בדרום אין כל חדש: בלוני התבערה ממשיכים לשרוף את מערב הנגב

למרות המו"מ בין הממשלה לבין חמאס, ההצתות באמצעות בלונים ועפיפונים נמשכות – ופתרון אין. הקיבוצניקים ממשיכים לכבות את האש ומצפים לבשורה מדינית

"אנחנו אומרים לילדים לא לגעת בבלונים לא שלהם, והילדים מאבדים את התמימות", אומרת רחלי בנאקוט מקיבוץ בארי במערב הנגב, "כל המצב הזה הוא בלתי אפשרי". כבר שמונה שנים שבנאקוט חברה בצח"י (צוות חירום יישובי) בקיבוץ, ובשנתיים האחרונות היא עומדת בראשו. במכשיר הקשר שהיא אוחזת בידה נשמעים ברקע אנשי הקיבוץ שעוסקים בכיבוי השרפות באזור. "הם שולחים עלינו בלונים מחייכים, עם נצנצים ואורות, כדי לפתות ילדים לגעת בהם", אומר מזכיר הקיבוץ, יניב הגי.

מי שחשב שההצתות בדרום נגמרו – טעה. השרפות נמשכות, למרות המו"מ בין הממשלה לחמאס. בקיבוצים בדרום משתתפים רבים מהחברים בכיבוי, כי כוחות כיבוי האש לא מספיקים ורכבי הכיבוי הרגילים אינם מתאימים לתנאי השטח במערב הנגב. חגי הקר, חבר קיבוץ, הקים את הצוות של בארי. השגרה היא יומיומית: בבוקר עובדים בקיבוץ, ובצהרים, עם התגברות הרוח, מתחילים להגיע הבלונים ועמם השרפות – והכבאים הקיבוצניקים יוצאים לשדות וליער בארי עד לכיבוי האש בשעות הלילה. למחרת, חוזרים על אותן פעולות.

צילום: מיטל פלוטניק

שרפה ביער בארי | צילום: מיטל פלוטניק

"נוצרה פה חבורה שקיבלה תגבור מכל קצוות הארץ", מספר רמי גולד, אחד הכבאים בצוות, "יש שיתוף פעולה עם כלל הכוחות, והתוצאה היא שזמני הכיבוי מתקצרים משמעותית. אנחנו מכירים את האזור ומגיעים ראשונים לכל מקום. בשיא האירועים נוצר מצב שכל הכבאיות במקומות רחוקים, וזה הרגע שאנחנו הופכים להיות אחראים על הגזרה. קודם כל שומרים על הבית".

גולד הוא איש שטח, שמכיר היטב את שבילי האזור. הוא מתכנן שבילי אופניים במקצועו, ואחראי על 250 ק"מ של שבילי רכיבה בדרום, באזור בארי. לקיבוץ יש חנות אופניים שאליה מגיעים רוכבים מכל הארץ להצטייד לפני היציאה לרכיבה באזור. כעת הרכיבה מסוכנת, והשולחנות בסככה הצמודה למבנה שוממים. רק גולד, וכמה כבאים נוספים שעוצרים בדרכם למגדל התצפית של הקרן הקיימת שמחוץ לקיבוץ.

השבילים עצמם לא ניזוקו, מסביר גולד, אבל הצמחייה שלאורכם כן. שבילים שהיו מוצלים חשופים עכשיו. בסוף כל שרפה מרטיבים את הגזעים החיים ("בעיקר של האקליפטוסים", הוא מסביר, "המחטניים כנראה לא יתאוששו"), לשיקום עצמו ימתינו שנה - ואז יעשו "שנטוע" ויחדשו רק את מה שצריך. "יום אחד זה ייפסק ונחזור ונרענן הכל" אומר גולד, "הצמחייה הרב שנתית בדרום יודעת לשרוד שרפות ולהתאושש. בשנה הבאה זה יהיה ירוק, והאפר הוא דשן מצוין". השיחה נקטעת כשהוא נקרא לכבות שרפה נוספת.

