כדור אבוד

מסע על נהר הקונגו בעקבות מאמן עבר

הזמן טס. באוקטובר עומדים לחגוג שמונים ליצחק מורדכוביץ, לא השם הכי גדול, אבל מי שמכיר יודע: מורדכוביץ, מעמדת המגן השמאלי שבה היטיב כל כך לשחק, הציל שני שערים בטוחים במשחקה הגדול של ישראל נגד סינגפור ב-30 במאי 1958. לא עליו אני רוצה לספר, למרות שיש מה, ויש הרבה, חלק מהדברים יוזכרו מיד, אלא על שאול חלדי, בלם נפלא אם כי הרבה פחות ידוע, אולי כי נטה להיפצע והקריירה שלו על הדשא קרטעה. הוא תלה את נעליו בגיל צעיר, נהג באוטובוס, הפך למאמן נוער ביבנה, יוקנעם, קיבוצים שונים, ואז עבר לאילת. שיחקתי אצלו כמה עונות. אחר-כך פגשתי בו שוב במסגרת תפקידי, פגישות מקריות. היה בינינו איזה קשר. אשתו של אחד מבני הדודים שלי מצד אבא היא גם גיסתו של בנו היחיד, ככה שבאמצע שנות התשעים אני חושב שחלקנו שולחן באיזו חתונה. ובכל זאת הופתעתי כששאלו אותי אנשי ההתאחדות לכדורגל אם אני יודע איפה הוא. דווקא אותי. מורדכוביץ כאמור חוגג שמונים, ואנשי ההתאחדות – שהם אגב לקוח שלי ומזה שנים אני מנסח להם הודעות לעיתונות וחתום לאחרונה גם על פעילות הפייסבוק אצלם, חבילת קומפלט מה שנקרא – ואיתם גם בכירים בעמותת האוהדים של בית"ר רמת-גן, שבה כיכב מורדכוביץ בצעירותו, רוצים לחגוג לו במין חיים שכאלה, עם ברכות מפי אחיו לדשא. רק שאף אחד לא יודע איפה שאול חלדי, ששיחק לצדו מחציות בלי סוף. את האחרים מצאו – את מי שחי לפחות. סטלמך הרי כבר איננו, וגם חודורוב לא פה. "אולי אתה יודע איפה חלדי?", שאלו אותי בתום אחת מפגישותינו. "אין לי מושג", אמרתי, "פעם אחרונה שדיברתי אתו הוא אימן את הנוער של צוקי עובדת". "כן כן", אמרו לי, "הנוער של צוקי עבדת, אחרי זה הוא גם פתח שם סניף של סמי בורקס. ואז הוא נסע לאפריקה. לקחו אותו לאמן איזה נבחרת. רק שאף אחד פה לא זוכר איפה. הזיכרון לא מה שהיה פעם, ואפריקה גדולה". "ניסיתם מישהו מהמשפחה?", שאלתי. "הוא לא בקשר איתם", אמרו, "אבל הם אומרים שקונגו". "ניסיתם בקונגו?", שאלתי. "אנחנו לא מכירים אף אחד בקונגו", אמרו, "אתה מכיר מישהו בקונגו?". "אני לא מכיר", רמזתי, "אבל אני יכול להכיר". "מתי?", שאלו. "מתי שאפשר", אמרתי. בינגו. עד עכשיו לא הייתה להם מתנה; קשה למצוא משהו למישהו בן שמונים. והנה, בלי שחיפשו, מצאו. יביאו למורדכוביץ את חלדי. מלבד המימון שתקדיש לכך ההתאחדות, באישור רואה חשבון כמובן, גם לעמותת אוהדי בית"ר רמת-גן יש תורמים גדולים: אביה של יו"ר העמותה הוא בעליו של מפעל לתפסני מכסים של קופסאות מפלסטיק. יו"ר העמותה עצמה, עורכת דין בהכשרתה, ילידת רמת-גן, אף תצטרף אליי על מנת לפקח על המסע מקרוב, ואני – עיתונאי ספורט בדימוס, ביוגרף של כדורגלנים, שדרן ותחקירן, עורך לשעבר של מגזין פרינט מצליח בתחום הלייף סטייל ואיש יחסי ציבור, אצא לקונגו עם חשבון הוצאות פתוח ואביא להם את שאול חלדי, חי או מת.

