סלחי לי אמי, כי חטאתי

אילו מהלכים נדרוש מאדם המבקש מאדם אחר שימחל לו על מעשיו? בקשת סליחה, הבעת חרטה אמיתית מתוך הכרה במעשיו, ושינוי מובחן וקבוע של ההתנהגות הפוגענית. הדרישה הזו רווחת היום בתרבות, בדתות, בחוקים ובפסיכולוגיה ומרגישה לנו הגיונית, טבעית ועתיקה. אבל בספרו (שלא תורגם לעברית וזהו תרגום חופשי)  "לפני הסליחה: שורשיו של רעיון מוסרי", טוען דיוויד קונסטן שהגישה הזו במלואה היא עניין חדש הרבה יותר ממה שנדמה לנו. קונסטן טוען שהסליחה והמחילה הבין אישית, כפי שאנו מתייחסים אליה היום, נעדרת מהפילוסופיה העתיקה, מהתנ"ך, מהברית החדשה ומשטרות המחילה של הכנסייה הקתולית.

דוגמה לאחד שהתחרט על באמת | רמברנדט

הסליחה והמחילה בין אדם לחברו התפתחה מאוד במאה ה-20 והגיעה לממדים קבוצתיים היסטוריים ואף הפכה לכלי פוליטי בעל חשיבות: הגרמנים מבקשים סליחה מהיהודים, האמריקנים מהילידים, האוסטרלים מהאבוריג'ינים ואהוד ברק מהמזרחים. מהפכת התקשורת והמידע – מטלוויזיה רב-ערוצית, דרך פלורליזם עיתונאי ועד העידן הדיגיטלי של הרשתות החברתיות –  יצרה נורמה חדשה שהסליחה והמחילה חייבות לעבור בספירה הציבורית של הטוקבקים, הלייקים והשיתופים. קמפיין MeToo# מסמן את רוח התקופה ונראה שאף מתווה את הדרך קדימה לעתיד לבוא.

על דבר אחד ניתן לומר שנישאר קבוע לאורך ההיסטוריה האנושית, וזהו קיומו של המתווך בתהליך. בצד המטאפיזי יהיה זה הכומר או כל מנהיג רוחני אחר, ובצד האמפירי יהיה זה המומחה לתחום הידע ורצוי אחד המחזיק בתואר אקדמי מתקדם מתחום הנפש, החוק, המוסר, מדעי החיים ועוד.

הריאיון שהעניקה אורית קמיר לארי שביט בעיתון "הארץ" בסוף השבוע האחרון העלה דיון ער וסוער. ולא, זו אינה טעות – אל אותו ריאיון יש להתייחס כדבר מה המוענק על ידי קמיר לשביט, ולא להפך. עבור רבים, קמיר היא סוג של כוהנת בתחומה, מומחית פמיניסטית בעלת הישגים רבים וחשובים, וכשהיא מעניקה לשביט ריאיון כזה, היא לוקחת על עצמה את תפקיד המתווכת, גם אם לא התכוונה לכך. מכאן, הדרך לגיהנום, גם אם היא סוגה בשושנים של כוונות טובות, היא קצרה.

הקוראת האינטליגנטית תתהה האם קיים כאן רובד נסתר של המתווך האמיתי, עיתון "הארץ", שאולי ברוח התקופה המונעת על ידי טראפיק (תנועת גולשים) וקליקבייטים, זרק לקולוסיאום הווירטואלי את קמיר ושביט לקול מצהלות ההמון.