בראש מגדל התצפית שמחוץ לקיבוץ, אחד מבין כמה מגדלים המפוזרים בין הקיבוצים, עומד תצפיתן של צה"ל. התצפיתן סורק את השטח במשקפת כדי לאתר בלונים לפני נחיתה, או מוקדי שרפה אם כבר נחתו. מתחת למגדל מאורגנים כוחות הכיבוי: הקיבוצניקים שבקיאים בשטח ובשבילים, לחלקם כלי רכב וטרקטורונים עם מכלי כיבוי. איתם ניצבים גם חקלאים מאזורים מרוחקים יותר בנגב, שאליהם העפיפונים והבלונים לא מגיעים, ואנשי שרותי הכיבוי וההצלה עם משאיות הכיבוי הגדולות והכבדות, שמוגבלות בתנועה בשטח.

עם כל הכוחות עומדים גם חיילים מיחידת כיבוי של חיל האוויר. הם מומחים בכיבוי מטוסים בוערים, אבל יש להם ציוד כיבוי אז הם כאן. "זה שונה ממטוסים", אומר אחד החיילים, "אבל לומדים מה לעשות ומכבים". גם שרפות במטוסים, הוא מדגיש, זה לא משהו שקורה בדרך כלל. גם אנשי הקרן הקיימת ורשות הטבע והגנים נמצאים בשטח הכינוס, מצוידים ברכב שטח ומכלי כיבוי. חלקם מאזור הדרום, אחרים אורחים מאזורים אחרים בארץ.

צילום: מיטל פלוטניק

"יום אחד זה ייגמר ונחדש הכל". רמי גולד | צילום: מיטל פלוטניק

"בשטח שלי בכרמל אני מכיר כל עץ. אומרים עליי שאם מזיזים אבן בשטח שלי, אני שם לב", מספר מיכה סילקו, יערן קק"ל ותיק ולמוד שרפות, "לראות את הכרמל עולה באש פעם אחר פעם לאורך השנים היה קשה מנשוא, ובבארי היה לי קל יותר לשמור על ניתוק רגשי בזכות חוסר ההכרות עם השטח – עד שראיתי תן שרוף, ובכיתי. לראות בעל חיים גדול שלא הצליח להימלט זה נורא".

פרט לכיבוי השרפות, עסוקים חברי הקיבוץ בשמירה על החוסן של הקהילה. "את החוסן אנחנו מחזקים על ידי מסוגלות. חוסר אונים מוביל לטראומה", אומר המזכיר יניב הגי, "אנחנו לא חסרי אונים מול הבלונים שמגיעים. לא כולם יכולים לכבות שרפות אבל כל אחד יכול לעשות משהו". כמה מחברי הקיבוץ ארגנו ערב הוקרה לכבאים, העיקר להישאר פעילים ולשמור על תחושת השליטה.

"יש פה שיתוף פעולה בלתי רגיל בין הרשויות", אומר חיים ילין חבר הקיבוץ וחבר כנסת, "האכזבה היחידה שלי מהרשויות זה שכשהמערכה התחילה לפני חצי שנה אף אחד לא ראה בזה טרור. צה"ל העריך אז שתוך שבועיים החיטה נקצרת ולא יהיה מה לשרוף". מאז נשרפו השמורות, והרבה מהן. "אוכלוסיית הצבים ביער בארי נעלמה, והיא לא בת שיקום", אומר ילין, "שמונה צבים אחרונים שהצלנו נמצאים בפינת החי בקיבוץ".

"אנחנו מצפים שזה לא יקרה יותר, שלא יפלו בלונים וקסאמים", מסכמת בנאקוט, "כל פתרון שהממשלה תבחר הוא אפשרי - אבל שיהיה פתרון ושיהיה יעד. גם אם עושים פתרון צבאי צריך בסוף משהו מדיני. אנחנו יושבים פה שנים ואין אג'נדה מדינית. גם אם ייפסקו הבלונים והקסאמים, מה יהיה ביום שאחרי?"

תגובות

|

Send this to a friend