איור: עפרה אייל

איור: עפרה אייל

קינשאסה

היה קושי מסוים בהחלטה מאיזו קונגו להתחיל. קונגו, למעשה, איננו שמה של אף מדינה. ממזרח משתרעת הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, ארץ עצומה, וממערב לה – הרפובליקה של קונגו, רצועה צרה, הידועה גם כקונגו-ברזוויל. שתי מדינות. לכן הטלנו מטבע בלובי המלון שלנו בקינשאסה  – והוא נפל על הרצפה, התגלגל ונעלם תחת אחת הספות. לא מצאנו אותו יותר. אבל גם כך הדבר לא היה בידינו. חיכינו לפגישה עם איזה איש מסתורין, ספק סוחר נשק ספק שליח חב"ד, שעזרתי פעם לחלץ מתא מעצר בארץ ידידותית עם כמה טלפונים לחברים, והוא הסכים, פחות או יותר, להשיב לי טובה. האיש שנא שעונים, לא אהב גם להיות ער בשעות שבין ארבע אחר הצהריים לשתיים עשרה בלילה, תמיד היה באיזה צום או החלים ממלריה. לא הייתה שום דרך לדעת אם יגיע, וגם כשהגיע, לא ידעתי אם מה שהוציא מפיו הוא אמת או שקר. יו"ר עמותת האוהדים ובתו של התורם הגדול לא התאוששה עדיין מהלם-אפריקה שלה, אותו מצב דמוי זעזוע מוח שתוקף את מי שמבקר בפעם הראשונה ביבשת, ובמיוחד בחלקים, איך לומר, הפרועים יותר שלה. היא בהתה ביגודייב, כך קראו לו, ומדי פעם פרצה בצחוק לא קשור. לי היה זה הביקור השני בקינשאסה – והפעם הראשונה שבה תכננתי לצאת מן העיר הזאת שלא בתוך מטוס. יגודייב היה חיוור מאוד, ודיבר כמו מי שעבר ממש באותו בוקר ניתוח השתלה דנטלי. דבר אחד הבנו: הוא סבור שחלדי נמצא איפשהו על התוואי של נהר הקונגו. המקורות שלו נשבעו באמם על העניין הזה. אבל הקונגו ארוך מאוד. "תעברו מקום מקום, כל עיר על הקונגו", הוא אמר, "אנשים אין להם פה כלום, זה 70 אחוז אבטלה. כולם ברחוב. תדברו איתם, תבררו איפה המגרש כדורגל ותשאלו מי המאמן. בסוף תגיעו אליו". הוא לקח ממני את המעטפה עם לוגו ההתאחדות לכדורגל בישראל, הציץ פנימה, ועבר מיד אל חבורת הנשים בלבוש זעיר, שישבה מולנו על הבר. הוא קנה לכולן משקאות ולא הסתכל עלינו יותר. למחרת עלינו היו"ר ואני על דוברה, המילה היא אולי רפסודה, משהו בסיסי מאוד, שנגרר על-ידי סירת מנוע. היו אתנו עוד 60 או 70 איש. אמרו לנו שיש מספיק אוכל, התאים יחסית נורמליים, ואם נצטרך ליווי חמוש כשנרד באיזה חוף, שרק נבקש ויעשו לנו מחיר. התברר לי גם שהיו"ר היא גרושה, בלי ילדים, אבל שאני לא הטיפוס שלה. לא ששאלתי.

