שלום אורית,
כשאבא של בת הזוג שלי לשעבר לפת לי את העורף, הוא היה גבר כבן חמישים, בן-זוג ואב, עיתונאי מוערך ומבוקש, מנוי בחדר כושר, אורח קבוע בברי יין טרנדיים ומוקף בנשים יפות. את כל המשקל הזה הרגשתי על העורף שלי. הרגשתי ששנינו יודעים, שהוא משוכנע, שמגיע לו.
שישים שניות בערך, אמצע הלילה, תל אביב. הוא הקפיץ אותי הביתה, אנחנו עומדים ברחוב. שישים שניות הוא נעל את האצבעות שלו על העורף שלי, עיסה אותו איתן, והזרוע מתאמצת לקרב את הגוף המאובן שלי אליו, לנשיקה. לראשונה הבנתי איך פועלת התגובה הגופנית הזו, שהפכה למטפורה, "להשתין במכנסיים".
To read this article in English, press here
לא אירוע חד פעמי. ארי שביט | צילום: שרון ברקת
לא הייתה נשיקה. לא היה כלום, בעצם. מה היה? פרשנות. הוא מתייאש ומקרב אותי אליו, למה שכינה אחר כך "(בסך הכל) חיבוק אבהי", וברגע שהמגע היחיד על גופי היה אך ורק של המכנסיים הלוחצים על בטן מתהפכת, שאלתי חלושות, "למה?"
הוא התעשת כמו פנתר. תוך רגע עשה משפט שדה, ובמשך חמישים דקות הוא שכנע אותי בו זמנית שבדיתי סיטואציה, שפיתיתי אותו, שאני מושכת, שאני מוערכת, שאני שקרנית, שנדבר על זה באור יום, שלא נדבר בכלל, שניפרד כידידים, שנמשיך כאן. הזכרתי לו שאני בת הזוג של הבת שלו. "זה לא מה שאני הבנתי", הוא רעם בשאננות, "את בת הזוג לשעבר. לא הייתי מתחיל עם בת זוג של חבר אם הייתי יודע שהם עדיין יחד".
זוהי עדות שפרסמתי, בשם בדוי ובשינויים קלים, ביולי 2013 במסגרת הפרויקט "אחת מתוך אחת". באותו הזמן הייתי בת 22, בזוגיות סבוכה, מאוהבת עד עמקי נשמתי. בת זוגי הייתה בתו הבכורה של ארי שביט, שהיא כיום, כפי שמצוטט במאמרך, "פעילת זכויות אדם ופמיניסטית נלהבת". בניגוד לנוסח הזועק באתר "הארץ", הפעם הראשונה שבה התעמתה בתו עם מעלליו לא הייתה לפני שנה וחצי, אלא לפני שש שנים. אותה "שבת כאובה" שמתוארת בפתוס חולני ומעלה קבס, לא הייתה בעבורה אלא תזכורת מרה למציאות משפחתית עגומה ששינתה את חייה, את חיי ואת חיינו, הרבה קודם לכן.
כבר שש שנים שהיא ואני מתמודדות עם אותו לילה כאוב, ביחד ולחוד, ברגישות, בדיאלוג ובאומץ רב. ממקומי אוכל להעיד שהיא בהחלט מתקדמת במסע הזה, מתוקף היותה אחת הנשים הנבונות ביותר והמוסריות ביותר שאני מכירה. בשל כך, אני יודעת שהיא מבינה למה אני חייבת לפרסם את הדברים הללו ברבים.
אורית, אינני מתכוונת להתייחס לפרשת דניאל ברין, גם אם נדמה מתוך ממצאיך שהיא העניין כולו. אני בוחרת לפנות אלייך כמי שבניגוד לכוונותיה, תמכה בניקיון כפיו של אדם שהכתיר שנה וחצי משפחתיות במיוחד כהצלחה מלאת תובנות והסביר לנו ברוך של מראיין מנוסה כיצד לקבל אותו בחזרה בזרועות פתוחות. אדם שלפת את אהובתה של בתו בזרועותיו והסביר לה שזה בסדר גמור, שהיא פשוט לא הבינה. שצלצל למחרת היום להתנצל על מה שכאילו לא קרה, ולבקש בכל לשון של בקשה שלא אספר, רק שלא אספר את מה שלא היה.
