"שלוש לחיצות אסלה בבית של יהודים זה מספיק כדי שנשתה יום שלם"

בכפרים הבדואים הלא מוכרים בנגב יכולים לחלום על כמות המים שהיהודים משתמשים בה בכל יום. המדינה לא מחברת אותם לצנרת, והם משלמים תועפות בעבור קילוח דק מצינור פלסטיק

צילום: לינור אללוף

"חיבור למים זה לא דבר פשוט". צילום: לינור אללוף

"היינו נוסעים לברז ארבעים דקות, למלא את המיכל לקח שעה כי המים מטפטפים לאט, לחזור חזרה לקח שעתיים כי המיכל כבד, אחד הבנים שלי זה היה התפקיד שלו, יום שלם למלא מים לנו ולעוד בני משפחה". באוזני מי שלא רואה את הכפרים הבלתי מוכרים גם בעיניים פקוחות לרווחה, מסע המים היומי של מוחמד אל נסאסרה מתל ערד יכול להישמע כמו נוסטלגיה רחוקה מימי הקמת המדינה וטרם בואם של החשמל והמים, אבל כך היו הדברים עד לפני שלושה חודשים בלבד, והפכו לנחלת העבר רק אחרי מלחמה של עשרים שנה בכל מי שמנע את זכותו הבסיסית למים.

"היינו שותים ממכלים ומשאיות. לפעמים יש מים, לפעמים אין מים. יום מים מינרלים, יום מהבאר, יום בלי מים בכלל, לא מתקלחים, מים עם חלודה, עם תולעים. עד שיום אחד החליטו לתת את האישור ולתת מים, נתנו אישור לברז מים במרחק 5 קילומטרים. הבאנו צינור פלסטיק משם עד לבית ועכשיו יש לנו מים. לפני זה מילאנו מים מברז ליד ערד. על המים האלה ממקורות הוצאנו 14 שקל לקוב, היום דרך התאגיד משלמים 4 שקלים לקוב ויש גם זרם יחסית טוב, את מבינה?"

זרם טוב יחסית הוא לא עניין ברור מאליו. המים שזורמים היום לבית של מוחמד ובני משפחתו הם מים שעוברים לאורך קילומטרים בצינורות פלסטיק, צינורות השקיה בגדלים שונים, תלוי בתקציב. החיבור נעשה מהברז הראשי קרוב לכביש. בקיץ המים לוהטים כי הכל חשוף. "לא צריך דוד שמש", הוא מגחך, "ובחורף המים קפואים אז לא צריך מקרר".

הפליק פלאק של רשות הבדואים

מרחוק הם נראים כמו עורקים מלאכותיים. צינורות שחורים שמוליכים מים בצו בית משפט לכפרים שהמדינה לא מכירה בהם, כאילו מזרימים חיים באיברים שהייתה מעדיפה לגדוע מתוכה. על הכביש בדרך לדימונה, סמוך לכפר אום רתאם עומד פארג' אל מחדי, משגיח שהעדר הקטן שלו לא יחצה את גדר הבטיחות. הגשם שלא ירד השנה מביא אותו לשוליים. רק בתעלות שצמודות לאספלט צמח משהו, שם ומסביב לברז של מקורות, מתחת לחיבורים שמהם מטפטפים קצת מים בכל פעם שבאחד הבתים פותחים את הצינור.

"לנו יש מים עשר שנים", אומר פארג'. "אנחנו ביקשנו וקיבלנו אישור מרשות המים, הבאנו צינורות וחיברנו לראשי. הצינורות לא מחזיקים הרבה זמן כי זה רק פלסטיק, אז מחליפים כל חודש חודשיים שלושה, מתקנים חיבורים. יש בנאדם אחד בכפר שאחראי על השעון, משלמים לו והוא מגיש למקורות, אם אני מסתכסך איתו אלוהים גדול", הוא צוחק. "אני צריך מים לבית ולכמה כבשים, רק 15, לא הרבה".

