הסרט נז״א וטענת ההקשר: דורשים הקשר רק כשהוא משרת את הטיעון שלנו

הוויכוח הסוער סביב הסרט נז״א (נזק אגבי) כלל, בין היתר, ביקורת על כך שהסרט אינו מציג את ההקשר שבו התרחשו האירועים שהוא מתאר – ובראש ובראשונה את הטבח הברברי שביצע חמאס ב-7 באוקטובר, שקדם לתגובה הישראלית בעזה.

הביקורת הזאת אינה מגיעה רק ממי שמבקש להגן על מדיניות הממשלה או להצדיק את אופן ניהול המלחמה. היא נשמעת גם מפי אנשים ליברלים, ביקורתיים מאוד כלפי התנהלותה של ישראל בעזה, שאינם חושבים שיוצרי הסרט, יובל אברהם ורחל שור, פועלים מתוך שנאה לישראל או מתוך רצון לפגוע בה. דוגמה בולטת לכך היא העיתונאי (המעולה) רביב דרוקר, שביקר את הסרט על היעדר ההקשר.

זוהי ביקורת לגיטימית, אבל היא מעלה שאלה רחבה יותר: האם אפשר בכלל לדרוש מסרט, או מכל יצירת אמנות, להציג ״את כל התמונה״? ואם כן – איפה מתחיל ההקשר? האם ב-7 באוקטובר? במלחמת ששת הימים? אולי במלחמת העצמאות? אולי קודם? הרי כל אירוע היסטורי הוא חוליה בשרשרת של אירועים שקדמו לו. ברגע שאנחנו דורשים מיוצר להציג את ״כל ההקשר״, אנחנו למעשה חולקים על קביעתו מהי ההיסטוריה הרלוונטית לסיפור שבחר לספר.

סרט הוא בראש ובראשונה כלי ביטוי של היוצר. הוא אינו ועדת חקירה ואינו ספר היסטוריה.

זאת כמובן אינה דרישה ניטרלית. סרט הוא בראש ובראשונה כלי ביטוי של היוצר. הוא אינו ועדת חקירה ואינו ספר היסטוריה. יוצר בוחר במה להתמקד, מה להראות ומה להשאיר מחוץ לפריים. להבנתי, השאלה החשובה ביותר היא אם הסרט מטעה את הצופים בנוגע לנושא שהוא מבקש להציג. במילים אחרות: האם הוא מתעלם מעובדות רלוונטיות שיכולות לשנות את הסיפור שהוא בא לספר? הבחירה של היוצר יכולה להיות שנויה במחלוקת, ואפשר לבקר אותה, הן לגופם של דברים והן בטיעונים מסוג what about… , אבל עצם הטענה שהיוצרים לא כוללים בסרט עובדות או נתונים נוספים, היא טענה שנכונה תמיד, ולכן אין פירושה בהכרח שהיצירה מטעה או שהיוצר מתעלם בכוונה מן המציאות שאינה נוחה לו.

זניח או חשוב?

בנז״א התמקדו היוצרים בהיבטים שראו לנכון להציג: הדרך שבה הפעיל צה״ל במהלך המלחמה טכנולוגיה משולבת של מודיעין ואש, ותוצאות השימוש בה – בעיקר פגיעה נרחבת באוכלוסייה אזרחית. אלה עניינים שלא זכו, לטעמם, לייצוג מספק בחלקים גדולים של התקשורת הישראלית.

האם זהו נושא זניח או חשוב? האם העדויות שהם נשענים עליהן אמינות או שיש עדויות שמפריכות אותן? האם הטענה שלהם, שיש קשר בין טכנולוגיית זיהוי המטרות, היקף ההיתרים שניתנו לפגיעה בבלתי מעורבים ומספר הנפגעים האזרחיים בעזה, מבוססת, או שמדובר בחריגות? אלו השאלות הרלוונטיות ועליהן צריך לנהל את הדיון, הן בצד העובדתי והן בצד הנורמטיבי.

