הוא אומר לי שזה כמו בחורה יפה מאוד. אם מתייחסים אליה יותר מדי היא תתעלם ממך. ברקע זמרת שאני לא מכיר, והוא אומר לי: "זאת ביורק, חשוב שתכיר אותה". התינוק שלו בוכה בחדר ליד והוא משאיר אותי לבד עם מתנת היומולדת שלי. בחורה יפה מאוד, לא להתייחס והחוויה שהיא תעניק לך תבוא לבד. אני בן 15. השורה כבר מסודרת. אני מסניף אותה לאט ומסתכל על הזמרת האיסלנדית שצורחת שירה פגאנית. בדרך לחדר השינה הוא מבשר לי שהוא סידר לי ג׳וב בטלוויזיה. על מה יש להתלונן?
אפליקציות ההיכרויות לא ממש קורות עדיין. יש צ׳אט. וואלה. תפוז. יתכן שהצ׳אט הזה קיים עד היום. אני נפגש איתם במכוניות, בשירותים הציבוריים של מגדל האופרה, מאחורי בניינים על רחוב בן יהודה. אני צריך לחזור הביתה עד תשע, כי יש לימודים מחר. לרוב הם לא נראים מבוגרים מהגיל שהם ציינו עם קשר רופף במיוחד לתמונות.
על מה יש להתלונן? | ג'ייסון דנינו הולט
אני מפחד, אבל לא מראה את זה. אני מתנהג כמו ילד גדול. זה מה שרציתי, אז אין ברירה אלא ללכת על זה עד הסוף. אני קבעתי את הפגישות האלה. אני בן 13, אני בן 14, אני בן 15, אני בן 16, אני בן 18, אני בן 22, אני בן 24, אני בן 28, אני בן שבוע שעבר, סתם לא היה לי נעים להגיד לו "לא" כי הוא בא כל הדרך, והרי עוד רגע זה יגמר והכל יחזור לקדמותו – על מה יש להתלונן?
הוא מבוגר ממני בכמה שנים, ואנחנו מוצאים את עצמנו במיטה שלו. אני בן 14. הוא עוד לא מחוץ לארון אבל זה ברור לשנינו. אני שולח יד. הוא מסיר אותה. אני מתבייש בפעולה שאזרתי אומץ לעשות, אבל בכל זאת אני מתקרב. אני רוצה שבאיזשהו אופן הוא יאשר את הנוכחות שלי ויטמיע אותה בשלו. יש מצב שאני מאוהב ולא יודע איך ניגשים עם הגוף לזה. יום אחרי, הוא מספר לכל החברים המשותפים שלנו שההומו ניסה לגעת לו בתחת. הם הפסיקו לדבר איתי. על מה יש להתלונן?
לא מכניסים אותי למועדון ה-TLV. אני בן 14. רכב עוצר לידי. איש מבוגר וכסוף שיער שלצידו מין מרלון ברנדו צעיר יושבים. אוטו ספורט של הביוקר פלוס פלוס. "היי", הוא אומר, "קלטתי שייבשו אותך שם בכניסה. חבל ילד כזה יפה… שמע, אני מקושר לבעלים של המועדון, בוא אלי למסיבה פרטית ואחר כך נחזור". אני עולה לרכב.
אני מתעורר עם צפצופים באוזניים ופתק על השולחן. מה קרה פה אתמול? איך זה הגיוני שאני לא זוכר כלום? הפתק מזכיר לי את הפתקים שאבא שלי כותב לי בבקרים כשהוא יוצא לעבודה מוקדם ולא מעיר אותי בעצמו. "יצאנו חמוד, פעם הבאה שאתה רוצה להיכנס למועדון – סמס לי". אני בהרצליה. איך הגעתי להרצליה? אוטובוס הביתה. העניין עם הסמס עבד. כל פעם, בלי לחכות אפילו בתור. על מה יש להתלונן?
אני מבוגר ממנו בכמה שנים, ואנחנו מוצאים את עצמנו במיטה של חברה משותפת. היא נרדמה. אני בן 17. אני שולח יד והוא מסיר אותה. אני שולח יד שוב והוא מסיר אותה. אני מתקרב והוא קופא. אני שולח יד והוא לא עושה כלום. אנחנו הולכים לישון עם היד שלי עליו. לפני חודש ביקשתי ממנו סליחה בלי שהתלונן, ולמרות שעברו 14 שנים. הוא ענה לי שהוא מחכה לסליחה הזאת כל החיים שלו בלי לדעת את זה אפילו. בכינו יחד. כאב לי שלא עשיתי את זה לפני כן.
אני מגיע לחתום על חוזה לדירה חדשה. אני בן 31. הבעלים שואל אותי מה אני עושה ואני שואל אותו את אותה השאלה. בתוך רגע אני מבין שהוא השותף העסקי והחבר הכי טוב של ההוא מהמועדון, ההוא מהרצליה, ההוא שלימד אותי שאם לא זוכרים משהו אפשר להאמין שאולי הוא לא קרה. הוא אומר לי שהוא המלאך השומר של "הבלאגניסט הזה" (במילותיו), ששנים הוא דואג לו, שבלעדיו הוא היה בכלא מזמן. אני ממלא צ׳ק אחר צ׳ק. שנים עשר צ'קים. כשהוא עוזב אני אפילו לא בוכה: יש לי מפתח ביד, אחלה של דירה, אחלה אחלה מחיר. על מה יש להתלונן?
ובאמת על מה יש להתלונן? אני גבר. אני בצד הפריבילגי של המטבע. המיניות שלי עוצמתית מעצם היותה זכרית. יחסים בין גבר לגבר הם הרי תמיד על הטווח של הסכמה. ככה החיים לימדו אותי מרגע שהעמדתי פנים שאני באמת מצליח ללמוד איך זה עובד. הרי איזה גבר לא תמיד חרמן? הרי איזה גבר לא תמיד רוצה? הרי איזה גבר לא שואף להיות זיין? ואיזה גבר יגיד רמסו אותי? איזה גבר יגיד רמסתי את עצמי? איזה גבר יגיד רמסתי אחרים? אני.
תכלס זה די קצה הקרחון בערימת החוויות שצברתי כנער וכגבר גיי שמתנהל בעולם שלא מתלוננים בו, שבו הגבולות בין כן, לא, אפור ולא חוקי לא באמת קיימים. בעולם שבו הדבר היחיד שאני יכול לעשות זה לקחת אחריות על מה שאני עשיתי, סביר להניח שמאוחר מדי, ולגמרי ביוזמתי – כי הנרמסים לא מתלוננים. מול מי אני אתלונן? מולם? מול המשטרה? מול עצמי, שוב? עדיף לזכור את ביורק ואת המסיבות ואת המחיר מציאה של הדירה בנוגה.
באמת, על מה יש להתלונן?
[mc4wp_form id="1006521"]