כשמתקרב הקו האדום שבו אומרים די

את סוף השבוע הזה התחלנו הכי רחוק שאפשר מהשרפות. שלושה ימים של קמפינג בבניאס, קצת שקט מבורך מכל הטירוף הזה. כשהדלקתי את הטלפון בשבת בבוקר חיכתה לי הודעת וואטסאפ מאימא: "אל תחזרו בבקשה". הזמן שלקח לי להבין למה היא מתכוונת הוא הזמן שלקח לטלפון להיכנס לאחד מאתרי החדשות, ואז לאפליקציה של צבע אדום – ולשמוח על הלילה שפספסנו.

שרפות במערב הנגב | צילום: נעמה כספי

הבת שלי בת עשר, וכבר מבינה הכל. בניגוד אלינו, המבוגרים, היא עוד לא פיתחה שכבה של ציניות שתגן עליה מכל מה שקורה. בכל פעם שסופרה בדיחה על עפיפונים ובלונים בקמפינג, היא התחילה לצעוק על מי שסיפרו שזה לא מצחיק. בכל פעם שהרדיו באוטו הזכיר את האירועים בדרום, או שסתמה אוזניים או שכיבתה אותו. היא שוב הסבירה לי כמה נמאס לה שמכירים אותנו רק בגלל הצבע האדום והשרפות, ולא בגלל דברים אחרים וטובים שקורים במערב הנגב. היא גם יודעת לגלות אמפתיה ולהסביר שחמאס רעים אבל לא כל האנשים בעזה הם כאלה, ובניגוד אלינו – להם אפילו אין לאן לברוח.

בצהרים, כשהתחלנו לחזור מהצפון תוך טלפונים לנסות להבין מה המצב בבית, ותוך הודעות מצוות החירום של הקיבוץ ושל המועצה, הבנו שכרגיל – לאף אחד אין מושג מה קורה. באזור ראשון לציון עשיתי פניית פרסה ולקחתי את הילדים לסבא ולסבתא בעמק חפר. הנחתי אותם שם, וחזרתי הביתה ישר לעוד "צבע אדום" ולמטח שנחת ליד הקיבוץ.

זה היה סוף השבוע שלי, והבוקר קמנו להכרזה על הפסקת אש, אם אני לא טועה השלישית בחודשיים האחרונים. אנחנו כבר מתחילים להתרגל למצב של יום ירי אינטנסיבי אחת לשבועיים-שלושה. ההורים באזור, בעיקר בוגרי צוק איתן מביניהם, כבר לא לוקחים סיכונים. זה שילוב בין פחד, לבין הרצון לא לשחזר טראומות, לבין ההבנה שעם כל הכבוד לעמידה האיתנה על הגבול, הבריאות הנפשית של הילדים שלנו הרבה יותר חשובה.

הבוקר התחילו להגיע הודעות וואטסאפ בקבוצות מהורים שהחליטו לשלוח מכאן את הילדים למקומות שקטים יותר. הילדים יחזרו היום או מחר, אבל כולם מרגישים שזו רק הכנה לעוד "סבב" גדול הרבה יותר שיגיע בקרוב.

גם איתן לא יגיע. קבוצת הוואטסאפ של הגן | צילום מסך

ועכשיו יהיה שקט לשבועיים או לשלושה, ושוב יהיה לנו קיץ שלא נוכל לחוות עד הסוף, כי הכל לא רגוע והכל לא יציב, ושוב אתה שואל את עצמך איפה המיגונית הקרובה ולאן נתפנה כשהכל יתחיל.

ומתחת למחשבות האלה יש גם את המחשבות שאף אחד מהתושבים פה לא רוצה לחשוב. השאלה האם זה המקום שבו הילדים צריכים לגדול, והאם העובדה שזה המקום היחיד שאני יכול לקרוא לו "בית" מחייבת גם אותם, ומתי מגיע הקו האדום שבו אתה אומר: די.