חשוב גם לזכור מי הם יוצרי הסרט. צפיתי ב״אין ארץ אחרת״, הסרט הראשון שאברהם ושור היו שותפים ליצירתו. מהיכרות אישית עם מה שתואר בו על המתרחש בדרום הר חברון אני יכול להעיד שהוא נאמן למציאות. מי שיבחן את התבטאויותיו של אברהם מאז הטבח ימצא זעזוע עמוק וברור ממעשי חמאס. לכן קשה לטעון ברצינות שהסרט נועד להצדיק את הטבח או למחוק אותו מן התודעה.

אפשר בהחלט לטעון שהסרט היה צריך לכלול גם התייחסות מפורשת ל-7 באוקטובר. ככל שהתייחסות כזאת חסרה בו, זו ביקורת עניינית על בחירה אמנותית. אבל מכאן ועד לטענה שהיעדר ההדגשה של ההקשר הזה הופך את הסרט לבלתי לגיטימי – המרחק גדול. במילים אחרות, הבחירה להציג בסרט היבט משמעותי באופן הלחימה של צה״ל ואת תוצאותיו – פגיעה נרחבת באזרחים – היא בחירה לגיטימית, רלוונטית וחשובה, בראש ובראשונה לציבור בישראל. הדיון בה צריך להתנהל כולו במישור הענייני.

בכל הכיוונים

ובכלל, מעניין לבחון עד כמה אנחנו עקביים בדרישה ל״הקשר״. במהלך השנים צפיתי בלא מעט כתבות, סרטים ותוכניות על 7 באוקטובר ועל החברה הישראלית שהמלחמה טלטלה. איני זוכר שראיתי בהם תיאור מפורט של ההקשר שבתוכו התפתחה המציאות בעזה.

לא זוכר שראיתי בהם תיאור של חברה שבה מיליוני בני אדם חיים במשך שנים בעוני ובצפיפות בשטח קטן, וחלק עצום מהם פליטים וצאצאי פליטים ממלחמת העצמאות – אירוע שבנרטיב הפלסטיני נקרא הנכבה.

לא זוכר שראיתי דיונים במדיניותן של ממשלות ישראל לאורך השנים כלפי חמאס, ובמיוחד בתפיסה שלפיה פיצול בין חמאס לבין הרשות הפלסטינית יכול לשרת אינטרסים ישראליים. לא שמעתי שהתקיים בירור ציבורי אמיתי של מדיניות ״חמאס הוא נכס״, מדיניות שכל מטרתה למנוע התקדמות לפתרון מדיני, תוך חיזוק חמאס ומימונו בסכומי עתק.

והיכן בדיוק התקיים הדיון בתוצאה האסטרטגית של ההתנתקות מעזה ב-2005 – מהלך חד־צדדי, במקום מהלך מתואם עם פרטנר פלסטיני מתון, הרשות הפלסטינית שעמה חתמה ישראל על הסכמים? הרי כתוצאה ישירה מהחד־צדדיות הצליח חמאס להציג את ההתנתקות כהוכחה לכך שישראל נסוגה תחת לחץ ולא בעקבות משא ומתן. הנרטיב הזה סייע לו לטעון שהדרך לעצמאות פלסטינית אינה עוברת בדיפלומטיה אלא בהתנגדות אלימה.

אין פירוש הדבר שההיסטוריה הזאת מצדיקה את הטבח. ממש לא. כי הסבר אינו הצדקה. הבנת ההקשר אין פירושה פטור מאחריות. אבל אם אנו מאמינים שהבנת ההיסטוריה נחוצה כדי להבין כיצד הגענו למקום שבו אנו נמצאים, הרי שהעיקרון הזה צריך לחול בכל הכיוונים הרלוונטיים לדיון.

״לא קרתה בוואקום״

הנקודה הזאת הומחשה היטב בתגובות בישראל למזכ״ל האו״ם אנטוניו גוטרש. באוקטובר 2023, לאחר שגינה שוב ושוב את מתקפת חמאס ואת הטבח בישראלים, הוא אמר במועצת הביטחון כי מתקפת 7 באוקטובר ״לא קרתה בוואקום״. בישראל פרצה סערה. הדברים נתפסו אצל רבים כניסיון להצדיק את הטבח. אבל האמירה שאירוע ״לא קרה בוואקום״ אינה טענה שהוא מוצדק. אפשר לגנות פשע באופן מוחלט ובאותה נשימה לנסות להבין את התנאים ההיסטוריים והפוליטיים שאפשרו אותו.

