והרי החדשות ועיקרן תחילה:
אתמול עלה לפייסבוק עמוד חדש ששמו "עם היפות שלי באושוויץ", שמציג שלל תמונות של נערים במסע לפולין. בחלק מהתמונות נראים סלפיז אוויליים של נערים, בחלק מהתגובות כתובים משפטים נפלאים כמו "מחכות לכם בספסל האחורי באוטובוס לטרבלינקה" ועוד מטעמים. מנהלי העמוד מוסיפים כיתובים עוקצניים משלהם.
העמוד היכה גלים בביצת פייסבוק הישראלית. עד חצות אתמול הוא כבר קיבל יותר מ-7,000 לייקים, ואייטמים בשורה ארוכה של כלי תקשורת. בשעות הערב נמחקו מהעמוד רבות מהתמונות. מנהלי העמוד שומרים על אנונימיות ולא ענו לפניותי. הבוקר, עם 1,000 לייקים נוספים, הושבו התמונות, כשהפעם מוסתרים פני הנערים והנערות.
הבוקר גם העלתה מנהלת העמוד טקסט קצר, ספק מתנצל וספק אירוני, עם שתיים-שלוש ירידות על יאיר לפיד ושי פירון. הטקסט מסתיים ככה:
"אם לא הבנתם אני בטוחה שתסבירו הכל אחד לשנייה כאן בתגובות למטה. מבקשת שתעשו לייק, כי אם לא, בדוק שיש לכם בעיה בנפש יהודי הומיה.
"בקשה אחרונה לשי פירון; אלוהים מרחם על ילדי הגן. אולי גם אתה?"
הביקורת
התגובות לעמוד מעורבות. מצד אחד ניכר שרבים נהנים מהתוכן ומוצאים אותו משעשע באורח מטריד. מצד שני, השילוב של שואה והומור מוציא מלא מעט טוקבקיסטים ישראלים, ובכן – את הטוקבקיסט שבהם. "לא מצחיק", "ביזיון", "בושה למדינה ולמשפחה" שוכנים בשלום ובאחווה לצד "היוצרים של הדף הזה הם ערבים", "צאצאים של יהודים ששיתפו פעולה עם הנאצים", "תמותו", ועוד.
המהות
קחו ילדים בני 16, 17 או 18, שימו אותם ביחד על אוטובוס, משאית, מטוס או רכבת (לא התאפקתי), הרחיקו אותם מהבית ליומיים או שבוע, ותיתקלו, איפשהו, בסמים ואלכוהול. אלא אם כן אתם צועקים "ערכים" מספיק חזק, ואז, ובכן – תיתקלו בסמים ואלכוהול. ילדים הם ילדים הם ילדים, וכשמרחיקים אותם ממקור הסמכות, הם בודקים דברים חדשים.
אגב, באופן מוזר, אם תרחיקו חבורה של בני 20, 30, 40 או 70 מהבית לשבוע, יש סיכוי קרוב ל-100 אחוז שהם יצרכו סמים ואלכוהול.
הלוקיישן
אבל אלה אושוויץ ומיידנק וטרבלינקה! מה, הילדים לא מסוגלים להבדיל בין טוב לרע? הם לא יודעים מה חשוב? הם לא יכולים לשמור על רצינות ערכית (לא הצלחתי להתאפק) כמה ימים?
יותר משאלה אושוויץ וטרבלינקה, אלה ילדים בני 17 ו-18. וגם אם הם רציניים, קשובים, מעוניינים ואכפתיים, כמה שואה הם יכולים לספוג? בכלל, כמה שואה אנשים יכולים לספוג בלי להיאטם? הסיבה שבדיחות שואה היו נפוצות כל כך בשואה, היא שהומור מסייע לאנשים להתמודד עם קושי. והסיבה שילדים בני 17 עושים סלפי בקרמטוריום, כותבים סטטוס "זין על היטלר!!" ומעלים תמונות "עם היפות שלי באושוויץ", היא כי הם בני 17.
הרי השאלה האם ילד בן 17 צריך להיות עסוק כל כך בלזכור ולא לשכוח עוד לא קיבלה תשובה משביעת רצון. הממלכה החליטה שהם צריכים כי זה טוב לממלכה, אבל היא לא יודעת אם זה טוב או לא טוב לילדים.
זכר השואה
סיפור שואה אמיתי לגמרי: סבא שלי היה בן 16 כששלחו אותו לעבודות כפייה בטרנסילבניה. הוא נפל על ג'וב חלומי. שלחו אותו לטפל בבוסתני פרי של עיירה שכל הגברים שלה נשלחו למלחמה. "שני דברים למדתי בשואה", הוא היה אומר לי עד שנפטר לפני חודשים אחדים: "לשתות ולזיין איכרות רומניות".