הערת שוליים: על איירביאנבי ויאיר לפיד

כל מי שיצא לו לכתוב ביקורת על דירה שהוא שכר באיירביאנבי מכיר את התופעה: ברגע שאתה ניגש לכתוב את הביקורת אתה מוצא את עצמך סוג של יאיר לפיד המקדש את דרך האמצע, שאתה מגדיר פתאום בחביבות שלא הכרת אצל עצמך, ״דרך הזהב״. נכון, רצית ותכננת להראות לבעל הדירה מה זה, ובראשך חצבת מילים על הזרם הנוראי במקלחת, על המחסור בכלי מטבח והחלון של חדר השינה שהיה מעל מסעדה שעובדת עד השעות הקטנות של הלילה, אבל ברגע שאתה ניגש לכתוב את הביקורת לפתע פתאום אתה מחפש את האיזון, מגרד בדלי מחמאות, ובעיקר תר אחר הדרך לצאת בסדר.

למה זה קורה? קמילה ואסקז בספרה The Discourse of Online Consumer Reviews (השיח של ביקורת צרכנים ברשת) מנתחת את האבולוציה של ביקורת לקוחות בעידן הדיגיטלי ומראה כיצד בפלטפורמות כמו איירביאנבי, בה מצד אחד ללקוח יש מה שנקרא ״מוניטין דיגיטלי״, שנשאר איתו הלאה, ומצד שני לבעל הנכס יש את המוניטין שלו – השיח הביקורתי מתמצה למשהו שמשאיר את כל הצדדים ״בסדר״ ובעיקר לא מסמן אף אחד מהצדדים כבעייתי או כהיסטרי. בשיח הביקורות הדיגיטלי, שני הצדדים (השוכר והמשכיר) מדברים בעצם אל קהל רחב (ומדומיין) של שוכרים ומשכירים עתידיים ולכן קשה מאוד לתפוס מי מהם במילה, כי הכל נאמר בקודים התרבותיים "הנכונים".

עכשיו חזרו לריאיון של קמיר ושביט, קראו את התשובות של ארי שביט, את החזרה שלו על האמירות בסגנון ״אני גבר ולכן אין זה מקומי להגיד לכן ש…״ ותגידו שזה לא עושה לכן חשק לפחות לשכור דירה מהממת בלוקיישן מעולה עם אחלה זרם במקלחת.

מלחמות אין ברירה

״כשאין אפשרות לשנות את אופני ההפצה או את צורת המסרים, עדיין אפשר (כמלחמת גרילה סמיוטית אידיאלית) לשנות את הנסיבות כדי שמקבלי המסרים יבחרו את הדרכים שלהם לקרוא אותם״. כך כתב הפילוסוף והסופר אומברטו אקו באחד ממאמריו האייקונים על החיים במציאות היפר-ריאליסטית.

בהפשטה גמורה, כוונתו של אקו היא שבעידן של תקשורת המונים, שטף מידע ורשתות חברתיות, השליטה על המדיום כמו גם על המסר המשודר נותרה בידי קבוצה מצומצמת של פוליטיקאים ובעלי ממון המחזיקים בעלות על עיתון, ערוץ טלוויזיה או פלטפורמה דיגיטלית (כן, מארק צוקרברג, גם אתה).

במצב סתום זה, שבו השליטה על המדיום והמסר נתונה בידי קבוצת שליטה מצומצמת, נראה כי כל ניסיון לשנות את דעת הקהל, נידון לכישלון.

בעבור אלו המעוניינים לחולל שינוי תרבותי, חברתי או פוליטי, אקו מציע נחמה ומזהה נקודת תורפה בהגמוניה הזו של קבוצת השליטה המצומצמת: אמנם היכולת לקחת שליטה על המדיום והמסר הינה דבר כמעט בלתי מושג עבור רובנו, אבל בכוחו התאורטי של כל אחד מאתנו להגיע לכורסה, לבית ולרחוב של כל צופה וקוראת ולהעניק להם כלים ביקורתיים כלפי המסרים שהם מקבלים מהתקשורת, מהרשת ומבעלי השליטה. זו מלחמת גרילה! נשמע מסובך וחפרני? אז הנה, ככה עושים את זה:

ה"שיפוץ" לפרסומת המופע של אייל גולן | צילום: אנונימי/ת

[mc4wp_form id="1006521"]