בעומק הדברים, הטענה להיעדר ה״הקשר״ מושמעת רק כאשר ההקשר המבוקש משרת את הטיעון שלנו. כאשר אנחנו נדרשים לראות את ההקשר על כל היבטיו, התגובה האוטומטית היא היאטמות.

אפשר לגנות פשע באופן מוחלט ובאותה נשימה לנסות להבין את התנאים ההיסטוריים והפוליטיים שאפשרו אותו.

אותו פרדוקס עלה בפרשת שלוש נשיאות האוניברסיטאות האמריקאיות שהעידו בקונגרס בדצמבר 2023. הן נשאלו אם קריאה להשמדת עם של יהודים מפרה את כללי האוניברסיטה. אחת התשובות שניתנו, בניסוח שספג ביקורת עצומה, הייתה שהדבר עשוי להיות תלוי ב״הקשר״ ובשאלה אם מדובר בדיבור או בהתנהגות המפרה את הקוד האוניברסיטאי. הביקורת הציבורית על כך הייתה מובנת ומוצדקת, כי יש קווים מוסריים שאסור לטשטש באמצעות אינסוף שכבות של פרשנות.

אבל דווקא משום כך צריך להבחין בין שני שימושים שונים במילה ״הקשר״. יש הקשר שמסביר, ויש הקשר שמצדיק. כי אפשר להבין מדוע פלסטינים רבים רואים את 1948 כנכבה – בלי לקבל את הטענה שהדבר מצדיק את טבח 7 באוקטובר. ואפשר להבין את התנאים שבהם צמח חמאס – בלי להצדיק את האידיאולוגיה שלו או את פשעיו.

ומנגד, אפשר להבין מדוע רוב הישראלים חוו את 7 באוקטובר כטראומה לאומית חסרת תקדים – בלי להסיק מכך שכל פעולה שנעשתה בעזה היא לגיטימית או אפילו חוקית.

וכן, אפשר לתאר סבל של אזרחים בעזה – בלי למחוק את הסבל של אזרחי ישראל. כי הבנת ההקשר אינה משחק סכום אפס. למעשה, אם אנחנו רוצים לנהל ויכוח רציני על המלחמה, על הסרט ועל החברה הישראלית, אנחנו צריכים להיות מסוגלים להחזיק כמה אמיתות בו־זמנית, וביניהן: שחמאס ביצע ב-7 באוקטובר פשע מחריד; שישראל זכאית להגן על אזרחיה; שאזרחים פלסטינים אינם כולם חמאס; שהסבל וההרס בעזה ראויים לתיעוד; ששיטות הלחימה של ישראל בעזה אינן חסינות מביקורת; ושהמציאות שהובילה ל-7 באוקטובר אינה מתחילה באותו בוקר ואינה מסתיימת בו.

מחוץ לפריים

סרט, ספר או כל יצירה אחרת אינם חייבים לספר את כל הסיפור מ״בראשית ברא״ ועד ימינו. ליוצרים יש ויש זכות להתמקד בהיבט שהם בוחרים להציג. אבל צופה בהחלט רשאי לשאול איזה סיפור הסרט מספר ומה נשאר מחוץ לפריים. באותה מידה, מי שמבקר סרט בשם ״ההקשר״ צריך להיות מוכן לשאול את עצמו את אותה שאלה על הסיפורים שהוא עצמו מספר. ובעיקר, אסור שטיעון ה״הקשר״ ישמש תירוץ נוח להימלט מהדיון הענייני בטיעון שהסרט מעלה.

מי שמבקר סרט בשם ״ההקשר״ צריך להיות מוכן לשאול את עצמו את אותה שאלה על הסיפורים שהוא עצמו מספר.

כי המבחן האמיתי אינו אם יצירה מסוימת כוללת את כל ההקשר. אין יצירה שיכולה לעשות זאת. כי אם טענת ה״הקשר״ היא רק שם אחר לדרישה שהסיפור יתאים לנרטיב שלנו – זו טענה שרק מתחפשת לטיעון ענייני, ובפועל נועדה לחמוק מדיון כזה.

הכותב הוא מנכ״ל ג׳יי סטריט ישראל ולשעבר הקונסול הכללי של ישראל בבוסטון