מבאנדאקה

שטנו כמו מי שחוזר לתחילת העולם. האוויר היה חם, סמיך, כבד, איטי. איבדת את דרכך על הנהר כמו שאיבדת אותה במדבר, דממה שלא דומה בשום דבר לשלווה או לשקט; דממה של כוח לא נגמר, לא מובן. אחרי כמה ימים של שיט עגנו במבאנדאקה. עיר לא-עיר, עוני ועזובה. האבולה הכתה במקום הזה, מלחמות האזרחים הבאות והולכות, כמו החשמל, קרעו את האוכלוסייה לגזרים. רחובות מזוהמים, כבישים שבורים. בצרפתית שלה, צרפתית לא רעה, ניסתה היו"ר לדבר עם האנשים. ענו לה בשמחה. ביקשנו שיסבירו לנו איך להגיע אל מגרש האימונים של טי.פי מולונג, הקבוצה המקומית. מישהו העלה אותנו על העגלה הממונעת שלו, אין לי שם אחר לזה, מין טנדר שפירקו אותו והרכיבו מחדש כמה פעמים, ולקח אותנו לשם. על הדשא הסתובבו עשרות רבות של אנשים, לבושים במדים של אינספור קבוצות שונות, מכל העולם. רוב החולצות היו ישנות מאוד, מרופטות עד התפוררות כמעט. היה מי ששיחק בכדור. היו מי שהסתובבו בחוסר מעש. מעטים רצו. לא היה קל להבין מה קורה שם. נזכרתי קצת בסרטים על בתי סוהר, על חצר המשחקים, אבל לא היינו בבית סוהר. כולם היו אנשים חופשיים: שחקני טי.פי מולונג, בני משפחותיהם, וחבריהם הרחוקים. הרמקולים ניגנו יורופופ כלשהו, אולי אבבא. היו"ר פנתה למישהו, שעמד בפנים רציניות בקצה המגרש ולבש מדים חדשים יחסית של ליברפול, ושאלה אותו מי המאמן. הוא אמר שנבוא אתו.

בקומה השלישית של מבנה כמו-צבאי, שהשקיף אל המגרש, בחדר גדול שלא היה בו דבר מלבד שולחן כתיבה ריק ועליו מאפירה שנחה בה שארית של ג'וינט מעשן, מריח כמו משהו שלא הרחתי מעולם, ועל הקיר פוסטר של איזו קבוצה, פוסטר ישן, שנת 1986, כפי שהעיד הפוסטר עצמו, ישב איש גבוה, ראינו שהוא גבוה מאוד אפילו שרק ישב, עם שיער בלונדיני, דליל, שקוף כמעט, וראשו על השולחן. עיניו היו פקוחות והן נעו, כאילו עקבו אחרי איזה חרק. האיש שהוביל אותנו אל החדר יצא מיד. הבלונדיני לא הרים את ראשו מן השולחן. כחכחתי בגרוני ואמרתי משהו באנגלית. הוא לא הגיב. היו"ר התקרבה אליו ואמרה משהו, בקול שקט יותר, בצרפתית. משהו כמו: "הכול בסדר?", או זה מה שחשבתי שהיא אומרת. האיש לא זז, אבל עיניו המשיכו לנוע בפראות. עמדנו, תוהים מה לעשות, ואז הוא התיישב בכיסא וחייך אלינו. "כן", הוא אמר באנגלית מושלמת, "מה אפשר לעשות בשבילכם?". "אנחנו מחפשים את שאול חלדי", אמרתי. "חלדי!", הוא חייך, "בטח! אני מאוד אוהב אותו, מאמן מצוין". "אתה מכיר אותו?", שאלה היו"ר. סוף סוף משהו זז. "מאמן נפלא", אמר הבלונדיני, "אתם מישראל?". אמרנו לו שכן. הוא קם ולחץ את ידינו בחום. "אני מהולנד", הוא אמר והצביע על הפוסטר. הסתכלנו גם אנחנו על הפוסטר, אבל הוא לא הוסיף דבר. "אתה יודע איפה הוא?", שאלתי לבסוף. "על הקונגו", הוא אמר, "אתם יודעים, יש שחקנים שעומדים מול השער ובועטים את הכדור שני קילומטר ממנו? לאוויר? לפלנטות? אתם מכירים? מה היה חסר לו פה. אי אפשר להבין. אני חושב על זה כל הזמן. גם היום, כשבאתם. היינו פה ביחד. הייתי העוזר שלו. סליחה, אתם רוצים משהו מזה?". הוא הלך אל שולחן הכתיבה, חיטט באחת המגירות ושלף משם ג'וינט חדש, עצום. "הם מכינים לי", הוא אמר. "לא תודה", אמרתי. גם היו"ר סירבה. "אבל זה לא הספיק לו", הוא המשיך, "הוא רצה עוד!  כדור אבוד. פשוט כדור אבוד". הוא סימן בידו משהו שמתרחק אל על, הדליק את הג'וינט, התיישב על השולחן ושקע במחשבה בלתי נגמרת. האיש שהביא אותנו חזר כנראה, ודפק על הדלת. או שאולי היה זה מישהו אחר. "מאמן", הוא קרא מחוץ לדלת, "הם שואלים מה לעשות עכשיו". הבלונדיני התעורר משרעפיו. "תגיד להם לרוץ במעגל", הוא צעק בחזרה, "שחצי ירוצו וחצי ילכו ואחר כך שיתחלפו". "תודה, מאמן", קרא האיש. שמענו צעדים מתרחקים.