 יותר מדי אנשים מרוויחים מדיכוי הבדואים, שליש מתושבי הנגב

 ברחובות של רהט אין אדם שלא נפגע מאלימות שוטרים או שלא מכיר מישהו שנפגע

לפני כחודש פורסם לראשונה ברשת ב' כי המדינה החלה לחבר למים מאות כפרים לא מוכרים בנגב. בידיעה נאמר כי "עשרות אלפי תושבים בדואים יחוברו לתשתיות לאחר שנים של הזנחה". עוד נאמר כי "החיבור לתשתיות הוא צעד דרמטי וכי המדינה אישרה חיבור ישיר של מים לבתיהם של כ-60 עד 100 אלף תושבים בכפרים לא מוכרים בנגב. בשלב הראשון חוברו שלושה כפרים, בהם מתגוררים כ-15 אלף איש".

"יאיר מעיין, המנכ"ל הרשות להסדרת התיישבות הבדואים והאיש שאחראי לתנאי חייה של האוכלוסייה הבדואית בנגב, טען באותה כתבה שלא מדובר בהכרה של הרשויות בכפרים הלא מוכרים", אומרת חיה נח, מנכ"לית פורום דו קיום בנגב. "הוא הדגיש שהכפרים עדיין לא חוקיים ומיועדים לפינוי, ששום דבר לא השתנה מבחינת המדינה או מקורות אבל כשהוא אומר 'אנו מקלים על התושבים, ומונעים את האפשרות שכל הכפר ינותק ממים כי יש רק בנאדם אחד שאחראי על החיבור' אלה דברים חשובים ללא ספק, ובפרט כשהם נמסרים מטעם הממונה".

צילום: לינור אללוף

העורקים המלאכותיים במדבר. צילום: לינור אללוף

את מה שהתרחש זמן קצר לאחר מכן היא מכנה בשם "מדיניות פליק פלאק". בכתבה נוספת, שהתפרסמה חמישה ימים אחרי הפרסום ברשת ב', פורסמה בערוץ 7 הכותרת לפיה "נבלם ה'תמריץ' להישאר בכפרים הלא מוכרים", וכי שר החקלאות אורי אריאל הורה לתקן את ההחלטה והודיע שחיבור הכפרים לתאגידי מים יחול רק על הכפרים המוכרים. "כל טענות ההזנחה רבת השנים נשכחו", היא אומרת.

"גם יאיר מעיין, שהסביר חמישה ימים קודם לכן מדוע חשוב לחבר את תושבי הכפרים הלא מוכרים למים, שינה את טעמו", מסבירה נח, "וכעת הוא אומר כי 'ההחלטה (של השר) התקבלה משני טעמים: ראשית, אין טעם להשקיע בהסדרת חיבורי המים עבור מי שממילא במהלך כזה או אחר יועתק ממקומו לישוב מוסדר. שנית, הסדרת חיבורי המים תהווה תמריץ להישאר בישובים הבלתי מוסדרים, בה בשעה שהממשלה מבקשת לתמרץ את הבדואים לעבור לישובים המוסדרים'. בנוסח ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד טוען מעיין שתי טענות הפוכות ומנסה לבנות על זיכרונו הקצר של הציבור אולי בתקווה שמי שמאזין לרשת ב' אינו קורא את ערוץ 7, ולהפך".

מרגישים מופקרים

"אורי אריאל לא התחיל את זה לפני חודש, זה התחיל למעשה כבר לפני כמה שנים", אומרת ד"ר יעלה רענן מהמועצה לכפרים בלתי מוכרים. היא מספרת כי עם המעבר לתאגידי המים החלו להעביר גם חלק מהכפרים לתאגידים אלה. ההתנהלות איטית, והדברים קורים מתחת לרדאר של מי שרואים בהתיישבות הבדואית שוד קרקעות.

