לא אני: כל פעם שראה אותי במסדרון אגרף את כפות ידיו ונופף אליי בזוג מקלות סקי דמיוניים. ובאחד הימים, כששוטט באיזה אינדקס פוביות, נתקל בתקציר של מאמר שתיאר איך הצליח פלסטיני אחד משכם להתגבר על פחד גבהים. אם לא היה מדובר בפלסטיני, כנראה שלא היה קורא את התקציר, הוא הודה בפניי בעצמו. תקצירים כמו זה מילאו את האינטרנט כמו זבל, ורובם היו מפוברקים. אבל העובדה שהמקרה אירע לכאורה בשכם, משכה את תשומת לבו. עד אז לא שמע אף פעם על פלסטיני שסבל מפוביה. בוודאי לא על פלסטיני שהחלים ממנה. כשסיפר לי על זה אחר כך, צחקתי. "ברור שגם לפלסטינים יש פוביות", אמרתי. אבל אם להיות כנה גם אני לא שמעתי אף פעם על פלסטיני שסובל מפוביה.

בשעת צהריים טיפס אמיר אל-שאער על גג הבניין שלו בשכם, מסיבה לא ברורה. לדבריו היה חייב לעלות, אבל רעד מפחד. כל חייו סבל מפחד גבהים. יכול להיות שרדפו אחריו ולא הייתה לו ברירה – התקציר נמנע מלהיכנס לפרטים. כשכבר היה על הגג, נשאר שם כמה שעות. הוא שקע בשינה כי היה עייף מאוד, בלילה לא ישן כנראה, ואז שמע מהומה גדולה למטה, מרחק של חמש קומות. הוא שמע יריות. הוא התרומם מרצפת הגג ורץ אל מעקה האבן, לבדוק מה קורה. רק אחרי שתיים או שלוש דקות, כך תיאר בראיון שערכה איתו פסיכולוגית בשם ברברה חלידי, נזכר בפחד הגבהים שלו. כלומר, המוח נזכר, אבל הפחד כבר לא היה שם. ההפתעה, האדרנלין, העובדה שהתעורר משינה, כל אלו אפשרו לו לעשות מה שלא היה עושה לעולם בשום צורה אחרת. ולאחר שהתמודד עם הגובה כאילו בדרך אגב, לפוביה כבר לא הייתה עליו שליטה. וזה בדיוק מה שהעובד שלי רצה. רק שהוא לא גר בשכם אלא בגבעתיים, והיה יהודי אשכנזי שאף אחד לא רדף אחריו. בכל זאת עלה לגג הבניין שלו לחצי שעה ביום, נצמד לדלת שהובילה אותו לשם והשתדל שלא להסתכל לאף כיוון. הוא קיווה שמשהו דרמטי יקרה, איזה אסון ברחוב, פיגוע אולי, משהו שישכיח ממנו את הפוביה וייאלץ אותו למהר אל המעקה. אבל שום דבר לא קרה. הוא החליט לעבור לישון על הגג, כמו אמיר. זה היה באביב. הוא ארגן לעצמו מזרן ולקח איתו מה שצריך. את רוב הזמן העביר במאוזן, רחוק מהקצה, אבל גם בלילות לא קרה כלום. בבקרים הוא ירד אל הדירה ונסע למשרד.

בשלב הזה, כך סיפר לי בשיחת השימוע, הוא הבין שאם לא ייצור בעצמו את מה שיגרום לו להתעורר בבהלה על הגג ולרוץ אל המעקה, אף אחד אחר לא יעשה את זה בשבילו. אוברגורגל התקרבה במהירות. הוא הבין שהוא לא חי בשכם ושאין לו על מי לסמוך. הוא חשב לפנות למישהו, אולי לאיזה שכן עם עבר צבאי, שיירה בשבילו זיקוק בשעה אקראית. הוא חשב לשלם למישהו שיפעיל מגאפון בשלוש לפנות בוקר. אבל הוא לא הצליח להביא את עצמו לזה. זה היה שלו, רק הוא. ולכן החליט לכרות בחצר הבניין בור עמוק, להציב בתחתיתו כלונסאות מחודדים, ולכסות את הכול ברשת הסוואה שעליה מודבק דשא. כלומר, לבנות מלכודת לטורפים גדולים. הוא קיווה שאל הבור ייפול אחד מדייריו המבוגרים של הבניין, מאלו שנהגו להסתובב בחצר בשעות הבוקר המוקדמות. העובד שלי יישמע את הזעקות, יתעורר בלי לזכור דבר וירוץ אל קצה הגג כדי לראות מה קורה למטה. בדיוק כמו אצל אמיר אל-שאער, גם אצלו תיעלם הפוביה תחת לחץ האירועים. למחרת הלילה שבו כרה את הבור, בשש ארבעים וחמש בבוקר, כלומר בשעה מאוחרת יותר מכפי שציפה העובד שלי שכבר היה חצי ער, נפל אל הבור ילד בשם אוריה.

אוריה שכב בתוך הבור, מפותל בין הכלונסאות, כלונס אחד שרט לו את הירך ואחר נדחק בין הסנדל לכף הרגל, והסתכל למעלה. בעדותו סיפר שוב ושוב על הפרצוף שראה מביט אליו מגג הבניין, פרצוף מאושר. הוא לא ידע מי זה, המרחק גם היה גדול מדי. השוטרים עברו בין השכנים וגבו עדויות. לאט לאט עלתה תמונה מטרידה: אחד השכנים איבד כנראה את שפיותו, נטש את הדירה ששכר ועבר לגור על הגג. השוטרים שעלו לשם גילו מזרן עטוף סדין ולצדו פנס וספר בשם "האלף בית של בניית נבחרת עסקית מנצחת", מאת בלייר סינגר. העובד שלי נעצר. הוא הודה בהכל. כיוון שאוריה יצא בחבלות קלות בלבד, הוגש נגד העובד שלי כתב אישום בגין היזק לרכוש במזיד ונגזרו עליו חמישה חודשי מאסר על תנאי. בשיחת השימוע לפני פיטורין, אחרי שהקשבתי לכל מה שהיה לו לומר, סיפרתי לו ששלחנו לאוברגורגל מישהו אחר, עובד מצטיין משימור לקוחות. "אני יכולה להמליץ לך על כפר אחר בהר אחר, אם אתה רוצה", הוספתי, "אבל תצטרך לנסוע לשם על חשבונך". העיניים שלו האירו. "אני רוצה", הוא אמר, "איזה הר?". עיינתי בניירות שלי. " שְׁמיטֵנהוֹהֶה", אמרתי, "גובה: 1965 מטר". למרות שעשיתי הרבה טעויות, בכלל בחיים שלי ובמיוחד בסיפור עם העובד הזה, אני חושבת שלפעמים גם מהדברים הכי גרועים יכול לצאת משהו טוב. רק לא ללחוץ.

תגובות

|
X
X

Send this to a friend