קיסאנאגי

בשביל מה יצאתי אל המסע הזה? מה אכפת לי משאול חלדי? זה הכסף? יש משהו שלא אעשה בשביל כסף? מדי פעם אנחנו רואים תנינים, יצור אימתני. האסדה שטה בעצלתיים, לפעמים נראה כאילו נשכחנו. אפילו כאן משחקים כדורגל, כמה נערים משתעשעים בכדור עשוי סמרטוטים, בדרכם משום מקום לשום מקום, ואם יש להם כסף למסע על אסדה – הוריהם עשירים גדולים. אחרים שטים בכל מה שידם משגת, בולי עץ, סירונת עשויה בקבוקי פלסטיק. הקונגו הוא עורק החיים, שליט על מאות ואלפי קילומטרים רבועים, היום כמו שהיה לפני שנים. לפעמים אני שוכב על הבטן ומביט בבבואתי, היו"ר נחה לצדי. אנחנו שותים ואוכלים את מה שנותנים לנו, כבר לא בטוחים איך אנחנו קשורים אחד לשני. איפה היכרנו? הטלטלות מערבלות הכול, ערסול של נהר אפריקאי. האם היא נגעה בי? האם נישקתי אותה? האם שכבנו? איך זה היה? אני לא זוכר. באמצע האפילה אנחנו מדברים על רמת-גן, באמצע הלילה של הלילה, אין ירח, אין כוכבים, רק רחש חרקי המים. אתמול שטנו בין שיחים עבותים ונקלעתי כולי לתוך איזו רשת של עכביש, לא עכביש אחד אלא שבט שלם, להקה, רבבות עכבישים שזינקו עליי, תפסו כל חלקת מילימטר על העור שלי, הם באו אליי לתוך הפה, בעיניים, באוזניים. מישהו על האסדה אמר לי לקפוץ למים וזה מה שעשיתי.

