על מי אתם צוחקים כשאתם צוחקים על הרצל?

יש כאלה שנתפסו ברגעים מביכים, הפכו לכוכבי רשת בעל כורחם, וידעו להפוך את לימוני הבריונות לקרטיב לימון. לאשתו של הרצל מראש לא היה סיכוי

בימים האחרונים הפציעה בחיינו כוכבת רשת חדשה בעל כורחה, הפציעה באופן מילולי ממש, בדיוק כמו שהפציעה פתאום מול המצלמה של הכתב השוודי סטפן בורג ברחבת הכותל ב- 2013. ברגע אחד מזוקק התקיימו התנאים הנדרשים כדי להפוך את הסרטון לוויראלי: מספיק אנשים בו זמנית חשבו שזה מצחיק. זהו, למעשה, כל הסיפור.
אבל מה יש בו בסרטון הזה שהצחיק כל כך? הרי לא מדובר בהומור עצמי, אפילו לא על דרך ההזדהות. ההפך הגמור הוא הנכון: צחקתם, כי אתם לא כאלה. כי לכם זה לא היה קורה. אבל על מה בעצם צחקתם כשצחקתם על הרצל?

שוטרות עוושות פארודיה על סרטון "הרצל". צילום מסך מהסרטון

בבריטניה של המאה ה-18, לפי ויקיפדיה, השתנתה הגישה באשר למה שמצחיק. אם עד אז היה מקובל לצחוק על חשבונם של מוגבלים שכלית או גופנית, הרי שאחרי השינוי "בעל חוש הומור נחשב אדם בעל תכונות טובות, כזה שמתבדח רק על חשבון עצמו. הבחנות אלה אינן תקפות יותר".

משהו לא טוב קרה לאנושות במאות השנים שעברו מאז, ובמקום להתקדם, אנשים לא צוחקים רק על צרות ומבוכות שיכולות לקרות לכל אחד ואחת, אלא דווקא על מי שהוא לא הם, על מי שהם יודעים שהם לא יהיו. האישה שחיפשה את הרצל ברחבת הכותל עוררה את התגובה הגורפת לא סתם כי לא שמה לב שנקלעה לחזית המצלמה השוודית: היא מבוגרת, לא נראית כמו איך שהצוחקים היו רוצים לחשוב על עצמם, היא קולנית ללא מודעות עצמית.

"שינים עקומות אצל מבוגרים תמיד קצת שוברות לי את הלב. זו עדות לעוני בילדות", צייצה העיתונאית קרן נויבך בטוויטר, בזמן שעוד גולש יצר עוד מם בפוטושופ. גיחי, תראו, אישה בלי שיניים, בואו נצחק כולנו ביחד ונרגיש עליונים. אבל על חשבון מי? עוד מם, ועוד מם, ועוד פיית הומור אי שם איבדה את הכנפיים. כי בואו, זה לא באמת מצחיק וזה לא הומור - זאת סתם בריונות רשת נמוכה בתחפושת די גרועה.

האישה שחיפשה את הרצל היא לא הראשונה ולא האחרונה, היא רק הקורבן התורן, הפעם מקומי. המרחב הקיברנטי מלא בדוגמאות של אנשים שאומת האינטרנט צחקה על החולשות שלהם. לפעמים יש סיפורים עם טוויסט בעלילה, אבל על כל אחד כזה יש עוד אינסוף שיונצחו לעד כמם של מסכנות שהיא לא מנת חלקנו, מה פתאום. זה לעולם לא יהיה אנחנו.

אחד כזה שסיפור בריונות-הרשת שלו קיבל תפנית מעניינת הוא שון אובראיין, בן 46 מליברפול, כבד משקל. הוא צולם רוקד במסיבה. בפוסט המקורי עליו נכתב, "הוא הפסיק לרקוד כשראה אותנו צוחקים". יופי, אמא בטח גאה בכם.

רק שהפעם אובראיין היה זה שצחק אחרון, לאחר שקבוצת נשים מלוס אנג'לס ביקשה לאתר אותו ולהזמין אותו למסיבה. אובראיין אכן אותר, נענה להזמנה, והגיע להוליווד למה שהפך למסיבת ענק נגד בריונות, בהשתתפות ידוענים ביניהם מובי ומוניקה לווינסקי, דוברת מוכרת במאבק בבריונות.

זה שיעור חשוב: בדיוק כמו שהוויראליות של הפסאודו-הומור הבריוני תלויה בהמונים שיחשבו שזה מצחיק, גם התפנית תלויה בהתגייסות סולידרית של אלו שזה לא מצחיק אותם.