הדור הזה
אנחנו, האנשים מהתקשורת, סמולנים יודעי-כל ויפי נפש, אנחנו טיפוסים מצקצקים. בא לנו טבעי, הצקצוק. ככה, איפשהו בגיל 12 התחלנו לחקות את סבתא, ומאז אנחנו משפרים את היכולת הזו שזורמת לנו בדם. אז להסתכל על הילדים האלה שרוקדים באושוויץ עושה לנו לצקצק. ולהסתכל על ילדות בעיניים מצועפות ופרצוף ברווז גם עושה לנו לצקצק. שמאלנים הם כמו טוקבקיסטים, רק שבמקום לקלל הם מצקצקים.
אני בן 43. אין לי שום יכולת להבין ילד בן 17, לא כל שכן ילד בן 17 באושוויץ. אבל אני זוכר כמה דברים. אני זוכר שכשאבא שלי התחיל לשמוע את הביטלס, אמא שלו כמעט זרקה אותו מהבית. וכשאני שמעתי את נירוונה, הוא כמעט זרק אותי מהבית.
הילדים היום מצויים במצב עוד יותר קשה מול המבוגרים, כי זה לא רק שיש להם מוסיקה ששונה מהמוסיקה שלנו, יש להם תרבות שלמה שאנחנו לא לגמרי מבינים: נכון, אנחנו משתמשים ברשתות חברתיות ובוואטסאפ, אבל אנחנו חובבנים. אין לנו שום דרך להבין את ריבוי סימני הקריאה שלהם. או למה הם עושים דאק-פייס למצלמה או חלק ניכר מהמימים המפגרים (בעינינו) שלהם. אנחנו לא לגמרי מבינים את הדרך שבה הם מתקשרים זה עם זה, כי אנחנו כבר לא כאלה צעירים וכי הדור שלהם מצויד בכלים שונים לגמרי משלנו.
כל פעם שאני נתקל בהם ובתמונות שלהם ובתספורות שלהם, אני קודם מצקצק, ואז מזכיר לעצמי שאין לי כלים להבין אותם. ויש לי דרך התמודדות סודית עם העניין הזה. אני מדקלם: "אני רציתי לשאול, כשאני עולה במדרגות והשכנה יורדת, מי צריך לומר שלום ראשון, זה שעולה או זה שיורד?"
גם כי אני לא מבין אותם, גם כי הם לא מבינים את הגשש וגם כי בפער הזה שביני לבינם, אני באמת ובתמים לא יודע מי צריך לומר שלום ראשון.
אפשר להתפעל מהדמעות שלהם באושוויץ, או קצת להיגעל מהם. ואפשר להזדעזע מילדים שמשתכרים מוודקה זולה בחזרה ממיידנק. ואפשר גם להעיר שכל אדם בר דעת צריך משהו לשתות כשהוא חוזר ממיידנק.
ואם כל זה נראה טיפה הזוי ומטורף ודוחה וציני ואדיש ומנותק ומזעזע, זה בגלל הצקצוק. ובגלל פער הדורות. ובגלל ההוצאה של הדברים מההקשר שלהם.
ומה הקונטקסט? בסופו של דבר יש כאן קבוצת גיל שנאלצת לספוג מנות שואה קבועות ממערכת החינוך והממלכה הישראלית, עד שהיא מגיעה לטקס העמסת השואה בפולין. אף אחד לא שואל אותם מה הם רוצים ולא רבים תוהים אם הם באמת בשלים לכל הקטסטרופה הזאת על כתפיהם הצעירות. ייתכן מאוד שמחנות הריכוז אפילו מעצימים את ההתנהגות הפרועה והאינפנטילית של בני הנוער: אולי הם פשוט מתנהגים ככה כי זו דרך הדרך שלהם להתמודד?
סאטירה
מדינת ישראל כל כך הזדעזעה מ"מלכת אמבטיה" של חנוך לוין, שהוא נדרש לפרסם טקסט התנצלות בעיתון. "ניקוי ראש" זכתה לקיתונות של ביקורת וזעזוע. וככה גם "דבר אחר", "החמישיה הקאמרית", "ארץ נהדרת" וכל רגע סטירי כמעט בתולדותינו.
העמוד "עם היפות שלי באושוויץ" הוא עוד תוכנית סאטירה. בעידן אחר, במדיה אחרת, אבל עוד תוכנית סאטירה. וככזה, אם אנשים לא יזדעזעו ויגידו למפעיליו להתבייש, הוא לא יעשה את העבודה.
והכי כדאי לזכור שסאטירה היא מראה: אנחנו צועקים, מטקבקים ומצקצקים כי הנוף שניבט אלינו מהמראה הזאת הוא לא משהו. הרבה לפני התמונות המביכות של תיכוניסטים בטרבלינקה עלה העמוד "מסע בנק הפועלים לפולין", והתנוססה עליו תמונה נפלאה של עובדי הבנק הנושאים דגל עצום מודפס:
"מרכז תפעול בנקאי מרכין ראש בפולין
בנק הפועלים, להיות ראשון זה מחייב".