לקיסאנאגי הגענו יומיים אחרי איזו התקפת טרור שהייתה שם, אם כי אף אחד לא הצליח להסביר לנו מה בדיוק קרה. אולי זאת הממשלה שהרגה מפגינים, אולי זה סניף מקומי של דאעש, אולי איזה פלג אלים של אחד מ-6000 הקבוצות האתניות שנלחמות פה אחת בשנייה. אני אוהב את אפריקה אבל לא מבין אותה בכלל. חשבתי שיהיה קל למצוא את שאול חלדי ולהחזיר אותו. כמה זה כבר יכול להיות קשה. עשיתי דברים יותר קשים. דבררתי את מס הכנסה. ערכתי את מדור רכילות הספורט בירחון "חיים בעמק". אני לא אוהב לעבוד – אף אחד לא אוהב – אבל אני אוהב את מה שיש בעבודה – את ההזדמנות למצוא את עצמי. למצוא את המציאות של עצמי, בעצמי, ולא בשביל אף אחד אחר. מבחוץ יכולים רק לראות את מה שבחוץ, את המופע שאני עושה, אבל אף פעם לא יבינו אותו באמת. כשהגענו בסופו של דבר אל מגרש האימונים של סי.אי מאקיסו, מצאנו שם כר דשא שכאילו עבר ריסוס רדיואקטיבי, גווניו היו חומים-שחורים, וסביבו אצטדיון מט לנפול, חורבה בעצם. עשרה גברים במדי כדורגל דהויים שיחקו חמש על חמש. היו"ר שאלה אם אפשר לדבר עם המאמן. הם הצביעו על אחד מהם אבל זה הצביע על מישהו אחר. חברו בתורו הצביע על שחקן נוסף. נקלענו למין משחק כזה שבו הצביעו הגברים זה על זה במעגל, וקראו "מאמן!".  הסתובבנו ופנינו לעזוב את המגרש אבל הם עצרו אותנו וקראו לנו לראות משהו. הם לקחו אותנו אל אחת מפינות כר הדשא, נקודת הקרן. לא הבחנו בכך מרחוק, אבל באדמה היה נטוע צלב עץ קטן. "המאמן מת", אמר אחד מהם וסימן עם ידו אל הרקה, "ירו לו בראש. אני ואלאטאי". הוא הציג בפנינו את חבריו לקבוצה. "קברתם אותו פה?", שאלתי. "לא", אמר ואלאטאי, "אבל ככה אנחנו יכולים לזכור אותו כל פעם שיש לנו בעיטת קרן במשחק ביתי, ולבעוט טוב. כי הוא אהב בעיטות קרן, ותמיד אימן אותנו לבעוט אותן טוב. אז שמנו צלב בכל פינה של קרן". "ואיך קראו לו?", שאלה היו"ר. "ססיל אולומידה", אמר ואלאטאי.

קאבאלו

היא סיפרה לי קצת על עצמה, כשירדנו עוד ועוד דרומה. אני באמת לא הטיפוס שלה, ככה חשבתי תוך כדי שהיא דיברה. מה לי ולטרדות הקטנות שלה, כל הריבים עם האבא העשיר שלה והמפעל לתפסני מכסים של קופסאות מפלסטיק שלו. יש לה שני אחים שמסתדרים איתו יותר טוב, יש להם גם ילדים. היא התחתנה אבל התחרטה די מהר. היא רוצה לפתוח משרד עורכי דין משלה, אבל זה יהיה לה מאוד קשה אם אבא שלה לא יעזור. "אולי כן תצליחי לבד", אמרתי לה. "אולי", היא אמרה, "אבל סיכוי קטן". "אני יכול לעשות לך יחסי ציבור", אמרתי. "ואני אתן לך ייעוץ משפטי אם יאשימו אותך במעילה", היא אמרה. "תודה", אמרתי. "זאת פשוט ההתמחות שלי", היא אמרה, "עשיתי סטאז' אצל בלטר קלימנטל גרינברג כהן, אז זה פשוט מה שאני מתמחה בו". "זה בסדר", אמרתי. "שלא תצטרך", היא אמרה. "תודה", אמרתי. כשירדה השמש באחד מן הימים הארוכים, הלבנים של מרכז אפריקה, ראינו טנקים עומדים משני צדי הנהר. הם לא נראו פעילים במיוחד, או חלק מצבא כלשהו. למעשה הם נראו חלודים לגמרי, כאילו הושלכו אחרי איזה קרב. אבל בכל הנוסעים אחזה צמרמורת. האסדה, שתמיד הייתה רועשת, מלאה חיים, דממה. כולם הביטו על הטנקים: הבודדים שנשארו אתנו עוד מאז קינשאסה, בדרכם לבני משפחתם הרחוקים, או לאיזה עניין אחר, ועוד עשרים או שלושים שהצטרפו לאורך המסע. כשירדנו בקאבאלו, ירדו אתנו ארבעה מלווים, חמושים בנשק אוטומטי. קבאבאלו איננה מקום מסביר פנים.