אז לא סיפרתי, כי פחדתי, וכי רציתי את טובתה של בתו שאני אוהבת בכל לבי. לא סיפרתי והנחתי, התרכזתי באבל ובהחלמתי שלי. גם כאשר לפני שנה וחצי, המעגל הקרוב שלי שצף שוב ודחק בי לספר את אשר כל כך הכביד עלי. נותרתי עם מסך טלוויזיה המאיר את קלסתרו באורות ניאון, עם עיתונים יומיים ועם תקשורת מקוונת, מכוונת.
שביט, שמאמין באמת ובתמים במהפך שהתחולל בו, מבקש מאיתנו לסלוח לו. זאת, במחיר הצפת הפרשה, כלומר במחיר כאבה המחודש של משפחתו היקרה לו מכל. לו רק היה מתרכז בה, באבל שלה ובהחלמתו שלו, מתוך הבנה שכעת יוכלו כולם להתחיל מחדש אך קצת אחרת, ייתכן שלא הייתי צריכה לגולל שוב ולהסביר בפומבי את המובן מאליו.
כל רצוני הוא לבוז לנורמליזציה של התנצלויות פומביות, של צימוק התסמינים לכדי מתלוננת אחת או שתיים, של גבר שתעה ביער ומתוקף הגנה עצמית דרס בטעות איילה. זו אינה המציאות, וכולנו ערות וערים לכך.
ארי שביט מתחנן בפנינו שנתייחס לדפוסי ההתנהגות שלו כנורמליים מאחר שהתנסה בחרם ציבורי למשך תקופה שבעבורו נדמית לנצח. אני רק מבקשת ממך, אורית, לוודא שתקופת הזמן הזו אכן תימשך נצח. שהבמה, עיתונאית או אחרת, תינתן אך ורק למי שהוכיחו שהם ראויות וראויים לה.
ארי שביט מסר בתגובה: "בת הזוג לשעבר של בתי, חושבת שאני צריך להיעלם לנצח. עמדתה קיצונית וחסרת הלימה. כאשר עשיתי טעויות ביחס לנשים צעירות לקחתי אחריות מלאה. התנצלתי, השעיתי את עצמי, הפקתי לקחים. עברתי ואני עדיין עובר תהליך של תיקון, ואולם המקרה המתואר שונה לחלוטין. אין בין מה שאירע לבין התיאור ולא כלום. הגרסה משתנה ומתפתחת. לא לפתתי את עורפה, לא ניסיתי לנשקה, לא היו לי כוונות בלתי ראויות ביחס אליה. כיוון שמדובר בחייה האישיים של בתי לא אפרט מעבר לכך".
אורית קמיר מסרה בתגובה: "קראתי את המכתב ובהמשך ראיתי ששביט מכחיש באופן מוחלט את הטענה המועלית בו. מובן שאין לי מושג מה התרחש או לא התרחש שם. כשיש גרסה מול גרסה, בוודאי כשאחת מהן אנונימית, אני לא יכולה להשתתף בדיון. לכן, אני חושבת שנכון שתלונות על פגיעות מיניות יתבררו בפני מי שיכולים לחקור ולזמן עדים, לשמוע את כל הצדדים ולקבוע מה לדעתם קרה – לא ברשתות החברתיות ולא בעיתונות, שלהן או לי אין את הכלים לעשות את הבדיקה העובדתית. ככלל אני בשום אופן לא מטילה ספק בתלונות של מתלוננות כי אין שום סיבה לחשוד שהן משקרות. אלפי שנים תרבויות לימדו אותנו שנשים משקרות ואסור להאמין להן. המאבק הפמיניסטי היה לבער את הנגע הזה. פמיניזם לא אומר להאמין תמיד לכל אשה כי היא אשה, ולהניח שכל גבר שקרן כי הוא גבר. עיוות כזה הוא תמונת מראה של הפטריארכליות, ואני לא משתתפת בה".
[mc4wp_form id="1006521"]