קימברלי ווילקינס, היא סוויט בראון, צולמה באפריל 2012 לכתבת חדשות על שריפה שהתחוללה בבניין שלה באוקלהומה סיטי. נרעשת היא סיפרה על העשן שהריחה כשקמה משנתה עם חשק לקרטיב, ואיך ברחה החוצה בלי לקחת נעליים, כי יש לה ברונכיטיס, ולמי יש זמן לזה. אישה אפרו-אמריקאית, לבושה ברישול, מטפחת מרופטת לראשה ודיבור תיאטרלי במיוחד היו מתכון מדויק לרמיקס מוזיקלי קצבי של המשפטים הבודדים שאמרה ווילקינס בכתבה, סרטון שעלה ליוטיוב חמישה ימים בלבד אחרי שידור הכתבה, צבר למעלה משני מיליון צפיות תוך יומיים, ועומד על למעלה מ-64 מיליון צפיות עד היום.

ווילקינס דווקא הבינה היטב את הפוטנציאל הגלום במשפט שהפך לאלמותי, Ain't Nobody Got Time For That. היא הפכה למרואיינת מבוקשת, בהופעה מהוקצעת בהרבה מאשר בסרטון המקורי, ואף הצטלמה לתפקידי אורח קטנים בהוליווד ולפרסומות מקומיות, שכולן פרודיות על הסרטון. אבל העובדה שווילקינס ידעה לעשות קרטיב לימון מהלימונים האלה, לא משנה את היסודות לויראליות של סרטון הרמיקס: האינטרנט לא צחק איתה, אלא עליה.

 

גם היא, כמו כוכבת הרשת שלנו שבסך הכל חיפשה את הרצל במקום ובזמן הלא נכונים, היא מעיין נערת פוסטר לסממנים של פשטות, נקרא לזה כך, של אנשים שהם לא אנחנו. הרישול, העדר האלגנטיות, ההגזמה נטולת המודעות העצמית, הם מה שהפכו את ווילקינס לכוכבת, ולא כשרון שירה למשל, שבזכותו הרמיקס היה מוצלח כל כך. ולמרות שהיא, כמו שון אובראיין, צחקה אחרונה, זה עדיין מציב מראה בפני כל מי שהרישול שלה, המשקל של אובראיין והשיניים של אשתו של הרצל הצחיקו אותם.

בדוגמה של סוויט בראון ווילקינס יש מימד נוסף על הרישול, והוא היותה אפרו-אמריקאית. הכותבת הבריטית ויקטוריה פרינסוויל ואחרים מתייחסים לממים האינטרנטיים האלה בשם ""Digital Blackface. בלאקפייס, ז'אנר שצבר פופולאריות במאה ה-19 בעיקר, שבמסגרתו מיוצגים שחורים על ידי לבנים מאופרים בכבדות, באופן גרוטסקי ומגחיך. מופעי הבלאקפייס אמנם כבר לא נהוגים מזה עשורים, אולם לדברי פרינסוויל, כשגולשים לא-שחורים ברשת מגייסים דווקא אנשים שחורים לצורך הבעת מסרים - על ידי סרטונים, גיפים, ואף אמוג'יז- זוהי למעשה גרסה דיגיטלית של ימינו ל- Blackface הגזעני. גיוס של תכונות שחורות על ידי עליונות-לבנה-בשם-עצמה, לצורך בידור. מה שברור שהוא פוגעני על הבמות - חוזר להיות מקובל באינטרנט ומצחיק את הבריונים על חשבון החלשים מהם.

מתישהו, סערת "הרצל" תשכך, האינטרנט יעבור למם הבא על חשבון המסכן הבא שיהפוך לכוכב בעל כורחו, אבל מי שלא תשכח היא זו שעל חשבונה סופקה מנת הגיחי-גיחי להמונים המשולהבים והצמאים למעט תחושת עליונות מזוייפת על הזולת. ואולי בפעם הבאה האינטרנט ואזרחיו בכל זאת יזכרו שגם מי שלא מוזמנים למסיבה בלוס אנג'לס כמו אובראיין או מקבלים חוזים לפרסומות כמו סוויט בראון, מגיעה להם זכות אנוש בסיסית שהיא לא לשלם את מחיר הבריונות הזמינה הזו. תוציאו את הראש מהמסך, תורידו את האצבע מהלופ, ותגלו שלא חסרים דברים מצחיקים באמת לצחוק עליהם.

תגובות

|
X
X

Send this to a friend