המלחמה ומצב החירום הכליאתי של בן-גביר מחקו את ההבדל בין אסירים ביטחוניים קטינים למבוגרים

בחודש שעבר אישרה הוועדה לביטחון לאומי של הכנסת פעם נוספת את הארכת ההכרזה על ״מצב חירום כליאתי״. המונח הזה כבר נשמע כמעט טכני. עוד הארכה, עוד דיון בוועדה, עוד תקופה שבה מערכת הכליאה הישראלית רשאית לפעול בתנאים שבימים רגילים לא היינו אמורים לקבל.

מצב החירום הכליאתי הוכרז בעקבות 7 באוקטובר והעלייה החדה במספר הכלואים, ואיפשר לחרוג מהוראות הנוגעות לשטח המחיה ולחובה לספק מיטה לכל אסיר. כמעט שלוש שנים אחר כך, החריג כבר אינו תלוי אפילו בהמשך קיומו של אותו מצב ביטחוני: ביולי שינתה הכנסת את החוק כך שההכרזה על מצב חירום כליאתי תוכל להישען על ״העלייה המשמעותית במספר האסירים שנובעת מהפעולות הצבאיות המשמעותיות״, ולא עוד על ״המצב הביטחוני השורר במדינה״. החירום כבר אינו רגע בזמן.

ובתוך המערכת הזאת מוחזקים מאות ילדים וילדות פלסטינים, בני 14-17. לפי נתוני שב״ס, בסוף יוני הוחזקו בבתי הכלא 376 קטינים המסווגים ״ביטחוניים״. חלקם עצורים עד תום ההליכים, חלקם מרצים מאסר וחלקם – 164 מהם – מוחזקים במעצר מינהלי, ללא כתב אישום וללא משפט. אלא שבמשטר החירום שנבנה בבתי הכלא מאז אוקטובר 2023, קשה לדעת שהם קיימים בכלל.

״צמצום פעילויות שגרה״

ב-16 באוקטובר 2023 הוציא שירות בתי הסוהר (שב״ס) הוראת שעה שכותרתה ״צמצום פעילויות שגרה בעת מלחמה״, שקבעה כי פעילויות השגרה בבתי הסוהר יצומצמו למינימום או יבוטלו. ההוראה הוארכה מאז פעם אחר פעם. במסגרת המשטר שנוצר נפגעו, בין היתר, ביקורי המשפחות והקשר עם העולם שמחוץ לכלא.

מאז פברואר 2024, הוראת השעה חלה על האסירים הביטחוניים בלבד. בתוך הקטגוריה הזאת נמצאים מבוגרים וילדים. ההוראה אינה יוצרת הסדר נפרד לקטינים ואינה מבחינה בין משמעותן של ההגבלות עבור ילד בן 15 לבין משמעותן עבור מבוגר בן 35.

״השגחה מיוחדת״

זו אינה הבחנה שולית. חוק הנוער קובע שמעצרו של קטין צריך להיות אמצעי אחרון ולפרק הזמן הקצר ביותר הנדרש, ושיש להביא בחשבון את גילו ואת השפעת המעצר על שלומו הגופני והנפשי ועל התפתחותו. הוא קובע גם שקטין עצור יוחזק בתנאים ההולמים את גילו ואת צרכיו ותוך ״השגחה מיוחדת״ על שלומו. תקנות הנוער דורשות התאמת מזון, טיפול רפואי ונפשי והכשרה ייעודית לסוהרים העובדים עם קטינים.

העיקרון בדין הישראלי ברור: ילד בכלא נשאר ילד. הוא לא אמור להיעלם כאשר ליד שמו מופיעה המילה ״ביטחוני״.

העיקרון בדין הישראלי ברור: ילד בכלא נשאר ילד.

דווקא בסוגיית הקשר עם המשפחה אפשר לראות שהמדינה ידעה בעבר לעשות את ההבחנה הזאת. כאשר ביקורי המשפחות נפגעו בתקופת הקורונה, הוציא שב״ס באפריל 2020 הוראת שעה מיוחדת לקטינים ביטחוניים, שאפשרה להם לקיים שיחות מפוקחות עם בני משפחתם. ההוראה הייתה זמנית, וערב 7 באוקטובר כבר לא הייתה בתוקף, אבל עצם קיומה חשוב: כאשר מצב חירום פגע בקשר של ילדים כלואים עם משפחותיהם, המדינה הבינה שיש צורך לחשוב עליהם בנפרד.

לכן מה שקרה אחרי 7 באוקטובר בולט במיוחד. משטר ההגבלות הוחל באופן גורף על ״האסירים הביטחוניים״, ועצם היותם של מאות מהם ילדים לא הוליד מערכת מקבילה של הגנות המותאמות לגילם. כך הגדרה אחת מצליחה לטשטש הגדרה בסיסית בהרבה: ילד.

כך הגדרה אחת מצליחה לטשטש הגדרה בסיסית בהרבה: ילד.

חתיכה מההתבגרות

המשמעות אינה תיאורטית. עבור ילד כלוא, ביקור של אמא או אבא, האפשרות לשמוע קול מוכר, לימודים, פעילות ויציאה מהתא אינם פרטים שוליים בתנאי הכליאה. ילד שנעצר בגיל 15 וחי שנתיים תחת ״הוראת שעה״ יוצא ממנה בגיל 17. עבור המדינה, אלה רצף של הארכות זמניות. עבורו, זו חתיכה עצומה מתקופת ההתבגרות שלו.

עבור המדינה, אלה רצף של הארכות זמניות. עבורו, זו חתיכה עצומה מתקופת ההתבגרות שלו.

עבור המדינה, אלה רצף של הארכות זמניות. עבורו, זו חתיכה עצומה מתקופת ההתבגרות שלו.

מצב חירום יכול להצדיק צעדים חריגים. הוא אינו יכול לבטל את הילדות. אחרי כמעט שלוש שנים, השאלה כבר אינה רק מתי מצב החירום יסתיים, אלא מה התרגלנו לקבל בשמו.

בספטמבר קיצרה הוועדה את ההארכה לחודש אחד בלבד, עד 15 באוקטובר, ובסדר היום שלה כבר נקבע ל-13 באוקטובר דיון בהארכה נוספת, בכפוף להגשת בקשה מהממשלה. זו הזדמנות לדרוש מהממשלה ומהכנסת לבחון לא רק כמה מקומות כליאה חסרים, אלא גם כיצד משטר החירום כולו מוחל על ילדים.

כי ילד בן 14 שמוגדר ״אסיר ביטחוני״ הוא עדיין ילד בן 14. אם משטר הכליאה שלנו כבר אינו מסוגל לראות את זה, מצב החירום האמיתי נמצא במקום אחר.

טיטי כרמל הוא מנכ״ל ארגון ״הורים נגד מעצרי ילדים״