מיד כשיצאנו את הנמל המאולתר והתחלנו לחפש את דרכנו בתוך העיירה, התחילו בני אדם להתגודד סביבנו. הם צעקו אל המלווים שלנו בצרפתית, והיו"ר תרגמה לי: "הם שואלים אותם למה הם לא יורים בנו. אם הם מפחדים. הם אומרים להם שאם הם מפחדים, אז שיראו להם איפה אנחנו ישנים בלילה והם יהרגו אותנו בעצמם ויתחלקו עם השומרים בכסף. הם שואלים כמה כסף יש לנו". המלווים לא אמרו דבר. היו"ר פנתה לאדם שישב ליד פתח של בית, ונראה שליו באופן יחסי. הוא היה מקומט, נטול שיניים, אבל סביר להניח שלא היה בן יותר מ-40. "אנחנו מחפשים את שאול חלדי". האיש רטט ממש, עיניו התעוררו לחיים. בינגו. הוא נעזר במקל וקם. הלכנו בעקבותיו. כל מי שהיה ברחוב באותה שעה הצטרף. היינו אולי ארבעים איש. הלכנו והלכנו, והגענו למין אסם לא גדול. לא הייתה לו דלת, אבל קשה היה לראות פנימה, הכול היה מוצל. הזקן הצביע לאנשהו בתוך החלל. "שם", הוא אמר ולא זז. התקדמנו פנימה, רק שנינו והמלווים החמושים.

אחרי דקה או שתיים, כשהעיניים התרגלו לחושך, התחלנו להבין לאן אנחנו הולכים. על שטיח פרסי, בקצה הרחוק של האסם, שטיח שנפרש על האדמה ממש, נחה תיבה של כדורגל שולחן. לידה ישבו שניים: בצד האחד איש קרח, ובשני ילד כבן שמונה. הילד היה שקוע כולו במשחק, מסובב את המוטות, קופץ מכאן לשם, צורח. האיש, כמעט בלי תנועה, אחז מדי פעם באיזו ידית, ואז החליף אותה באחרת. כשהבחין בנו הילד הוא הפסיק מיד לשחק. הוא בהה בנו מתקרבים, ואז קם ונעלם בין הצללים. "שלום", אמרתי. "שלום", אמר חלדי. "חיפשנו אותך בכל קונגו", אמרתי. הוא הסתכל עליי. "אתה זוכר אותי?", שאלתי. "אם אני זוכר אותך?", הוא שאל. "שאלתי אם אתה זוכר אותי", אמרתי, "או את יצחק מורדכוביץ. יש לו יומולדת, הוא בן שמונים". חלדי העביר את מבטו אל היו"ר, ובחזרה אליי. "שיקפוץ לי מורדכוביץ", הוא לחש. "אנחנו רוצים להפתיע אותו ביומולדת שלו", אמרה היו"ר. "מי את?", הוא שאל. "אני יו"ר עמותת האוהדים של בית"ר רמת-גן", היא אמרה. "בית"ר רמת-גן?", הוא לחש באיטיות, מבטא כל מילה כאילו שמע אותה בפעם הראשונה. "כן", היא אמרה, "זאת הקבוצה שמורדכוביץ שיחק בה אם אתה זוכר. לפני שעבר למכבי חיפה. אבל בחיפה הוא לא היה ממש הרבה זמן. אז הוא בעיקר חלק מההיסטוריה של בית"ר רמת-גן". "בית"ר רמת-גן", לחש חלדי, "בית"ר רמת-גן...". המלווים החמושים שלנו נעו סביבנו באי נוחות, מריחים צרות. "איך אני יכול להסביר לך משהו", לחש לפתע חלדי, כאילו ממשיך איזו שיחה, "אם אתה לא מקשיב? אף פעם לא הקשבת. אף אחד אצלכם לא מקשיב. איך אפשר להסביר ככה?". "אני מקשיב", אמרתי, "אבל הזמן קצר. מחכים לנו בסירה וגם היומולדת של מורדכוביץ עוד שבוע". אחד המלווים שלנו רטן משהו בצרפתית. "הוא אומר שיש לו פה צבא שלם", תרגמה לי היו"ר, "אני חושבת שכדאי שנזוז".