"אני לא יודעת בוודאות, אבל אני מכירה את השחקנים ולכן אני משערת שמדובר בתנועת 'רגבים' שעושה כל דבר שהיא יכולה בכדי לנקות את הארץ מבדואים", אומרת רענן. "הרי כתוב להם במטרות התנועה לשמור על אדמות המדינה או הלאום שזאת מילת קוד לניקוי אדמות הארץ מערבים, כדי לצמצם את היכולת שלהם להשתמש בקרקע במדינה. ב'רגבים' חיפשו כל דרך אפשרית ולי זה נראה שהם פשפשו ונברו ומצאו שיש תהליך של מעבר ממקורות שזה מחיר מים מאוד גבוה, לתאגידי המים שזה בעצם הקלה על החיים של הבדואים ותושבי הכפרים הלא מוכרים, אז הם כנראה החליטו שזה לא ייתכן והתחילו לעשות בלגאן כדי שזה ייפסק".

 עדיף לטעת עצים מאשר ליישב בדואים

 הבטחנו לבנות לכם גן - לא הבטחנו שתהיה שם גננת

לעטייה מאום רתאם זה לא משנה. בכפר שבו נולד וגדל המדינה ממילא לא מכירה. הוא מצביע על מכלי המים השחורים על הגגות, מכלים מפלסטיק ששוקלים הרבה מכפי שהגג של הצריף שלו מסוגל לשאת. הצינורות מחוברים למכלים שאותם ממלאים לפי הצורך. לכל הכפר יש ברז אחד. המים מגיעים בטפטוף, אז הם אוספים אותם בערב, ומשאירים את הברז פתוח. אלה מים עומדים שבתחילת הקיץ באופן קבוע גורמים לבעיות בקיבה במיוחד לילדים. "עכשיו נעים בחוץ", הוא אומר, "אבל בקיץ המים לוהטים בגלל שהצינורות על הקרקע, אז צריך להוציא מים ולחכות שיתקררו, זה לא רק מרתיח, זה גם מסוכן".

צילום: לינור אללוף

"פגיעה קשה באוכלוסיה". מכלי המים בכפרים הלא מוכרים צילום: לינור אללוף

"אנחנו מחוברים ככה עשר שנים, בצורה לא מסודרת והמחיר ממש לא בהתאם", מספר עטייה. "אנחנו מקבלים מים במחירים מאוד גבוהים, 11 שקלים לקוב, המון כסף בהשוואה ליישובים אחרים. ביקשנו לעבור לתאגיד המים, אבל הבקשה עוברת דרך רשות הבדואים והיא המעצור לדברים האלה. היא לא מאפשרת לא לתאגיד ולא למקורות להניח קווי מים בצורה מסודרת, זאת אומרת שכל הדברים נעצרים בוועדת המים שיושבת ברשות הבדואים ונציבות המים. זה מנעול שחוסם את הדברים האלה מלהיות בצורה מסודרת".

עטייה מבקש שלא להזדהות בשמו המלא, בורר את המילים בקפידה כדי שחלילה לא ישתמע שהוא יוצא נגד המדינה. "כשאתה פוגע באוכלוסיה הזאת גם בדברים האלמנטריים ביותר כמו מים, זאת הזנחה. הפגיעה היא פגיעה קשה באוכלוסיה, ההרגשה היא שאנחנו מופקרים. יש כאן חלק גדול מהאנשים שהתגייסו לצבא ותרמו את חלקם למדינה ובסוף מוצאים את עצמם נטושים בשטח, עם הרגשה שהכושי עשה את שלו והכושי יכול ללכת". בכל ניסיון שלו או של אנשי הכפר לדון בעניין חיבור סביר למים נתקלו בסירוב מהרשות לטענתו, ובינתיים הם נאלצים להסתדר עם לחץ מים נמוך, תנאי תשלום מסורבלים ומחירים בשמיים.

התנהלות אכזרית ועוינת

הבדואים תקועים מאחור, בזמן שלא רחוק מהם דואגת המדינה להפרחת אדמות הנגב, שלהם היא קוראת שממה. "בערבה, ברמת נגב וכל מיני מקומות מקימים יישובים חדשים ביוזמת המדינה, והמדינה נתנה להם חשמל ומים והרבה משאבים כדי שיתקיימו ויחיו בכבוד גם אם אלו עשר משפחות", אומר עטייה. "כאן יש לך 3000 אנשים, צריך להסביר? כל אזרח הכי פשוט יעשה את ההשוואה ויראה את ההבדל. המדינה מחזקת צד אחד ומחלישה צד אחר, הצד החלש צריך באופן טבעי למצוא לעצמו את הדרך ואת הפתרונות באופן יזום, הפתרונות לפעמים לא באים בצורה נכונה מול החוק הקיים ולכן לפעמים יש התנגשות.

"חיבור מים הוא לא הדבר הכי פשוט לעשות. זה להתחבר לרשות המים דרך הוועדה. כשהוועדה מאשרת אתה מקבל בעצם את החיבור על הכביש. אסור למשוך את הצינור עד הבית, כי המשיכה והצינורות בשטח הם כאילו לא חוקיים. אין ברירה אחרת, אתה גם לא יכול לחיות כמו לפני חמישים שנה ולהעביר מים ממקום למקום בצורה ניידת, לכן המצב היום הוא שכאשר אתה רוצה להתחבר אתה צריך לעבור ועדה ומאוד קשה לקבל אישור".

צילום: לינור אללוף

"המדינה מחזקת צד אחד ומחלישה את האחר". צינורות מים בכפרי הבדואים צילום: לינור אללוף

"זאת התנהלות אכזרית, עוינת ומיותרת לגמרי", אומרת ד"ר יעלה רענן, ולא מהססת להפנות שתי אצבעות מאשימות. "מי שעושה את המדיניות הזאת הם שני מתנחלים, יאיר מעיין ואורי אריאל, שנמצאים ופוגעים בנגב שלי. בחיים שלי. השנאה וההתמרמרות של האוכלוסייה הערבית בנגב כלפי היהודים כאן היא תולדה של ההתנהגות הנוראית שלהם וכולנו סובלים מזה".

בתל ערד כבר שוקעת השמש, מוחמד חוזר מיום עבודה כנהג הסעות, ומצלם את הצינורות לאורך השביל לביתו. אחר כך הוא מתקשר לשאול למי זה יעזור בעצם, כי הוא במאבק שלו כבר ניצח, גם אם חיכה למים האלה עשרים שנה. "פחדו שאם יתנו לנו מים לא נעבור מכאן אז סחטו אותנו, אבל עכשיו זה בסדר" הוא מספר. "את יודעת, באסלה רגילה בבית של יהודים בלחיצה קטנה זה 10 ליטר, בלחיצה ארוכה זה 20 ליטר. שלוש לחיצות כאלה היו מספיקות לנו ליום שלם".

מנכ"ל הרשות להסדרת התיישבות הבדואים יאיר מעיין מסר בתגובה: "כל הבדואים מחוברים למים על פי החלטת בג"ץ. נפגשנו עם נציבות המים לפני כמה חודשים וקיבלנו החלטה, כדי להקל ולשפר את מצבם של הבדואים, להעבירם לתאגידי מים בתהליך שייקח כ-5 שנים לפי הערכת זמן ביצוע שמסרה הנציבות. יש כפרים שתהליך הסדרתם יושלם בתקופה שבין שנה לשנתיים ושהוחלט מראש שלא לחברם, מאחר ואין טעם להתחיל תהליך חיבור שיופסק בעוד שנה".

מעמותת "רגבים" נמסר בתגובה: "מבחינה חוקית, ניתן לחבר לתשתיות רק מבנים שלהם היתר בניה כדין, אולם בהתאם להחלטת בג"ץ מלפני כעשור, יש לאפשר נגישות בסיסית למים, משיקולים הומניטריים. ההחלטה לאפשר חיבורי מים לפזורה הבלתי חוקית בניגוד לחוק התכנון והבנייה, וללא החלטת ממשלה, משמעה קיבוע ומיסוד בפועל של אלפי כפרים בלתי חוקיים, תוך מתן גושפנקא שמיעוט קטן מהחברה הבדואית ישתלט על שטח בגודל פי עשרה משטח תל אביב. מאחר ומהלך זה איננו סביר, אך מתבקש היה לפעול כדי למנוע את מימושו".

תגובות

|

Send this to a friend