מאחורי חלדי ראינו עיניים. עוד ועוד עיניים, עומדות באפילה ומביטות. ראינו ידיים עם מצ'טות, שנצצו במעט האור שעוד חדר אל האסם. המלווים שלנו שינו באחת את עמידתם: אצבעות על ההדק, קנים מכוונים קדימה. חלדי הרכין את ראשו וחזר אל כדורגל השולחן. הוא סובב את הידיות והכדור נבעט לו לפה ולשם. "בואי", הוא לחש לפתע, "בואי נראה אותך. בית"ר רמת-גן. נראה אותך משחקת". "אני לא חושב שזה רעיון טוב", אמרתי. "בואי", לחש חלדי, "בואי שבי. משחק אחד". היו"ר כרעה אל השולחן. "עד 5", אמר חלדי. הוא הרים את הכדור והטיל אותו על המגרש. ידיה נעו בזריזות, אצבעות מחליפות מהירות, גלגול לפה וגלגולון לשם. חלדי הבקיע אבל היא החזירה בשניים. היא הייתה זריזה ממנו, אגרסיבית ממנו. הוא הבקיע עוד אחד ושוב שניים שלה. טיפות זיעה נקוו על מצחו. הוא נאנק. הנקודה האחרונה הייתה הקשה מכל, אבל היא הגיעה. היו"ר קמה. "יש לך הרבה על מה לעבוד", היא אמרה. הוא חרחר משהו ושאגה נשמעה מאחוריו. היו שם מאות. הם זינקו לעברנו בלהבים שלופים. שומרי הראש שלנו ריססו לכל עבר. ראיתי את פדחתו של שאול חלדי חובטת בשטיח. רצנו החוצה בכל כוחנו.

זהו. זה הסיפור. יצאנו בחיים, אבל לא הצלחתי להביא את חלדי ליומולדת של מורדכוביץ, וגם העמותה הייתה מאוכזבת. שלא לדבר על ההתאחדות. הם שפכו המון כסף על השטות הזו. היחסים שלי איתם הידרדרו, והם כבר לא לקוח שלי יותר. לא בטוח מי פיטר את מי. אני לא מתלונן, יש לי עבודה, החיים שלי לא רעים. בודדים קצת, אבל לא רעים. ובלילות אני נזכר לפעמים בשאול חלדי, מאמן הכדורגל של ילדותי, של נעוריי, מי שלימד אותי למסור פס ומי שהשאיר אותי תמיד על הספסל, מעולם לא הכניס אותי לאף משחק, מעולם לא בטח בי, אני רואה אותו יושב על השטיח הפרסי שלו, מפסיד 5:2 בכדורגל שולחן ליו"ר עמותת האוהדים של בית"ר רמת-גן, מסנן משהו בין השיניים, לא בטוח מה, איזו קללה של מאמנים, והיא כורעת מולו, יפה כל-כך, בחושך, באסם ההוא בקאבאלו, על גדות נהר הקונגו.

תגובות

|

Send this to a friend